משנה ערכין ב ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ב · משנה ד | >>

ועבדי הכהנים היו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר, משפחות בית הפגרים ובית צפריא ומאמאום היו משיאין לכהונה.

רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר, לוים היו.

וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צִפְּרַיָּה,
וּמֵאֱמָאוֹם [נ"א: וּמֵאֱמָאוֹס] הָיוּ,
מַשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה.
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר:
לְוִיִּם הָיוּ:

ועבדי הכהנים היו - דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר:
משפחת בית הפגרים, ובית ציפריה, ומאמוס היו,
ומשיאין לכהונה.
רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר: לויים היו.

רבי מאיר מתיר להיות עבדים, לפי שהוא אומר אין מעלין מן הדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות.

ורבי יוסי אומר, לא יהיו עבדים, לפי שמעלין מן הדוכן ליוחסין.

ורבי חנינא אומר, מעלין מדוכן למעשרות ולפיכך לא יהיו אלא לווים.

והכל מודים שהשיר אין אומרים אותן אלא לווים, ואין מחלוקת אלא במנגנים על השיר, לפי שעיקר שירה בפה ואמר רחמנא בלוי "ושרת בשם ה' אלהיו"(דברים יח, ז), איזהו שרות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה.

והלכה כרבי יוסי:


ועבדי כהנים היו - אותן המכים בחליל. דסבירא ליה לר' מאיר אין מעלים מן הדוכן ליוחסים ולא למעשרות, הלכך לא אכפת לן אם היו עבדים:

בית הפגרים ובית צפריא - שם משפחות מיוחסות:

ומאמאום - שם מקום:

משיאין לכהונה - כהנים היו נושאים את בנותיהן, שמשפחות מיוחסות שבישראל היו. ור' יוסי סבר דמעלין מן הדוכן ליוחסים, הלכך אי לאו דמיוחסין היו לא הניחום לנגן על הדוכן:

רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו - רבי חנניא בן אנטיגנוס סבר מעלין מן הדוכן למעשרות יג, הלכך לוים היו. ולא פליגי אלא במנגנים בכלי זמר, אבל בשיר שבפה כולי עלמא מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים, דכתיב גבי לוים (דברים יח) ושרת בשם ה' אלהיו, איזהו שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זה השיר יד. והלכה כר' יוסי:

לוים היו. פירש הר"ב סבר מעלין מן הדוכן למעשרות. וכ"כ הרמב"ם. ומשמע דלא בעי מיוחסים. משום דלא ס"ל דמעלין [מדוכן] אף ליוחסין. אבל בגמרא [דף י"א] מ"ד לוים היו קסבר מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות. ועמ"ש במשנה ו'. ומ"ש הר"ב בשיר שבפה. כ"ע מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים דכתיב גבי לוי ושרת בשם ה' כו' פשטיה דקרא בכהן מדבר כדמוכחי קראי וכמ"ש רש"י בפי' החומש והיינו נמי דפרכינן בגמ' ואימא נשיאות כפים ומשני מדכתיב (דברים י') לשרתו ולברך בשמו מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא [ופי' דוכן כתבו הר"ב במשנה ו':

ומאמאום. פירש הר"ב שם מקום. וכן פירש"י. ואע"פ שגורם בעי"ן בשאר ספרים הגי' כמו שלפנינו וכן נמצא שם מקום במס' כריתות פ"ג משנה ז' ושם ג"כ חילופי גרסאות ומ"ה לא פי' שהוא ג"כ שם משפחה ושתיבת בית משמש גם לאחריה:

משיאין לכהונה. והר"ב העתיק ומשיאין. וכן העתיק רש"י. אבל דקדקתי בכמה נוסחאות. ולא מצאתי כן].

אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. פירש הר"ב האי תנא סבר דכבשים של תמידים טעונים בקור ממום ד' ימים קודם שחיטתן דומיא דפסח מצרים כו'. את הפסח במועדו וכ"כ הרמב"ם. ותימה דהאי קרא בפרשת בהעלותך בפסח מדבר כתיב. ובמשנה ה' פ"ט דפסחים תנן מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור. ואין נראה שיהא פסח מדבר בכלל פסח מצרים. ובגמ'. תניא בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה ת"ל תשמרו להקריב לי במועדו. ולהלן הוא אומר (שמות י"ב) והיה לכם למשמרת עד י"ד יום כו' יליף שמירה שמירה. [ואע"ג דהא דבן בג בג. איתא נמי בפסחים שם דף צ"ו. ומסיים שם רש"י. על הא דבן בג בג דקיימא אתמידין [דלדורות]. דה"ה ודאי לפסח דורות. אכתי קשיא כנפי לאיי היאך למד תמידין מפסח מדבר. שאין נראה שיהיו אלו בכלל פסח דורות ופסח דורות עצמו לא נלמוד אלא מתמידין אמנם התם בפסחים מה שפירש"י כן דפסח דורות ילפינן מתמידין. לא פירש כן אלא לפי המקשן שלא הקשה אלא מתמידין דלא נוכל לומר הזה דממעט ואי לאו דה"ה לפסח דורות. א"כ לא הוה מקשה מידי דהא המיעוט נוקמה לפסח דורות. אבל לפי התרצן למדע לפסח דורות מדכתיב (שם י"ג) ועבדת את העבודה [הזאת] בחדש הזה שיהיו כל העבודות תדש זה כזה. וכמו שהעתקתיו במסכת פסחים שם [ד"ה מקחו] בס"ד. ולפי זה שפסח דורות נלמד מפסוק דועבדת את העבודה הזאת וגו'. שפיר מלתא ללמוד תמידין מפסח מדבר שהוא בכלל פסח דורות אך קשה דברייתא דבן בג בג לא למדה כן אלא למדה תמידין מפסח מצרים. וכן הוא בסוגיא דהכא ודפסחים שם. אבל מדכתב הרמב"ם בפירושו דמשנתינו אתיא כבן בג בג ומפרש דיליף מבמועדו במועדו. מוכח שכך גרס בברייתא דבן בג בג. ואחריו נמשך הר"ב ז"ל]:

כדי לשבת ולשני י"ט של ר"ה. פירש הר"ב דכי היכי דמקלעי שבת ושני י"ט של ר"ה בהדי הדדי. היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת. עמ"ש ספט"ו דשבת ובמשנה ז' פי"א דמנחות:

אין פוחתין משתי חצוצרות. לא אתפרש טעמא ואפשר דותקעתם בחצוצרות תרתי במשמע. א"נ דומיא דשל משה דכתיב (במדבר י') עשה לך שתי חצוצרות:

ומוסיפין עד לעולם. כתב הר"ב בגמרא מפרש עד ק"ך שנאמר ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות. דכיון דאשכחן בקרא שחפשו אחרי ק"ך כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר. ש"מ דעד ק"ך. הוי הדור מצוה. וא"צ לחפש יותר אחר כהנים. א"נ [דהא פשיטא] דאין מוסיפין (יותר) [עד עולם]. שאם יוסיפו יותר עירבוב קלא. תוס'. והרמב"ם כתב במשנה דלקמן. שהחצוצרות אין מוסיפין יותר על ק"ך וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצב:

אין פוחתין מט' כנורות. לא אתפרש טעמא. רש"י.

והצלצל. עי' בפי' הר"ב [בפ"ז דתמיד משנה ג' וכן] ברפ"ה דשקלים [ומ"ש הר"ב שהן שתי חתיכות שמכין כו'. כ"כ רש"י. וגם בשרשים להרד"ק ערך צלל ראיתי שכתב כן. וספר נדפס במנטובה נקרא שלטי הגבורים. כתב שם בפ"ו שאין ר"ל ההקשה ההמונית. כשיקישו עמי הארץ חתיכה נחשת על חתיכה כמוה בלי למוד מלאכותי. אבל היא כמו החצוצרות של נחשת הנחלקת לשתים שיתקעו בה בפה. וגם במשמוש ידים בהולכה והובאה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. של חלק האחד ממנה. על האחר. ע"כ. וחצוצרות כזה מפורסמת ונקראת בלשון אשכנז באזרא"ן]:

אין פוחתין מי"ב לוים. ל' הר"ב תשע לט' כנורות. ושנים לשני נבלים וא' לצלצל. אבל חצוצרות כהנים היו מחצצרים כדמוכח קרא דלעיל. והכי תנן במ"ג פרק בתרא דתמיד. ומיהו קשיא לי למ"ד עיקר שירה בפה והכי קי"ל. כמ"ש לעיל. הני י"ב לוים כנגד מי. ולשון הרמב"ם [בפי']. אלו הי"ב לוים כנגד ט' כנורים וכו'. ועוד פירש בדראב"י דאין עולין מן המנין. אותן שאומרים שיר על הכלים ולא בפה. אינן עולין ממנין י"ב לוים. ועמ"ש לקמן בדבור אין עולין כו'. ובגמ' הני כנגד מי אמר רב פפא כנגד ע' כנורות כו' שנאמר (ד"ה יז' כ"ה) הוא ואחיו ובניו י"ב ושם כתוב כל אלה על ידי אביהם בשיר בית ה' במצלתים נבלים וכנורות. ויתכן לומר שהיו אומרים בפה ומנגנים ג"כ בכלי שיר. והכי משמע דכתיב בתחלת הפרשה הנבאים בכנורות בנבלים ובמצלתים. ולישנא דנבאים בפה משמע וזו סיוע לר' חנינא בן אנטיגנוס דמתני' ד'. ואינך תנאי סברי דאע"פ שכך היה לא לעכב נבחרו הם דוקא.

הדוכן. פירש הר"ב אצטבא כו'. עיין ספ"ב דמדות:

אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. גמ' דאמר קרא (עזרא ג') ויעמד ישוע ובניו ואחיו קדמיאל ובניו וגו'. פי' התוס' דסיפיה דקרא בניהם ואחיהם הלוים בניהם ל"ל והלא הזכיר [בכל] א' בניו אלא ש"מ דלהכי כתביה דהוה מיותר ומשמע קטנים:

אין עולים למנין. פירש הר"ב למנין הלוים הצריכים לדוכן. וכן לשון רש"י ומהכא נמי מוכרח דהא דפי' הר"ב לעיל י"ב לוים לכנורות כו' דלא פירש כן. אלא כלומר כנגד ולא שהיו מנגנים בכלים ולא בפה דאל"כ מאי קאמר ראב"י שאין עולין למנין. הא ת"ק כבר אמר כן שהקטנים לא היו אומרים בכלי. וא"כ אינם ממנין אלו האומרים בכלי ועיין לעיל כתבתי ל' הרמב"ם שמפרש הא דאין עולין בענין אחר:

(יג) (על הברטנורא) ובגמרא, מאן דאמר לוים היו, קסבר מעלין לדוכן בין ליוחטין בין למעשרות:

(יד) (על הברטנורא) פשטיה דקרא בכהן מדבר כדמוכחי קראי וכמ"ש רש"י בחומש. והיינו דפריך בגמרא, ואימא נשיאות כפים. ומשני, מדכתיב לשרתו ולברך בשמו, מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא:

ועבדי הכהנים וכו':    פ' החליל (סוכה דף נ"א:)

בית הפגרים:    י"ס דגרסי בית הפגרים בסמך ויש שגורסין בית הפגרים וכן בתוספתא ופסוק עמק הפגרים תוס' ז"ל:

ומשיאין לכהונה:    כך צ"ל:

יכין

ועבדי הכהנים היו:    המנגנים בכלי זמר על הדוכן. דס"ל אין מעלין מדוכן ליוחסין ולא לקבל מעשרות, להכי לא אכפת לן אם ינגנו עבדים:

ובית צפריה:    משפתות מיוחסות היו:

ומאמאום:    שם מקום. שלא הניחו למי שאינו מיוחס לדור במקומן:

היו משיאין לכהונה:    שהכהנים היו נושאין בנותיהן, מדהיו מיוחסות. וס"ל דמעלין מהדוכן אף להשיא לכהונה, לפיכך לא הניחו לנגן מי שאינו מיוחס:

רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו:    דס"ל דמעלין מדוכן למעשר ולא ליוחסין. ולא פליגו רק במזמרים בכלי. אבל במשוררים בפה לכ"ע רק לויים היו:

בועז

פירושים נוספים