משתמש:נדב ס/פירוש הטעמים לראב"ע
פרק א עריכה
(א) לא די שישבה בדד במות בניה אחר היותה רבת עם, עד שהיא כאלמנה שאין לה בעל, והיא נואשת מהיות לה בנים כלל.
(ב) כל אבל ישן בלילה, והיא תמיד בוכיה. ולא די שאין לה מנחם מכל רעיה, עד ששבו לאויבים לה.
(ג) כאשר לא יכלה לסבול עני המלכות, והעבודה אשר עובד בה – גלתה מארצה. גם לא מצאה מנוח במקום שהלכה שם, ובאה לשוב, ורדפוה והשיגוה במקום צר.
(ד) שוממין שעריה, ששם נאספו זקני ישראל הבאים. ויאנחו כהנים, כי אין להם בכורים ומעשר. ודאגו הבתולות, שהיה מנהגן לחול במחולות בכל חג.
(ה) אויביה הם בשלוה, והיא לבדה בתוגה, ועוללים שאין להם עון – נשבו ברוב פשעיה.
(ו) הזכיר בפסוק שלמעלה שאויביה – ראשים, וכל הדרה יצא מציון, הוא המלכות.
(ז) אם באה לזכור בגלותה, בנפול עמה ביד צר, וכל חמודיה הקדמונים – שחקו צריה כי נשבתה ממעשיה, אין לה מה שתעשה.
(ח) כאשר ראו ערותה, נאנחה והשיבה פניה לאחור מפני הכלמה.
(ט) כשהיה בתחלה דם הנדות נראה בשוליה, לא פחדה לזכור שמא תראה ערותה בסוף, והיה מגולה. ירדה למטה לא תראה? ראה ה' ... כי הגדיל אויב לעשות או לדבר.
- פירוש אחר: ותרד פלאים – כמו: "ותספוד", מענין: "וירדתי על ההרים" (שופטים יא, לז), "נהי על המון מצרים והורידהו" (יחזקאל לב, יח). וכן: "אריד בשיחי" (תהלים נה, ג). וכולם שני עקרים: ירד וריד.
(י) כאשר ראתה כי באו מקדשה עמון ומואב, שלא קדמו אותם בלחם ובמים בצאתם ממצרים מרוב אכזריות לבם – הוצרכה לתת להם כל מחמדיה.
(יא) לא היו מעטים הרעבים, רק כל עמה. ואחר שנתנה כל מחמד באוכל – דמתה לזוללה, שתתן כל מה שיבוקש ממנה למלאות תאותה.
(יב) מתפללת שלא יבא אליכם כמו שהביא אלי. הגידו לי אם יש מכאוב כמכאובי, ואתנחם.
(יג) דמתה "חרון אפו" (פסוק יב) לאש ירדה מן השמים, והגיע עד העצם, ואין לה יכולת לברוח ממול האש, כי רשת פרושה, והיא משיבה לאחור, והאש הבעירה עד שישבה שוממה. ויש דוה שתנוח לעתים ידועות, וזאת כל היום דוה.
(יד) דמתה העוונות לשריגים של גפן, שתולדותם לאחוז עם כל עץ גבוה ויגבהו. ומלת נתנני כמו "עזבני", וכן: "על כן לא נתתיך" (בראשית כ, ו). והטעם: "ביד העוונות", ויתכן: "ביד האויב", בעבור הפשעים.
(טו) סלה – נתנה ביד צר. כי אביריה אנשי המלחמה – דרכם האל במסלה, והם בקרבה, וכאילו הקדיש קרואים לבוא לשבור הבחורים בעלי הכח, ונגרו דמיהם כדם ענב בגת.
(טז) אמרה ירושלים, שהיא בתולת בת יהודה (פסוק טו): על הרעות שהזכרתי אני בוכה. ועת אחר עת – תרדנה עיני דמעות, ואין לי מנחם. ובני שגלו שוממים, כי גבר אויב הצר עליהם.
(יז) גם ציון עיר המלוכה בקשה מנחם ואין, כי ה' גזר על יעקב, וצוה צריו מכל סביביו, ויטמאו ירושלים, ותהי כנדה.
(יח) הצדיקה הדין, והיא אומרת: שמעו נא כל העמים, שראיתם בתולותי ובחורי בשבי, כי בעוני נשבו.
(יט) קראתי לנכרים שכני, אולי יתנו לי עצה – והמה רמוני. כי כל יועצי מתו ברעב, הכהנים המתפללים בעדי, והזקנים אנשי עצתי. רק נשארו מהבחורים ומן הבתולות שיש להם כח לסבול, וגם הם נשבו.
(כ) והייתי צועקת לה' ומתוודה, כאשר ראיתי חרב הצר משכלת בחוץ, ובבית רעב כמות.
(כא) שמעו אוהבי הנזכרים למעלה, ואין מנחם מהם, והאויבים שמעו צעקותי ושמחו, כי אתם שמחתם. וקרבת היום שקראתם, ובאו במצותך עד שהיו נמשלים לי. ויתכן להיות פירושו לעתיד לבוא: תבוא היום שקראת ביד הנביאים, ויארע להם מה שאירע לי.
(כב) עשה להם בעבור רעתם כאשר עשית לי בעבור פשעי, כי לבי דוי עד שיהיו כמוני, כאשר פשעו גם הם בך.
פרק ב עריכה
(א) איכה יעיב – לא הגביה ה' את ציון רק באפו, כדי להשליכה ממקום גבוה.
(ב) והשפיל המבצרים וחלל מלכה, שהיו דרים במגדל וארמון.
(ג) גדע ... כל קרן ישראל – השתי ממלכות.
לא די שלא נלחם עם הצר אלא שהשיב אחור ימינו כאילו אין כח לו עד ששב כאויב.
(ד) וטעם באהל – אם תפול האש בו הכל יאכל מיד.
(ה) בלע ישראל – על גלות שומרון. והיה יהודה אחרי גלות השבטים באנחה.
(ו) ואחר כך גלה סכו, שהוא מקום הדביר.
וטעם כגן – אשר נפלו עליו.
וטעם מלך וכהן – שהכהן מורה את המצות, והמלך משמר התורה בכחו, ולשניהם נתן תורה.
(ז) חומת ארמנותיה – שב אל המקדש.
וקול נתנו הצרים בבית ה' מרוב שמחתם, כאשר היו ישראל עושים במועדם.
(ח) נלכד הבית, כי נפלה חומת העיר ונבקעה.
(ט) כאשר טבעו שעריה, הלך המלך בגולה ונשאר בלא משנה תורה, וגם הנביאים נפסקה נבואתם מהם בארץ נכריה.
(י) על שנפלה גבהות ציון, ישבו על עפר הזקנים בגולה והבתולות לא תשמחנה בחופתן.
(יא) וכל אחד מן הזקנים אומר: "כלו בדמעות עיני", כאשר יזכור ימי הרעב בציון.
(יב) האם היא המינקת, על כן זכר האמהות ולא האבות.
(יג) מי עדים שאירע להם כך? ואם השבר גדול כים לא ימצא חובש חתול לו.
(יד) כל זה בא אליך בעבור נביאיך ולא נביאי ה'.
(טו) יש נאנחים עליך כאשר שממת, ויש מניעים ראש ומלעיגים.
(טז) הרחיבו פה כל האויבים.
(יז) כי ה' מלא את אשר דבר ביד עבדיו הנביאים הקדמונים.
(יח) צועק לב צריך. והטעם, כי נתנו צעקות כנגד ה', והם אמרו לחומת בת ציון שתבכה.
(יט) ותתאונן על עולליה והמתים ברעב ותאמר כן:
(כ) שהנשים אוכלות בניהן והנביאים והכהנים יהרגו במקדש. והמפרש כי על זכריה ידבר דרך דרש.
(כא) מתו נערים וזקנים, בתולות ובחורים.
(כב) כאילו קראת כל הפחדים שהיו לי וקבצתם סביבי.
ואשר טפחתי הם הקטנים ואשר רביתי הם הגדולים, כמו "ורבי המלך" (ירמיהו מא, א).
כלם – אויב אחד יכול לכלותם.
פרק ג עריכה
(א) יספר המקונן שהוא – הצר מכהו בשבט עברה.
(ב) והיה מוליכו בשבי בחשך, ולא יקוה לאור.
(ג) ובכל שעה הופך ידו ומכהו.
(ד) ומרוב המכות בלו בשרו ועורו ונשברו עצמותיו.
(ה) ואחר כך בנה עליו בנין והקיף ראשו.
(ו) והוא יושב בחושך.
(ז) ושם גדר בעדו ורגליו בכבל.
(ח) ואם יצעק, אין צעקתו נשמעת.
(ט) ושם גדר בעדו, שיהיה נואש, והנתיבות שהיה יודע, עוה אותם.
(י) ועוד רעה אחרת, שדוב יבוא אליו ובא מדרך לא ידעו.
(יא) ויפשחני – תרגום "וישסף שמואל" (שמואל א טו, לג), "ופשח".
ושומם – שכל רואהו ישום. וכן "שקוץ משומם" (דניאל יא, לא), ובמקום אחר "שומם".
(יב) ומרחוק הצר יורה עליו חץ.
(יג) ובאו החצים בכליותיו, שהם נסתרים כחלב.
(יד) ושב להיות שחוק.
(טו) ותחת לחם ומים, מרורים ולענה.
(טז) ונשברו שניו באבנים, ולא יוכל לאכול. ומלא הצר פיו באפר, או בטעם אפר בלחם.
(יז) כאילו לא ירגיש, ונשה הטובה.
(יח) ואין לו תוחלת שיראה עוד טובה.
(יט) כי תמיד יזכור עניו שיענה אותו הצר, הלענה והרוש – והם המרורים (פסוק טו), מקום לחם.
(כ) יש אומרים כי זכור תזכור.
(כא) זאת הנחמה אשיב אל לבי, כאשר תשוח נפשי:
(כב) שאין קץ לחסדי ה'.
(כג) יתכן חדשים על "רחמיו".
כי רבה אמונתך – גדולה, כמו "על כל רב ביתו" (אסתר א, ח), או לשון "רבים".
(כד) והוא היה חלקי מימי קדם מכל אלהים.
(כה) ואדע כי טוב יעשה לקויו.
(כו) טוב שיסבול הדורש ה' ויחיל וישב דומם לתשועת ה', כטעם "דום לה' והתחולל לו" (תהלים לז, ז), כמו "דומו עד הגיענו" (שמואל א יד, ט).
(כז) בנעוריו – אולי המקונן נער היה כאשר נשבה, או יחזיק לב הנערים.
(כח) כי נטל – שב אל "עול" האמור למעלה.
(כט) יכנע לעפר.
(ל) יתן – ברצונו.
(לא) יש אומרים: יזנח – כמו ישכח; והוא הנכון, והראיה "ותזנח משלום נפשי" (פסוק יז).
(לב) רק הוגה ורחם.
(לג) מלבו – לא עלה במחשבתו.
(לד) דמה ה' יושב שמים, ובני אדם אסורים בארץ, סגורים במסגר האופן.
(לה) להטות הדין בעבור היותו עליון, ויעש בדרי מטה רצונו.
(לו) אלה הג' פסוקים דבקים.
וטעם לא ראה כטעם "לא היה", כי כל יש – ה' רואהו.
(לז) אם כן מי גזר הגזירה על בני אדם? הנה ה' לא צוה! וטעמו, לא גזר, וכן "כי הוא צוה ונבראו" (תהלים קמח, ה).
(לח) ה' לא יגזור רע או טוב מן המעשים, רק הם ברשות אדם.
(לט) אם כן, למה יתאונן? – בדבור. וכן: "כמתאוננים" (במדבר יא, א), והעד: "וישמע ה'" (שם).
(מ) רק יחפש אדם דרכיו.
(מא) יתן לבו דורון בכפיו, או יהיה לבו נשוי בכפיו.
(מב) יודה ישראל כי לא שבו אל ה', על כן לא סלח.
(מג) שמת סוכת אף עלינו, ולא נראה אנה נברח, ותרדפנו.
(מד) דרך משל, כאילו הענן יבדיל בין התפלה ובין ה'.
(מה) טלטול עם מיאוס.
(מו) פצו ... פיהם – מלעיגים.
(מז) כאשר תפחד הנפש, והפחת לפני הגוף מיד יפול. והנה באה שואת הנפש, ונשבר הגוף בפחת.
(מח) דברי המקונן.
(מט) תמיד בוכה.
(נ) עד שיראה ה' פלגי מים שירדו מעיני (פסוק מח).
(נא) יותר עוללה עיני בכי לנפשי, מכל בנות עירי – שמנהג הנשים לבכות.
(נב) וכל זה הבכי, בעבור שאני תפוש כצפור.
(נג) והושמתי בבור, ושמו אבן גדולה על פי הבור. או היו משליכים אבן בי לדעת אם אני חי.
(נד) ואין הבור ריק, רק הוא מלא מים.
(נה) ואם הבור היה קרוב, הייתי מתנחם, רק הוא בתחתית.
(נו) ואדע כי אתה ה' שמעת קולי, ואם אני בתחתית.
(נז) ומקדם מצאתיך קרוב בעת שקראתיך.
(נח) וכמה פעמים רבת בעדי.
(נט) כאשר ראית אתה הטיות שיעשו ליקח משפטי.
(ס–סב) מה שיש בלבם, גם תשמע דבריהם.
(סג) בשבתם וקימתם תמיד ינגנו על אידי.
(סד) כמעשיהם, ששמוני בבור – עשה להם.
(סה) מגנת לב – סתר בלב, שלא יראו האלה שתביא להם.
(סו) תרדפם באפך, כי תשיגם ותשמידם.
פרק ד עריכה
(א) איכה יועם – איכה יסלה הזהב וידמה לאחרים שהם ששה.
הכתם הטוב – החלי העגול. וזה משל לפסוק הבא אחריו.
(ב) בפז – אבן יקרה. ויש אומרים כי הוא כסף, ו"זהב מופז" (מלכים א י, יח) יכחישם.
(ג) הזכרים יקחו שד הנקבות ויניקו גורי הנקבות, ובת עמי לא עשתה כן. ויש אומרים: גם תנים חלצו שד נשי צאן ויניקו גוריהן.
(ד) החלב ליונק מקום לחם ומים, והעוללים גדולים מן היונקים, כדמות עוללות הגפן.
(ה) נשמו – הם שממו בפרהסיא, כל רואי[ה]ם ישום.
חבקו אשפתות – כי הם מושלכים כדומן ואין קובר.
(ו) יש חטאת ואשם בקרבן שטעמו עקב העון והחטאת, והוא השכר הרע, ויקרא מזל רע. וכן "כי לא שלם עון האמורי" (בראשית טו, טז), "אם יקרך עון בדבר הזה" (שמואל א כח, י), "גדול עוני מנשוא" (בראשית ד, יג), והפסוק הבא אחריו לעד.
והטעם, כי הרעה הבאה על ישראל גדולה מרעת סדום, שהיא נהפכת כמו רגע, ולא היו הידים בכל עת בחיל בעבור שאין להם כח. או טעמו שלא חלו בה ידים, כטעם "יחולו על ראש יואב" (שמואל ב ג, כט).
(ז) זכו נזיריה – בימי השבע.
(ח) חשך תארם – ברעב.
(ט) המדוקרים שיזובו דם מתנובות שדי שהם שבעים – טובים היו מחללי רעב.
(י) הנשים הרחמניות נהפכו לאכזריות מרוב הרעב.
(יא) והרעב בגוף ידמה לאש, שהיא דולקת ונוגעת עד יסוד העצם.
(יב) ובעבור הרעב בא צר בירושלים.
(יג) מחטאת נביאי הבעל וכהני הבמות נהרגו החסידים, כדברי אסף.
(יד) והחיים נעו בחוצות העורים, והתגאלו בדמי החללים, עד שלא יכלו הנוגעים שיגעו במלבושיהם. ובא פועל אחר פועל, והטעם: יוכלו שיגעו. וכן "נדעה נרדפה" (הושע ו, ג)
(טו) היו קוראים על נפשם סורו כטמא. והראשון נכון, ויחסר מקום הקוראים.
ואמרו בגוים כי עוד לא יוסיפו לשוב אל ארצם לגור כאשר היו.
(טז) כי אף ה' חלקם בארצות, ולא יוסיף להביט אליהם – כמו "ויזעקוך" (נחמיה ט, כח) – על כן לא חששו לעשות נקמה בזקנים ובכהנים.
(יז) ועוד נקוה שיבאו מצרים ואשור לעזרתנו.
(יח) והם לא באו, רק לצדינו – שצדו אותנו ברחובותינו, וקרב קצנו כי מלאו ימינו שבישועתנו, ובא קץ גלותנו.
(יט) ולא יכולנו לברוח.
(כ) יש אומרים כי ירמיהו על יאשיהו יקונן, וראיה לדבר: "והנם כתובות על הקינות" (דברי הימים ב לה, כה). וזה איננו נכון, כי אחרי מות יאשיהו באו הצרות, ופה אמר "תם עונך" (פסוק כב).
והנכון בעיני, כי על צדקיהו ידבר, שהפקידו מלך בבל בירושלים, והוא היה באחרית הגלות.
(כא) שישי – כטעם "שמח בחור בילדותך" (קהלת יא, ט), כי בסוף תבא במשפט. והטעם: כי אדום היה תחת יהודה, וביום מפלתם שמחו. וכן: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים" (תהלים קלז, ז), שהיו אומרים לבבליים "ערו ערו עד היסוד בה" (שם).
ותתערי כטעם "וישכר ויתגל" (בראשית ט, כא).