ולפי האמת בו ביום שנראה שבא קיצו מתחדש כנשר לעוה"ב, כי טובו מות, ואז אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י). ובין למר ובין למר הכל הולך אל מקום א', שהחכם עיניו בתחילתו למיתה שבסופו למר. או שעיניו בראשיתו שהסוף עצמו הוא ראשיתו, שירותא וסיומא הוא בהאי יומא ((זהר חלק ג לב, א) פ' צו) דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא, (זהר חלק ג קעא, א) פ' שלח. משא"כ בכסיל בחשך הולך לבית עולמו, בתחילה חשוכא ולא הדר נהורא, ועיזי מסגן ברישא ובסופא (שבת עז, ב). והגם דכמות זה כן מות זה, לא ראי זה כראי זה, והואיל את הצדיק אברהם והרשע נמרוד ישפוט האלקים משפט מות בזמן א' ביום א', והמות לא יפסיק בינו לבינו, כמו שידוע מ"ש חז"ל (בבא בתרא טז, ב) ויזד יעקב נזיד (בראשית כה, כט). תבשיל של עדשים, שאותו יום מת אברהם. ואמרינן בפרקי ר"א, והוא עיף (בראשית כה, כט). "שבו ביום הרג את נמרוד". היינו שאמר "ד"א החכם עיניו בראשו זה אברהם וכסיל בחשך הולך זה נמרוד". שאעפ"י שמיתתן שוה בזמן א', מ"מ זה הפך זה, כי אברהם עיניו בראשו למה שבסופו או שסופו ראשו כאמור, ואינה מיתה כי כבודו בשחקים, חי הוא ברומו של עולם, אבל נמרוד כסיל בחשך הולך, לא רישיה סיפיה כי יורש גהינם, ונמצאו אברהם ונמרוד ב' הפכים בנושא א'. ופירוש המדרש כולו קשור בקשר אמיץ ועולה בקנה אחד, והד"א עושה דמיון ההפכים בשני נושאים ואנשים שיש להם קצת דמיון, שכמו שאברהם חכם גדול כן נמרוד, כמ"ש האר"י ז"ל, הובא במקדש מלך פ' תרומה דף קע"ה ע"א, גבי נבוכדנצר דאדכר שמא קדישא, שנמרוד חכם גדול היה, ונ"נ היה גלגול נמרוד, עי"ש כל הלשון. ובדרושי הנשמות והגלגולים פרק נ"ב כתוב, "שאותיות נמרוד הן חמש אותיות, נבוכ"ד זה שמו, ומלת נאצ"ר כמו קיסר, ונמרוד נ' בתחלה וד' בסוף, וכן נבוכ"ד" עכ"ל. וכתב הגאון הנשי"א שם, "שאותיות מ"ר דנמרוד ואותיות ב"ך דנבוכד, אות מ' מתחלפת בב' באלב"ם, ואות ר' מתחלפת בך' באי"ק בכ"ר, הרי הם שוים" עכ"ל. ומ"ש שנאצ"ר כינוי למלכות, נ"ל דוגמתו שלמנאסר מלך אשור, שלם נאס"ר. ולפי זה אשמועינן הד"א שאעפ"י שהיה חכם, לא היה חכם בעצם כמו אברהם, ואדרבא בשם כסיל יכונה, כי חכמתו לא עמדה לו ובחשך שמו יכוסה, והוא היה הגדול שבדור הפלגה, שאמר נבנה לנו עיר ומגדל וראשו מגיע לשמים (בראשית יא, ד), כמ"ש האר"י ז"ל, ונמצא שלא היו עיניו בראשו באמיתות, ובמ"ש האר"י ז"ל שנ"נ גלגול נמרוד, ניחא מאי דקארי ליה תלמודא בפ"ב ד(חגיגה יג, א), בן בנו של נמרוד הרשע. אעפ"י שלא היה מזרעו, שהגלגול נקרא כן, בסוד חטאנו אנחנו ואבותינו (ירמיה ג, כה). והתוס' כתבו שם, "ע"ש מעשיו ששלח ידו בישראל, כמו נמרוד ששלח ידו באברהם". ויותר יתגדל ויתחדש במ"ד בב"ר פ' תולדות, "א"ל עשו ליעקב, מה טיבו של אותו תבשיל, א"ל שמת אברהם, א"ל אף באותו זקן פגעה מדה"ד, א"כ לית דין ולית דיין ואין תחיית המתים, ורוח הקדש צווחת, אל תבכו למת זה אברהם, בכו בכה להולך זה עשו" ע"כ. והקשו מהרנ"ח ומהר"ש יפה נזר הקדש ושאר מפרשי', מה לו לפקר ולחוב בדמו של זה, וכי סבר שלעולם יחיה, הלא ראה וידע כמה צדיקים שמתו, והוא עצמו אמר באותו זקן וכו'. ומאחר שקראו זקן, אין תמיהה שימות דרך טבע, ומתרץ הר"ב זרע ברך ח"ב פ' תולדות, "שטעם תמיהתו ופקרותו היה על שמת בו ביום שמת נמרוד, שאם היה מת אברהם ביום אחר לא פקר, ופקרותו מצד הזמן, שמת כשמת נמרוד" עי"ש. ומיכרעא יותר בצד מה, מצד אחר ממ"ד בילקוט דניאל, "א"ר יוחנן, בב' מקומות מצינו שהצדיקים מבקשים מהקב"ה שלא יספו עם הרשעים, דוד אמר "אל תאסוף עם חטאים נפשי" (תהלים כו, ט). "אלו הנסקלים והנשרפים" "ועם אנשי דמים" "אלו הנהרגים והנחנקים" ודניאל אמר די לא יהבדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל (דניאל ב, יח)". הובא בכלי יקר שופטים דף קי"ד ע"ב. וכן פירש ב(שמואל א טו, ו), בדבר שאול אל הקני "פן אוסיפך עמו". דרע ירוע, רעה אחר רעה, למות עם חוטא עמלק אתו עמו, ונמצא יותר מרווח פי' סיומא דמדרש, ד"א החכם וגו' זה אברהם, והכסיל בחשך הולך זה נמרוד. שאעפ"י שמתו בשעה חדא לאו כי הדדי נינהו, כי נמרוד בחשך הולך, ומלת 'הולך' דייקא, כמו שצווחה רוח הקדש בכו בכה להולך זה עשו, ועוד בחשך הולך, שאין לו חיים לעוה"ב, כי חשך הוא אתר דלית חיים, כמ"ש ה(זהר חלק א קלח, א) פ' וישלח, ומקדש מלך דף קפ"ד. וגהינם איקרי חשך, כמ"ש בב"ר ויהי חשך אפילה (שמות י, כב). מהיכן היה חשך, ר' נחמיה אומר מחושך של גהינם, שנא' ארץ עיפתה וגו' (איוב י, כב). עוד בחשך הולך זה מלאך המות, כדאמרי' בויקרא רבה פ' י"ח. הקול מתוך החשך (דברים ה, כ). וכי יש חשך למעלה, זה מלאך המות שקרוי חשך ע"כ. וכן ב(זהר חלק א קעט, ב) פ' וישב, מלך זקן וכסיל (קהלת ד, יג). דאיהו זקן ודאי וכו' בגין דאיהו כסיל, ועליה אמר שלמה והכסיל בחושך הולך (קהלת ב, יד), דהא מסוסיתא דחשך קא אתיא, דלית ליה נהורא לעלמין ע"כ. וההפך באברהם עיניו בראשו, וזהו שסיים וידעתי גם אני שמקרה א' יקרה את כולם. שירצה המקרה הוא שוה אבל העצם והתכלית אינו שוה.
והשתא ר' מאיר אעיקריה קאי, בההיא דאמרינן (ברכות יז, א) דכד הוה מסיים ר' מאיר ספרא דאיוב הוה אמר הכי, סוף אדם למות וכו', אשרי אדם שעמלו בתורה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם. כדלקמן בסמוך, כי סיומא דאיוב הוא וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו (איוב מב, יב). וימת איוב זקן ושבע ימים (איוב מב, יז). ולכך היה אומר דאמת שסוף כל האדם למות וסוף בהמה וכו', אבל אשרי אדם שסופו הוא התחלתו, שנפטר בשם טוב ויוצא מן העולם בשם טוב. כלומר שמשיג אותו הטוב של טוב מאד, טוב מות, שאז נשלמה עשייתו של האיש השלם אשר יאמר עליו כי טוב, כי בחיים חייתו אין אנו יודעים באיזה פרק הוא עומד, כדאמרינן במדרש, "נולד אדם הכל שמחים, מת הכל בוכים, ואין הדבר כן אלא נולד הכל צריכין לבכות, שאין אנו יודעים לאיזה פרק הוא עומד, מת הכל צריכים לשמוח, שיודעים שיצא בשלום מן העולם" עכ"ל. וכן היה מנהג היונים לבכות ביום לידת התינוק, ולשמוח ביום מיתת הזקן כמ"ש בשבט יאודה דף כ"א ע"ב. והיינו לענ"ד דכתיב והיה עקב (דברים ז, יב). דאין 'והיה' אלא לשון שמחה, ומה כתיב למעלה מן הענין, אשר אנכי מצוך היום לעשותם (דברים ז, יא). "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם". ולכך והיה דהיינו שמחה, עקב לשון סוף. ונמצא סופו תחילתו, ראשון אדם יולד לעוה"ב, והוה אמר הכי דוקא בסיומא דס' איוב, דבר דבור על אופניו, כדבר שנא' ממנו השכם ודבר, דהוה צווח לסיפיה דמילתא רישיה. ועוד אניף ידי בפי' זה המדרש לקמן בסוד הגלגול, דגם בבחינה זו סופו של אדם התחלתו, סופיה רישיה. וגם יש לי פי' אחר בדרך אחרת באורך הצעות, הלא בי בספרתי בדרוש ר"ה, ואף ידי יסדה אר"ש. ואביא מן החדש בסמוך בס"ד, על הדא דר"מ בברכות, כד הוה מסיים וכו' כתרו לי זעיר ואחווכם.