רש"י על הש"ס/ערכין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מחתך בבשר בעלמא הוא - ואין חיוב אלא בחובל בחי דמוציא דם:

(נהנין בשערה. רגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית): פיאה - קליעה:

מת אסור בהנאה - דכתיב ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה במסכת ע"ז באין מעמידין (דף כט:):

בפיאה נכרית - לאו שערה ממש קאמר אלא שהיתה לה פיאה משיער אשה אחרת קשורה לשערה [דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית] ואמרה תנו אותה לבתי וקמ"ל מתני' דאע"ג דקשורה לה כיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתיהוי כגופה לאיתסורי בהדיה וכנטולה מחיים דמיא:

שער נשים צדקניות - של עיר הנדחת שלא הודחו עמה מהו ואמר רבא התם בחלק (דף קיב.) פיאה נכרית שקשרה הצדקת לשערה קא מיבעיא ליה אי כגופה היא וניצול אי כממונה וקי"ל (שם) צדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף דכתיב ואת כל שללה תקבוץ וגו' אלמא מספקא ליה אי כגופה אי לאו כגופה ותיפשוט ליה מהכא דגופה הוא דטעמא דאמרה תנו כו':

קשיא ליה לר"נ - הא דמוקמינן למתניתין בפיאה נכרית והא דומיא דבהמה קתני וכו':

אלא א"ר נחמן - לעולם שערה ממש ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו ל"ק דשיער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשיער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כדאמר בפסחים בפ' כל שעה (דף כב:) ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו' והילכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה:

תני לוי כוותיה דרב - דמוקים לה בדאמרה תנו ובפיאה נכרית:

מתה - ולא אמרה תנו אין נותנין כו':

פשיטא - דמש"ה אין נותנין שהמת אסור בהנאה אלא ודאי ה"ק שנויי המת כגון פיאה נכרית אסורין בהנאה ולהכי קתני להאי מפני משום דקא בעי לגלויי עלה דלאו בשערה ממש קא מיירי:

בהמה שנהרגה אסורה בהנאה - אפי' שערה:

פרק שני - אין נערכין


מתני' אין נערכין פחות מסלע - שאפי' עני הנדור בהשג יד לא יתן פחות מסלע:

ולא יותר על חמשים - דזהו גדול שבערכין הכתובין בפרשה:

נתן סלע - בן עשרים שערכו חמישים והיה עני ונתן סלע לערכו דעני נידון בהשג יד והעשיר פטור:

נותן חמשים - דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו ועני המעריך את עצמו והעשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדילפינן לקמן בפ' השג יד (דף יז:):

היו בידיו חמש סלעים - עני בן עשרים שהעריך עצמו והיה לו ה' סלעים:

גמ' ההוא לכל ערכין שאתה מעריך הוא דאתא - שאפי' עני שבעניים לא יתן פחות ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב דכתיב על פי אשר תשיג:

יד הנודר ולא יד הנידר - שעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני:

לאו ממילא שמעינן מינה כו' - אע"ג דקרא להכי אתא ולא יד הנידר מיהו על פי אשר תשיג כתיב וממילא שמעת דהיכא דידו משגת שקול מיניה:

ונתן ד' לשניה - על פי כהן יצא ידי שניהן ואפי' לרבנן הואיל ויהב לשניה ברישא:

מה שגבה גבה - והילכך כי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהיב לה ולשניה ליכא למימר אמאי לא יהב כולהו חמש משום דבעידנא דיהב לשניה משתעבד לה לראשונה דהא אפילו מאי דיהיב לה לאו דידה הוא:


נתן ארבע לראשונה - שהעריכו הכהן על הראשונה תחילה לא יצא ידי ראשונה דבעי למיתב כל מה דבידיה כרבנן ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך דנתינה קמייתא לאו כלום היא:

כולהו חזיא להאי כו' - ועדיין אחד מן הערכין עליו:

הא יותר על סלע איכא - אף על גב דליכא חמשים סלע דאם היו בידו חמש סלעים נותן כולם דהיינו יותר על סלע ופחות מחמשים וסתמא כרבנן דלר' מאיר ליכא השג יד שיהא יותר על סלע ופחות מחמשים במי שערכו חמשים [אלא או חמשים] או סלע:

מתני' פתח - תחילת נדות שזה דין נדה דאורייתא ראתה היום מונה ששה והוא ראתה שנים מונה חמשה והן ואפילו ראתה כל שבעה ופסקה לערב טובלת ומשמשת ומיום שביעי ואילך הויין ימי זיבה אחד עשר יום שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת ואם ראתה בהן ג' רצופין הויא זבה גמורה וטעונה ספירה ז' נקיים וקרבן ואם משכו ימי זובה חדש או שנה אינה חוזרת לתחילת נדות עד שתשב שבעה נקיים ישבה ז' נקיים וראתה הויא תחילת נדה ומונה ששה והוא חוזרת לעניינה ככל המפורש ואם לא ראתה באותן י"א יום ג' רצופין אינה זבה וכשתראה אחרי כן בין ראתה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הויא תחילת נדה ואפילו תראה שלשה רצופין אינה מונה אלא ארבעה והן שאין ימי זוב אלא באותן י"א יום שבין סוף נדה זה לתחלת נדה הבאה וכן מפורש בהלכה אחרונה של מסכת נדה (דף עב.):

אין פתח בטועה פחות משבעה - טועה שראתה היום ואינה יודעת אם בימי נדתה עומדת אם באותן אחד עשר יום של זיבה אין חוזרת לפתח נדותה בפחות מז' נקיים:

ולא יותר על י"ז - נקיים כדמפרש בגמ':

גמ' תנו רבנן טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי - היום ואינה יודעת אם בימי תחילת נדות הוא וצריכה למנות ששה והוא אם באותן אחד עשר ימי הזוב הוא ואינה צריכה לשמור אלא יום כנגד יום:

פתחה שבעה עשר - שאם לא תראה עד לאחר י"ז לבד מיום זה אז חוזרת לפתח נדותה למנות ששה והוא דממה נפשך לאחר י"ז לבד מיום זה יצתה מספק של ימי הזוב דאם יום זה שראתה מתחילת ימי זיבה היה כיון שכלו י"א יום יצתה ימי הזוב והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר י"ז ותחילת נדה היא ואפילו אם תאמר שיום זה תחילת נדה היא אעפ"כ יצתה ימי הזוב שהרי עברו ששה להשלמת ימי נדותה ואחד עשר שבין נדה לנדה הרי י"ז ולאחר י"ז כשראתה תחילת נדה היא אבל אם תראה ביום י"ז לא יצתה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה דיש לומר שמא יום זה שבאת לפנינו כשראתה ראשון לימי נדה היה ויום י"ז שראתה בו סוף אחד עשר יום שבין נדה לנדה הוא ואינה צריכה שימור או שמא יום ראשון שבאתה לפנינו מימי זיבה הוא וכשכלו י"א יום יצתה מימי הזוב ויום י"ז שראתה בו תחילת נדה הוא וצריכה למנות ששה והוא וכל שכן אם תראה קודם י"ז ובספיקא זו תעמוד לעולם עד שתשב י"ז נקיים וכל זמן שהיא בספיקה זו מקולקלת היא מאד שלעולם נחמיר עליה מספק שכשתראה יום אחד בתוך אלו ימי שבעה עשר נאמר תחילת נדה וצריכה ששה והוא וכשתראה שלשה רצופין נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן מספק ואינו נאכל אבל לאחר י"ז אין להחמיר דודאי תחילת נדה ואם תראה שלשה רצופין תמנה ארבעה והן ולבסוף שבעה אם תראה תשמור יום כנגד יום ויום שלשה תהא זבה:

שני ימים טמא ראיתי פתחה י"ז - לבד משני ימים הללו שאם לא תראה עד לאחר י"ז תחילת נדה היא ממה נפשך אם שני ימים הללו מימי הזוב הרי כלו להם ימי הזוב לתשעה ימים אחר השנים וכשהרחיקה וראתה לסוף י"ז תחילת נדה ואם תחילת נדה היא הרי כלו להם ימי נדות וזוב לסוף ששה עשר אחר השנים שימי נדות וזוב אינן אלא י"ח וזו שלא ראתה עד לאחר י"ז שהוא יום עשרים לתחילת ראיית הספק נדה היא אבל אם תראה ביום י"ז וכל שכן קודם לכן לא יצתה מן הספק דשמא אלו שני ימים תחילת נדה היו ולסוף ששה עשר אחר השנים כלו ימי נדות וזוב וזו שראתה ביום י"ז תחילת נדה היא או שמא אחד משני הימים סוף י"א של זיבה היה והשני תחילת נדה ולא כלו ימי נדות וזיבות עד לאחר י"ז וזו שראתה ביום י"ז סוף זיבה היא והרי היא בספק וכל שכן אם תראה קודם כגון אם תראה ביום י"ג וי"ד עומדת בספק דשמא ב' ימים הללו שבאתה לפנינו סוף ימי זוב היו וזו שלא ראתה שוב עד יום י"ג תחילת נדה היא או שמא שני הימים תחילת נדה היו ויום י"ג זה שמיני של ימי הזוב הוא ותשמור יום כנגד יום וכן בספק זה היא לעולם עד שתשב י"ז נקיים:

שלשה ימים טמא ראיתי פתחה י"ז - כמו שפירשתי אבל קודם לכן כגון י"ז עצמו עומדת בספק וי"ל שמא שני ימים מהשלשה היו סוף זיבה והשלישי תחילת נדה ויום י"ז זה סוף זיבה הוא או שמא כולן השלשה תחילת נדה היו ולסוף ט"ו לבד מהשלשה כלו ימי נדות וזוב ויום י"ז זה תחילת נדה הוא אבל ליום י"ח יצתה מן הספק ממה נפשך:

ארבעה ימים וכו' פתחה ששה עשר - שאם לא תראה עד לאחר ששה עשר לבד מהנך יצתה מן הספק ממה נפשך אם תחלת נדה היו הרי כלו ימי נדות וזוב לסוף י"ד אחר ד' הללו ואם ימי זוב היו כל שכן שכלו קודם ששה עשר ועכשיו תחילת נדה היא וא"ת שנים מהן היו סוף זיבה והשנים תחלת נדה אעפ"כ לסוף ששה עשר כלו ימי נדות וזוב והא ליכא למימר שמא השלשה סוף זיבה היו והרביעי תחילת נדה ולא כלו עד סוף י"ז דאם השלשה היו סוף זיבה כשראתה בד' אינה תחילת נדה דכיון שראתה ג' רצופין בימי זיבה זבה היא ולא תצא לעולם מידי זיבה להיות תחילת נדה עד שתשב שבעה נקיים כדכתיב (ויקרא טו) ואם טהרה מזובה וספרה וגו' ולאחר שישבה שבעה נקיים חזרה לתחילת נדותה אבל אם תראה קודם לכן אפילו ביום ששה עשר איכא לספוקה בסוף זיבה ותחילת נדה דשמא שנים מהארבעה היו סוף זיבה והשנים תחילת נדה ויום ששה עשר סוף זיבה או שמא הארבעה היו תחילת נדה או סוף זיבה וכבר יצתה מימי נדות וזוב:

ה' ימים טמא ראיתי פתחה ט"ו - ממה נפשך לאחר ט"ו תחילת נדה היא אם תראה אבל יום ט"ו עצמו אם תראה בו הויא ספק דשמא שנים מהחמשה היו סוף זיבה והשלשה ימי נדות ועדיין יום ט"ו זה סוף ימי הזוב הוא וכן כולה ברייתא מספקינן לה שנים הראשונים בסוף זיבה והאחרונים מן הנדות אבל טפי מהכי ליכא לספוקי דאי אמרת ג' מהן סוף זיבה תו לא הוו אחריני ימי נדות כל זמן שלא ישבה ז' נקיים והשתא כי חזיא לאחר שישבה את ז' הימים הנקיים תחילת נדה היא:


שנים עשר פתחה שמונה - דלאחר שישבה שמונה נקיים יצתה מן הספק ממה נפשך אפילו תאמר שנים הראשונים סוף זיבה היו הרי כלו לה ממנין האחרון י"ח ימים ויצאו ימי נדות וזוב ותחילת נדה היא אבל יום שמיני עצמו ספק הוא דיש לומר שנים מן הי"ב היו סוף זיבה והעשרה שבעה מהן לנדות והשלשה לזוב והויא זבה וז' נקיים ישבה ושמיני זה שראתה בו עדיין מן האחד עשר הוא ואינה תחילת נדה שאין בין סוף נדה לתחילת נדה פחות מי"א יום דכלו הי"ב ימים ממנין האחרון או שמא תחילת נדה היא שיום ראשון של שנים עשר תחילת נדה היה ולסוף שבעה כלו להם ימי נדות והתחילו בשמיני ימי זיבה וליום שנים עשר הלכו להם מימי זוב חמשה נמצא שיכלו להם ימי זוב לסוף ששה ולסוף ששה כלו ימי נדה וזוב והרי ישבה [שבעה] נקיים לזיבה ושמיני זה תחילת נדה הוא והיינו ספק וקלקול גדול שלא תחזור לפתח נדתה עד לאחר י"ז יום דהדרא והויא לה טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם בימי נדה ואם בימי זיבה ואם תפסוק לאחר ראיית שמיני זה שבעה ימים ותראה ותרצה לשמור יום כנגד יום נחמיר עליה ונאמר שמא יום שראתה בו סוף זיבה היה ועכשיו תחילת נדה הוא או אם תראה ג' ותרצה למנות ארבעה ימים נחמיר עליה ונאמר שמא אותו יום שמיני שראתה בו תחילת נדה היה ועכשיו בימי זוב היא וזבה היא וכן בספק זה היא לעולם עד שתשב שבעה נקיים:

שלשה עשר פתחה שבעה - ב' (ימים) קמאי מספקינן לסוף זיבה פשו להו י"א וז' נקיים הרי י"ח:

שאין פתח בטועה פחות משבעה - שאפילו ראתה ארבעה עשר אינה חוזרת לפתחה בפחות מז' נקיים דממה נפשך זבה היא כל זמן שלא ישבה ז' נקיים לא תצא מידי זיבה:

א"ל רב אדא וכו' - רב אדא טעי וסבר דכל הנך י"ז וט"ז וט"ו למשרייה לגברא קאמרי. נדה ופתחה. שתדע מאימת תמנה ימי נדה שאם תראה שלשה או ארבעה ימים לא תמנה אלא שלשה והם ואינך יהיו לה ימי זוב שאם תראה אחר תהא שומרת יום:

כל הטועות זבות - לקמן מפיך לה ומפרש אלא כל זבות הטועות כלומר כל הנך דאיכא בהנך דלעיל דמצינן לספוקינן בזבות כגון כולהו בר מיום אחד טמא ושני ימים טמא דבציר מתלתא יומי טמא ליכא לספוקה בזבה:

מביאות קרבן - לסוף שבעה נקיים שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה כדין זבה דשמא זבות היו:

ואינו נאכל - החטאת אינה נאכלת דשמא לא ימי זיבה היו וחטאת זו חולין ומליקתה נבילה דחולין מלוקין אינן אלא נבילה והעולה קריבה על תנאי אם זבה היא תהא לחובתה ואם לאו תהא לנדבה אבל חטאת נדבה ליכא:

חוץ מפתחה ז' ופתחה ח' שמביאות קרבן ונאכל - דממה נפשך כיון דראתה י"ב רצופין זבות נינהו דאי נמי אמרת שני קמאי לסוף זיבה אפ"ה הויא תחלת נדות וזיבה ממנין האחרון דהא פשו להו י' ימים ז' לנדות וג' לזוב וכ"ש אי קמאי הוו תחלת נדות או ג' מינייהו סוף זיבה ממה נפשך זבות הן אבל כולהו קמייתא ספק זבות הן דאיכא למימר ג' ימים מהנך זיבה הוו וזבה היא ואיכא למימר לאו זבה היא דב' יומי קמאי מסוף זבות ותו לא הויא זבה ממנין האחרון:

אטו כל הטועות זבות - והא חששא בעלמא הוא ולאו ודאי זבות נינהו:

אלא כל זבות הטועות - דמשמע כל שיש לספקו בזוב מחמת טעותו דהיינו משלשה ימים טמא ראיתי ואילך:

מתני' אין טוהר בנגעים בפחות משבוע אחד - להסגר:

גמ' נגעי אדם - יש בהם בשבוע אחד כדכתיב בפרשה:

נגעי בתים - שלש שבועות כדתניא בתורת כהנים ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף שיבה כו' ומנין שאם עמד הנגע בעיניו בזה ובזה בשבוע ראשון ושניה מנין שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע והיינו שבוע שלישי ת"ל ובא הכהן ואם בא יבא הכהן מה מצינו וכו':

אלו נגעי אדם - שנבררין בשבוע אחד אם לטהר אם ליחלט וצדקה גדולה היא זו:

אלמלא צדקתך כו' - כדמפרש לקמן:

במאי קמיפלגי [וכו'] - רבי אלעזר אמר כובש. הקב"ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות:

נושא - נושא ומגביה כף העונות למעלה כדי שיכריעו הזכיות:

רבה כר' אלעזר - והכי קאמר צדקתך כהררי אל שאתה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך דהיינו עונות בתהום רבה:

ורב יהודה כר' יוסי [בר"ח] - והכי קאמר אלמלא צדקתך כהררי אל שאתה עושה לנו צדקה שאתה מגביה עונות מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיהו מכריעין עד תהום רבה:

מתני' אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין - של שלשים יום בשנה ועולא מפרש טעמא בגמ':

פחות משנים - ליום שני לאפייתן ולא יותר על שלש. ליום שלש לאפייתן נאכלין ותו לא חל יום טוב של עצרת להיות באחד בשבת נאפות בערב שבת שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא י"ט ונאכלות בי"ט לאחר תנופתן דהיינו ליום שלישי וכשחל עצרת באחד משאר ימי השבת נאפות ערב י"ט ונאכלות בי"ט שהוא שני לאפייתן:

לחם הפנים כו' - כיצד נאפין בערב שבת ונאכלין לשבת האחרת שהוא יום תשיעי לאפייתן חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות חמישי בשבת וששי בשבת נאפה לחם הפנים ברביעי בשבת ונסדר בשבת ונאכל בשבת שניה שהוא אחד עשר לאפייתו:

קטן נימול לשנים עשר - כיצד נולד בין השמשות של ערב שבת אינו נימול בשבת דשמא תשיעי הוא דבין השמשות ספק יום ספק לילה ואם יום הוא נמצא שבת יום תשעה ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא יו"ט ואם חלו שני ימים טובים של ר"ה אחר אותו שבת אינו נימול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו:

גמ' לא נראה לחכמים לעבר יותר על שמונה כו' - ורישא דמתניתין דקתני אין פוחתין מד' חדשים מעוברין דלא עבדינן חסירין יותר על שמונה אבל שמונה עבדינן ולא מפרש השתא ועולא מפרש לה לקמן ורב הונא אית ליה דעולא:

דאם כן - דעבדינן תשעה מליאים קדים אתי סיהרא חדתא תלתא יומא קודם ר"ה שבין מולד תשרי זה למולד תשרי הבא ד' ימים וח' שעות ותתע"ו חלקים ואם מולד תשרי זה בתחילת ליל שבת נמצא מולד תשרי הבא בשמונה שעות ליום ארבע בשבת וכשאנו מסדרין החדשים אחד מלא ואחד חסר נקבע ראש השנה ביום המולד שסדר תולדות הלבנה אחד מלא ואחד חסר שחדש לבנה תשעה ועשרים יום וחצי ושתי ידות שעה וע"ג חלקים הרי לשני חדשים נ"ט ימים היינו חודש אחד מתשעה ועשרים וחדש אחד משלשים יום וכשאנו עושין שבעה מליאים נדחה ראש השנה יום אחד לאחר המולד ואם שמונה מליאים נדחה שני ימים ואם תשעה מליאים נדחה שלשה ימים:


קדים [אתי] סיהרא - חדתא ג' ימים קודם ראש השנה שהמולד ביום ד' וראש השנה בשבת ומרנני עלמא בתר רבנן למימר כל מה דבעו עבדי:

כדאמר רב משרשיא - לקמן גבי עצרת כגון שהיתה שנה מעוברת הכא נמי כגון שהיתה שנה שלפניה מעוברת:

עיבור שנה חדש - ובידינו לעשות חדש של תוספת השנה בין מלא ובין חסר ואת עיבור של שנה של אשתקד עשינו חסר ונמצא שהקדמנו תשרי שעבר לפני מולדו כמדת חסרון חדש אחד לפיכך אנו יכולין לאחר תשרי זה כמדת מילוי חדש אחד כדקאמר דל ירחא מליא לבהדי חסירא:

ואכתי חד יומא - ואע"ג דיומא ופלגא היא חד יומא קרי ליה והוא הדין נמי אם היתה זו מעוברת הוה מצי נמי לתרוצי דנראה לעבר שמונה חדשים והאי דנקט שנה שלפניה משום דלא מיתוקמא מתני' בשנה מעוברת דקתני אין פוחתין מד' חדשים מעוברין הא בארבעה מעוברים סגי ואי במעוברת פשו להו ט' חסירין ובין לרב הונא בין לעולא אפילו שמונה חסירין ליכא לאוקמא אלא במעוברת אבל תשעה לא בפשוטה ולא במעוברת כדלקמן:

לא אדעתייהו דאינשי - אחד יומא לא תמהי ולא מרנני:

מייתרא סיהרא - עתיקא שלש יומי אחר ראש השנה דסדר תולדות החדשים למולד הלבנה אחד מלא ואחד חסר כדפרישית וכי עבדת תלתא חסירין טפי מקדמת ליה לראש השנה ג' יומי:

שהיתה שנה שלפניה - של אשתקד מעוברת וחדש העיבור שלשים יום ולמנין הלבנה לא הוי אלא כ"ט ופלגא אשתכח דמאחרת לראש השנה פלגא יומא והשתא לא קדים לראש השנה אלא יומא ופלגא וכיון דלא הוו ב' שלימים חד קא חשיב ליה והיינו דקא פריך ואכתי איכא חד יומא:

איתחזויי איתחזי - לבנה לב"ד ואנן הוא דלאו אדעתין למימסר נפשין ולמיחזייה הילכך לא מרנני:


במאי קמיפלגי - רב הונא דמוקי למתני' בתרתי מילי. סבר לה כרשב"ג דזימנין כ"ט וזימנין שלשים והכי מיפרשא מתני' אין פוחתין מד' חדשים מעוברין דלא עבדינן טפי מח' חסירין הא ח' חסירין עבדינן ולא משכחת לה אלא במעוברת ועיבורה ל' וכדעולא ולא נראה לעבר יותר על שמונה הא שמונה מליאין עבדינן ובמעוברת ועיבורה כ"ט וכדלעיל והיינו כרבן שמעון ועולא סבר לה כת"ק דלעולם שלשים הלכך לא. מיתוקמא מתני' אלא בחד טעמא ולא נראה לחסר יותר מח' קתני הא ח' עבדין ובמעוברת ועיבורה שלשים אבל לעבר אפילו ח' מליאין נמי לא עבדינן דקדים סיהרא שני יומי דמעוברת ועיבורה כ"ט ליכא לאוקומיה כרב הונא דאין עיבור שנה בציר משלשים:

אלא ביום הנף - באותו יום שאירע בו ט"ז בניסן לפי שבט"ז בניסן אנו מתחילין למנות חמשים ויום חמשים איקלע ביום ראשון להתחלת המנין דיום מ"ט הוי סוף שבת שביעית וביום חמשים מתחיל השבוע:

ואין ר"ה כו' או לאור עיבורו - לאור עיבורו של ניסן ביום שאירע בו ל"א של ניסן כגון אם ניסן בא' בשבת הוי אור עיבורו שלישי בשבת להכי קרי ליה אור עיבורו שהוא לילה שבו מתעבר החדש שכשעושים ר"ח יום ל"א הוי חדש שעבר מעובר:

שניהם חסירין - כסליו וסיון וכיון דהוו להו ד' חסירין בסתווא וד' חסירים בקייטא הוי ר"ה ביום הנף דהא האידנא עבדינן לעולם חדשי ימות החמה כסדרן ויש לנו סימן קבוע א"ת ב"ש ג"ר לשלישי של פסח הוי ר"ה דהיינו לאור עיבורו וכי עבד חד חסר טפי מקדמת ליה לר"ה חד יומא דהיינו ליום הנף אלא לרב הונא דאמר מעוברין נמי עבדינן הא כיון דעבדינן בימות החמה ד' מליאין מאחרת לר"ה חד יומא דה"ל לאור אור עיבורו של ניסן ליום רביעי של פסח:

הא שבעה עבדינן - אפילו לעולא דהא דלא עבדינן שמנה מליאין משום דקדים אתי סיהרא תרי יומי אבל שבעה דלא קדים אלא חד יומא עבדינן והא זימנין [דלא] עבדינן בסתווא ועבדינא לחדשי החורף כסדרן ומעברינא ליה בקייטא ועבדינן ד' מלאים וה"ל נמי לאור אור עיבורו:

אלא - הא דקתני לעולם לאור עיבורו ולא יותר אחרים הוא דלית להו מליאין וחסירין דלדידהו כל החדשים [כולהו] כסדרן:

אלא ארבעה ימים - אם אירע ר"ה ביום ראשון יבא לשנה הבאה ליום חמישי דהיינו כולהו כסדרן:

ביום הנף לא משכחת לה - דהא בכסדרן מקלע לאור עיבורו:

דל ירחא - דקייטא ועביד ליה חסר לבהדי ירחא דעיבור דעבדת ליה מלא דכי היכי דעבדינן שבט ואדר הראשון מליאין ביחד עבדינן נמי ניסן ואייר חסירין יחד דהא אמרינן אם היתה שנה מעוברת חמשה וכיון דעיבור שנה שלשים אי לא עבדינן תרי חסירין בהדי הדדי הוו להו שיתא בין ראש השנה לר"ה דהא כי מוספת חד חדש מלא על ירחי שתא מאחרת ליה לר"ה תרי יומי הילכך הוו להו בקייטא ארבע חסירין ומיקלע ביום הנף:

אחרים מנינא אתא לאשמועינן - בתמיה כיון דכסדרן אית להו פשיטא דאין בין זה לזה אלא ארבעה והכי איבעי להו למימר אין מעברין את החדש לצורך וממילא ידענא דאין בין זה לזה אלא ארבעה:

[הא קמשמע לן] - אי הוה אמרי אין מעברין את החדש לצורך הוה אמינא ה"מ בחדש שנראה בזמנו אבל היכא דלא אתו סהדי ביום שלשים ע"כ תעברהו משום דמצוה לקדש על פי עדים:

קמ"ל כו' - דהכי משמע דהאי סימנא נקוט בידך ארבעה ימים בין זה לזה ואפילו לא נראית הלבנה:

והאיכא יומא דשעי - כלומר נהי נמי דבתר מולדות הלבנה אזלי אחרים מיהו זימנין דאיכא חמשה ימים בשנה פשוטה בין פסח לפסח דהא איכא יומא דשעי דלשלש שנים טפי חד יומא טופיינא דבין מולד זה למולד שנה הבאה איכא ארבעה ימים ושמונה שעות ותתע"ו חלקים צא לשלש שנים לכל שנה שמונה שעות תמצא יום אחד:

ויומא דתלתין שנין - שהרי מן התתע"ו צא תתס"ד מכל תתע"ו תמצא יום לשלשים שנה שהרי תתר"ף חלקים בשעה חשוב חמשה תתס"ד ארבע שעות הרי לשלשים תתס"ד כ"ד שעות שהן יום אחד:

ואף שמואל סבר להא דרב הונא - דשמונה מליאין נמי עבדינן:

שניהם מליאים - שניהם מן החסירין (שנים) כגון מרחשוון ואייר אם תעשה מליאים נמצא שנה עודפת שני ימים על כסדרן והרי היא שנ"ו:

שניהם חסירין - שנים מן המליאין כגון כסליו וסיון אם תעשה חסירין נמצאת שנה חסירה שני ימים מכסדרן והרי היא שנ"ב וכסדרן שנ"ד אלמא עבדינן תמניא מליאין:

הריני נזיר כימות החמה - (או) שאמר כמנין ימות החמה מונה נזירות שס"ה:

ואף רבי סבר לה כרב הונא - דאמר עבדינן שמונה מליאים:

ונראה חדש - לבנה תשרי בזמנו ביום קביעות ראש השנה:

והיה רבי תמה - לפי שהיה לאחר הלבנה שלשה ימים שהרי הקדימו הקביעות שלשה ימים:


ועיבור שנה שלשים - הרי לך א' מלא ואשתקד עשינו שניהן מליאים מרחשון ואייר והרי לך שלשה מלאין יותר על כסדרן הלכך כי חסרה השתא לבהדייהו שלשה קם ליה בדוכתיה:

נר ישראל - שאתה מאיר עיני חכמים: מתני' כ"א תקיעות ומ"ח תקיעות מפרש להו במס' סוכה בפ' החליל (דף נג:):

משני נבלים - לשני לוים:

ולא מוסיפין על ששה - לא אתפרש טעמא:

משני חלילין - חליל קלמייל"ש בלע"ז:

ולא מוסיפין על י"ב - אם היו רוצין היו עושין י"ב כנגד י"ב ימים שהחליל מכה לפני המזבח:

מכה - שהיו נקבים בחליל ומכה באצבעו על הנקב להנעים את הקול:

בשחיטת פסח ראשון - בי"ד בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים סד.):

אבוב - היינו חליל ובגמרא מפרש הכי:

ולא היה מחלק - מסיים אלא באבוב יחידי כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה האחד מן החלילים מאריך לאחר שתיקת האחר שזהו חילוק יפה יותר משיסיימו שניהם כאחד חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה ובשעת הקרבה היה שיר זה והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן י"ב ימים והחלילים מחללים ובשאר ימים היו נבלים וצלצל וכינורות והשיר היה אותו שיר המפורש בר"ה (דף לא.) אחד בשבת לה' הארץ ומלואה וכל המזמור ובשני גדול ה' ומהולל וכן כולם:

ועבדי כהנים היו - אותם המכים בחליל:

בית הפגרים ובית צפריא - שם המשפחה:

מעמאום - שם המקום:

ומשיאין לכהונה - כהנים היו נושאין בנותיהן שישראלים מיוחסין היו:

גמ' מתני' - דקחשיב כ"א תקיעות ומ"ח תקיעות דלא כר' יהודה דמתני' קא חשיב לכל תקיעה ולכל תרועה באנפי נפשה ואין לך כל תרועה שאין תקיעה פשוטה לפניה ולאחריה ורבי יהודה לא קא חשיב תקיעה ותרועה ותקיעה אלא חדא הרי לך כ"א דתנא דידן ז' לר' יהודה ומ"ח דתנא דידן ט"ז לרבי יהודה:

ותקעתם תרועה - אלמא לתרועה קרי תקיעה ולתקיעה תרועה:

לפשוטה לפניה ולאחריה - דמהכא נפקא פשוטה לפניה דכתיב ותקעתם והדר תרועה ופשוטה לאחריה דכתיב (במדבר י) תרועה והדר יתקעו ולעולם כל חדא מצוה באנפי נפשה:

סימנא בעלמא - לסימן שיקהלו ולאו לשום מצוה:

ולא כלום - שלא ישהא ויפסיק בין פשוטה שלפניה לתרועה ובין התרועה לפשוטה שלאחריה אלא בבת אחת סמוכות זו לזו:

כר' יהודה - דאמר חדא מצוה נינהו ולא בעי אפסוקי:

אפי' כרבנן - והאי אין בין לאו דיעשה סמוכות כל כך אלא שלא ישהה בינתיים יותר מדאי:

ולאפוקי מדרבי יוחנן - דאמר גבי ר"ה שמע תשע תקיעות שלש של מלכיות וג' של זכרונות וג' של שופרות בתשע שעות ששהה שעה בין כל אחת ואחת יצא:

ולא כלום - משמע כלל לא יפסיק:

שמונה ימי חנוכה - לא חשיב במתני' משום דליכא קרבן:


ימי החג חלוקין בקרבנותיהם - דפרי החג מתמעטין והולכין:

ראש חדש איקרי מועד - דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד ובפ"ד דמסכת תענית (דף כט.) תמוז דההוא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד:

השיר - הלל:

מקודש - בעשיית מלאכה:

קרייתה - קריאת המגילה:

דחלי קליה - מתוק קולו לשמוע:

חלק - קלוף:

דק - טינב"ש גילדו דקה:

צלצל - שני כלים מכין זה ע"ג זה וקולם דקה וקורין להן צנב"ש:

מפטמת את הבשמים - שבה היו כותשין סממני הקטרת והיה קולה צלול ומפטמת הבשמים יפה ונותנת בהן ריח כדאמרי' בכריתות (דף ו:) השוחק אומר היטב הדק הדק היטב שהקול יפה לבשמים:

שני כלים - צלצל ומכתשת נחושת:

ממורט - דק שיכולין לקפלו:

ממורק - קלל לויישנ"ט:

שניים - שני צלצלים ושני מכתשות:

בכאיסר - פי המעיין שהוא נובע שם רחב כאיסר:

אל יתהלל חכם - שחכמתו אינה אלא מקלקלת לפי שכלי מקדש ראשון ע"פ הגבורה נעשו דכתיב (ד"ה א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית:

הרדווליס טבלא גורגדנא - זוג ועינבל שקורים אישקליט"א:

ומערבב את הנעימה - כשהיה קול זה מסיים:

מגריפה - שבה גורפין את דשן המזבח וודי"ל והוא כעין כף:


עשרה נקבים היו בה - ובכל נקב היה קנה אחד ובכל קנה וקנה היו בו י' נקבים ובכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר:

וסימניך - שלא תטעה מי אמר מאה מי אמר אלף:

מתניתא גוזמא - דרך משניות לשנות גוזמא כגון הנך דאמר בשחיטת חולין בפרק גיד הנשה (דף צ:):

רבי יוסי - דאמר ישראלים מיוחסים היו מאי קסבר אלא דכ"ע עיקר שירה בפה:

בין למעשרות - דמחזקינן ליה בחזקת לוי:

ואתנה את הלוים - ולוים משוררים הם:

שבשם - שמזכירין בו שם שמים: אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב (ישעיהו סה) הנה עבדי ירונו מטוב לב:

אימא ביכורים - וה"ק קרא תחת אשר לא הבאת ביכורים:

מנין לביכורים שטעונין שירה - שאומרים ארוממך ה' כי דליתני כדתנן במס' ביכורים (פ"ג מ"ד):

טוב טוב - כתיב הכא בכל הטוב וכתיב בשירה (דברים כח) בשמחה ובטוב לבב:

פרי - בביכורים כתיב (שם כו) מראשית פרי:

הביא ענבים - לעזרה לביכורים ודרכן מנין שיצא ת"ל אשר תביא מארצך מ"מ:

(ישור במשא) חזקיה אמר מהכא - אשכחן שירת לוים מן התורה ישור במשא נשיאות קול בשיר:

בלווטי - שם חכם:

שירה - צריך עבודת קרבן שאינו נאמר אלא על היין של נסכי קרבן כדכתיב (במדבר י) ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם:

צהלו מים - יצהלו בשיר בית המקדש יותר מצהלת ים סוף:

מייתי לה מהכא - לעיקר שירה מן התורה:


על עסקי קול - שהיה מצוהו לשורר לפי שמשה לוי היה:

אף הם - הלוים בעבודת מזבח ולא משכחת לוים כשרים בעבודת מזבח אלא בשיר:

מה אתם - אכהנים קאי קרא:

אתם בשלהם - הכהנים שנכנסו בעבודת לוים כגון ששררו:

והם בשלכם - לוי שעבד על המזבח ככהן:

הם בשלהם - כגון לוי משורר שהגיף דלתות ולוי משוער שאמר שיר שהרי הלוים היו חלוקים זה למשוער וזה למשורר:

אלא באזהרה - לא אתפרש לן:

אביי - לית ליה הא מתני' דקתני לעיל הם בשלהם אינו במיתה דהא משכחת תנא אחרינא דקאי כוותיה:

זר ממש - כגון ישראל:

הא כתיב חדא זימנא - בההיא פרשתא גופה וקאי נמי אעבודת לוים: רבי יהושע ויוחנן בן גודגדא לוים היו יוחנן בן גודגדא סבר משורר ששוער במיתה כשהוא מגיף לבדו וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למעבד לחודיה ור' יהושע סבר אפילו כי עביד לחודיה אינו אלא באזהרה ולא גזרו רבנן במסייע:

עולת נדבת ציבור - כגון קיץ המזבח הבא מן השופרות שנותנין בהן מעות מותר חטאת ומותר אשם:

עולותיכם - ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם (במדבר י) והיינו שירה:

ויאמר חזקיהו - משמע שהיה נמלך:

אלא לאו נדבה - ונמלך אם ישוררו וכתיב החל שיר ה' שהורו לו ב"ד לשורר:

עולת ר"ח - דמוסף הואי:

כבש הבא עם העומר - דהוא עולת חובה בי"ו בניסן:

אלא אמר רב אשי - הא דמימלך לאו משום דמספקא ליה דודאי הוקבע ר"ח בזמנו אלא רשותא הוא דקא נסיב:

מידי דהוה אשליח דציבורא דמימליך - ונסיב רשותא אם יתפלל:

אפילו תימא עולת חובה - עולת תמיד שבכל יום ויום הואי:

זכות ליום זכאי - בניסן נגאלו בניסן עתידין להיגאל:

מוצאי שבת - אחד בשבת:

ומוצאי שביעית - שמינית:

וישב עליהם את אונם - פסוק הוא בתהלים במזמור אל נקמות ה':

בטל התמיד - שלא היו להם כבשים מחמת שהיו צרים על ירושלים ואין יוצא ובא:

ומ"ש עולת נדבה דהואי - הלא לא היו כבשים מצויים:

הא לא קשיא בן בקר בעלמא אתרמי להו - שאינו ראוי לתמיד וראוי לעולת נדבה:

ותסברא - דשירה גמורה הויא ההיא שירה על קרבן והא שירה דאחד בשבת לה' הארץ ומלואה כדאמר בראש השנה דף לא.) והאי קרא במזמור אל נקמות ה' שהוא שיר של רביעי בשבת:

אילייא - קינה כדמתרגמינן ושאי על שפים קינה וטלי על נגדין אילייא (ירמיהו ז):

דוכן - כמין אצטבא היה:

אי הכי - דאפילו שלא על הקרבן אומר שירה בעולת נדבה נמי לימא ותפשוט בעיא דר' אבין:

נפקא מיניה חורבא - דהא דר"ל רשות הוא דאי אית ליה לעולת נדבה ברשות אתי למימר עולת חובה נמי רשות הלכך לא אמרינן שיר לגמרי בנדבה:

מאי הוי עלה - דבעיא דר' אבין:

ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם - מקיש עולה לשלמים ושלמים לעולה לענין שיר:

מה עולה האמורה כאן קדשי קדשים - דאין לך עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן טעונים שיר בשלמים קדשי קדשים משתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי ציבור הן וכתיב בהו (ויקרא כג) קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר קבוע להן זמן דהא אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת ציבור דאין קבוע לה זמן:


נסכים הבאין בפני עצמן - כגון שהביאו היום קרבן ציבור ולא הביאו נסכים עמו והביאום למחר דאמר מר (מנחות דף מד:) מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם אפי' למחר:

אכילה ושתיה - קרבן ונסכים:

והא תני רב מרי בריה דרב כהנא - לעיל דאין עולת נדבה טעונה שיר שהרי אין זמנה קבוע:

ותסברא - דלשם שירה אמרו באחד בשבת:

נפיק מיניה חורבא - דאתי למימר כי היכי דנסכים הבאים בפני עצמן רשות נסכים הבאין עם הקרבן נמי רשות:

לגלותנו - גלות יהויכין והחרש והמסגר ויחזקאל היה מהם:

יובל - ראש השנה שלה ביום הכפורים דתוקעין ב"ד בשופר ונפטרים עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן ואז נראית שהיא יובל אלמא שנת היובל הוה בשנת י"ד לחורבן הבית וקס"ד בהדי שתא דחורבן קאמר ויובל הוא לעולם במוצאי שביעית דשנת מ"ט שביעית היא:

ואי ס"ד במוצאי שביעי' חרוב - היכי משכחת לה י"ד לבהדי דתיהוי במוצאי שביעית אחד בשבוע וכו':

אחר שנה - וכי חשבת ט"ו שנים משנת היובל למפרע משכחת חורבן במוצאי שביעית שהיא שנת ל"ו למנין יובל זה:

אי הכי - דבשנת ט"ו לחורבן הוי ההיא נבואה כ"ו לגלות יהויכין הואי:

דאמר מר גלו - ישראל עם יהויכין:

בשבע - בשנה שביעית לכיבוש יהויקים:

גלו בשמונה - כלומר שאותה גלות היתה בשנה שמינית למלכות נבוכדנצר דשנה שניה למלכותו כיבש יהויקים כדמפרש לקמן:

גלו בי"ח - עם צדקיהו והיא היתה חרבות ירושלים והיא היתה שנת י"ח לכיבוש יהויקים והיא שנת י"ט לנבוכדנצר:

משב ועד תמני סרי - משנה שביעית שהוא גלות יחזקאל עד תמני סרי שהוא חורבן הבית חד סרי לבהדי שתא דגלה בה יחזקאל ולבר משנת החורבן דמנינו לה בהדי הנך דמחורבן ועד יובל וחמיסר דמחורבן ועד יובל עם שנת החורבן ושנת היובל אשתכח דכ"ו הוו מהשתא דגלו בה ועד יובל והיכי אמר יחזקאל בעשרים וחמש לגלותנו היה יובל וס"ד דבהדי שתא דגלו קאמר:

ולדידך - דבעית למימני לשנת החורבן בהנך ארבעה עשר מי ניחא:

מכדי גלו נמי בי"ט - דס"ד דהאי מתרץ דג' גליות הוו דהא דתני גלו בי"ח ובי"ט הוו שני גליות וסבר דבשמונה עשר הוה חורבן וכי מנית נמי ארביסר לבהדי שנת חורבן ושנת היובל משכחת לה עשרין ושית בגלות יהויכין שהיתה בשנת שבע ולבהדי שתא דגלו בה. אלא מאי אית לך למימר. האי דקאמר יחזקאל בעשרים וחמש לגלותנו:

לבר משתא דגלו בה - יהויכין ויחזקאל:

מ"מ תשסרי לרבינא קשיא - דהא ודאי בגלות האחרון היה החורבן וכיון דאמר רבינא חמיסרי שנים עד היובל ומגלות יהויכין ועד שנת חורבן שהוא בי"ט הוו חד סרי לבר משתא דגלו בה ולבר שנת החורבן וחמיסרי הא עשרין ושית:

מי סברת ג' גליות הוו - הש"ס הוא דקא מתרץ דהאי דאמרן לעיל גלו נמי בתישסרי לאו מלתא היא דחד גלות הוה דבשמונה עשר לכיבוש יהויקים הוו חרבות ירושלים שהיא תשעה עשר לנבוכדנצר הלכך משב ועד תשעה עשר לבר משתא דגלו בה יהויכין ויחזקאל ולבר שנת החורבן וט"ו עם שנת החורבן ושנת היובל הרי כ"ה:

דאמר מר - בסדר עולם:

כיבש יהויקים - לאו גלות הוא דלא הגלה שום אדם אלא כבשו לעבד תחתיו ועבדו שלש שנים כדכתיב (מלכים ב כד) ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים וישב וימרד בו ג' שנים כדכתיב בדניאל בתחלתו בשנת שלש למלכות יהויקים (עלה) נבוכדנצר ירושלים ותניא בסדר עולם אפשר לומר כן והלא לא מלך נבוכד נצר עד שנה רביעית ליהויקים כדכתיב (בירמיהו כה) הדבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה בשנה הרביעית ליהויקים היא השנה הראשונית לנבוכדנצר אם כן מה תלמוד לומר בשנת שלש למרדו שהיא ששית לכיבושו והילוכו לבבל והמליך יהויכין תחתיו וכתיב בסוף דברי הימים ולתשובת השנה וגו' אלמא בשנת שבע לכיבוש ראשון של יהויקים גלה יהויכין וכתיב בסוף מלכים ויצא אליו יהויכין מלך יהודה וגו' אלמא שביעית לכיבוש יהויקים היא שמינית למלכות נבוכדנצר


והיינו דאמרי' שנה שניה כיבש יהויקים:

ארבע מאה ועשרים - שלמין לבד שנה שחרב בו:

הוה ליה בשיתא בשבוע - כלו ת"כ שנים ובשביעית עצמה חרב:

שנת חמשים עולה - לשנת יובל והיא תחילת יובל הבא הלכך לר' יהודה לא הוי בכל יובל אלא מ"ט שנים:

אי כר' יהודה - מוקמת לה להא דר' יוסי בראשונה לא משכחת דחרב בית ראשון במוצאי שביעית:

י"ז יובלות - נפקי מקראי דכתיב (מלכים א ו) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה וגו' דל ארבעים דמדבר אשתכח דנכנסו לארץ קודם בנין הבית ארבע מאות וארבעים ובית ראשון עמד ת"י הרי תת"נ הרי י"ז יובלות של חמשים:

ואי אתה יכול לומר משעה שנכנסו - לארץ מנו שמיטין ויובלות דא"כ בית חרב בתחילת היובל כלומר בשנת היובל עצמה דהא ליכא למימר שלא חרב עד חמשים ואחת דא"כ לא מיתוקמא שמעתין דכי מדלית שבע שכיבשו ושבע שחילקו משכחת חורבן בשנת ל"ז של יובל והיינו שניה לשמיטה ואנן בעינן במוצאי שביעית הלכך אתפרש לן האי תחילת היובל שנת היובל עצמה ואי אתה מוצא שיהא יובל בי"ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר כדכתיב ביחזקאל (סי' מ):

צא מהן שבע שכיבשו וכו' - ולא מנו שמיטין ויובלות עד לאחר י"ד [ואי] אתה מוצא שנת היובל י"ד שנה אחר שהוכתה העיר וכדתריץ רבינא לעיל דכי מדלית י"ד מחמשים פשו להו תלתין ושית אשתכח דבשנת שלשים ושש חרב הבית והיא מוצאי לשביעית ושנת היובל בי"ד שנה לבד משנת החורבן ואי הך דר' יוסי לעיל אליבא דר' יהודה אייתי שבסר שנין משבסר יובלי שדי אהני כלומר שדינהו על היובלות ודל י"ד מהנך שבסרי לשבע שכיבשו וז' שחילקו פשו להו תלת אשתכח דבג' בשבוע חרוב: ומשני הנך תלת שנין דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו כו'. כלומר הנך שלש שנים שצר סנחריב עליהן כדכתיב (במלכים ב יז) ויעל מלך אשור (על כל) [בכל] הארץ ויעל שומרון ויצר עליה שלש שנים ולא היה להם פנאי לחרוש ולזרוע ולא מנו שמיטין ויובלות לא קא חשיב להו והאי דנקט עד דאתא ירמיהו אהדרינהו לאו דווקא דהא יותר מתשעים שנה היה מחזקיהו שהגלה אותן סנחריב עד שהחזירן ירמיהו בימי יאשיהו אלא ה"ק תלת שני דאגלינהו סנחריב והיו באותו גלות עד שהחזירן ירמיהו לא חשיב להו להנך שלש שנים כך שמעתי והרבה תשובות בדבר חדא דכי מדלית תלת שני משכחת חורבן בשנת ארבעים ותשע והיא שביעית ואנן בעינן מוצאי שביעית ועוד י"ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר דליהוי יובל לא משכחת לה והא ליכא למימר לר' יהודה לית ליה הך דרשא דהא קרא כתיב ולקמן לא משכחינן ז' שחילקו אלא מהך דרשא די"ד אחרי אשר הוכתה העיר הוה יובל ועוד קשיא לי היכי לא מדלינן אלא הנך תלת שני והאמרי' בפ' בתרא (לקמן לב:) משגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות עד שהחזירן ירמיהו ואע"ג דמתרצינן התם מנו יובלות לקדש שמיטין הני מילי לרבנן אבל לר' יהודה מוקמינן התם דלא מנו יובלות כלל ועוד היאך יתכן ליטול שלש שנים לבדם אם כשעלה סנחריב עליהם כבר מנו י' שנים או י"ב ליובל ועלה עליהם שלש שנים היאך יתכן להפסיק אותן שלש שנים ולחזור למניינם הראשון ולמנות י"ג י"ד לקדש יובל שנת החמשים ושלש בעל כרחך אז התחילו למנות א' ב' ג' ד' ומתוך הוויות אלו נראה בעיני דהאי תלת דכתב בספרים שיבוש הוא ופירוש משובש היה ונכתב בספרים והכי גרסינן הנך שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיהו אהדרינהו לא חשיב ודוקא נקט דכל אותן השנים שהיו בגלות לא חשיב רבי יהודה במנין שמיטין ויובלות וכדאמרי' בפרק בתרא אלא באותה שנה שחזרו בימי יאשיהו התחילו למנות ליובל וצא וחשוב מאותה שנה עד שנת הת"י החורבן ותמצא חשבונך סדור כמין חומר דבשנת שלשים ושש ליובל חרב הבית והיא מוצאי שביעית ומשכחת ארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר הוה שנת היובל שהרי חזרו בשנת י"ח ליאשיהו כדכתיב (במלכים ב כב) דבשנת י"ח ליאשיהו נמצא הספר בבית המקדש ועל דברי הספר שלח המלך אל חולדה הנביאה ואמרי' במגילה (דף יד:) היכי שבקיה לירמיהו ושדר לחולדה ואמרינן ירמיה לא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים ומנלן דהדור דכתיב מה הציון הלז וגו' ודבר זה שפינה יאשיה את העבודת כוכבים באותה שנה היה וכך מצאתי בסדר עולם בי"ח ליאשיהו היה תחלת היובל ויאשיהו מלך ל"א שנה מי"ח עד ל"א כמה הוו ארבסרי וחד סרי ליהויקים ויהויכין וחד סרי לצדקיהו כדכתיב (במלכים ב כה) הרי שלשים ושש ואז חרב הבית ומיתוקמא שפיר כר' יהודה כך הבנתי מלבי וישרה בעיני אבל לא שמעתיה ואחרי כן מצאתי ספר ישן מוגה שכתוב בו כן והודעתיו לרבותי וישרה בעיניהם:

איבעית אימא לעולם אליבא דרבנן - אמרה ר' יוסי למילתיה ודקא קשיא לך לעיל הוה ליה בשיתא בשבוע:

כי קתני וכן בשניה אשארא - אתשעה באב ומוצאי שבת:

עלו מן הגולה - בימי עזרא:

ידעיה חרים פשחור ואימר - שבמקדש ראשון היתה משמרת ידעיה קודם לחרים ומשמרת חרים קודם לפשחור ושל פשחור לאימר:

חלקום לארבע ועשרים משמרות - ולא היו יודעין כיצד יסדרן מי יעבוד אחר מי:

בללום - שכתבו שם הכ"ד משמרות בכ"ד פתקין:

ונתנום בקלפי - וכוון ידעיה ברוח הקודש ועלתה איגרתו בידו וחזר והכניס ידו ונטל איגרת וכן עד שש פעמים ובאותו סדר שעלו האיגרות בידו כך עשו אחריו אותן הכתובין באיגרות זו אחר זו:


וכן חרים וכן פשחור וכן אימר - ויהויריב שוב לא עלה:

רב אשי אמר - לעולם וכן בשניה אמוצאי שביעית קאי ורבנן היא ודקא קשיא לך לעיל דבשביעית חרוב לא קשיא דשית שני קמאי מבנין הבית עד דסליק עזרא וקידש ארץ ישראל לא מנו שמיטין ויובלות דל שית שנין משני הבית משכחת שנת ת"כ בשביעית כיצד ארבע מאה (ושית שנין) תמניא יובלי וארבע סרי שני תרי שבועי ובשנת תכ"א שהיה מוצאי שביעית חרב:

ומנלן דעד שית שני לא סליק עזרא דכתיב באדין בטילת וגו' - אלמא בשנת שתים לדריוש התחיל הבנין:

וכתיב ושיציא ביתא וגו' - אלמא בשנת שש נשלם הרי חמש שנים ובאותו זמן לשנה הבאה שהיא שנה ששית לבנין עלה עזרא ובא לירושלים בחדש אב ועד תשרי שהוא שבע לבנין לא התחיל למנות:

בר תמנן נכי תרתי - דמשילוח מרגלים עד שנכנסו לארץ אינו אלא ל"ח לבד משנת השילוח דהא בשניה ליציאת מצרים נשתלחו:

מדלא משכחת ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר - דליהוי יובל אי לא מדלית ארבע עשרה לכיבוש ולחילוק:

מתני' מתשעה כנורות - לא אתפרש טעמא:

והצלצל לבדו - צלצל אחד היה שם ולא יותר וטעמא מפרש בגמ': גמ' קס"ד כדי לשבת ולשני ימים טובים דווקא קאמר דלהכי בעינן ששה שאם יבאו יחד שבת ושני ימים טובים של ראש השנה ולא יוכלו לבקר יהו להם אילים מזומנים:

בעלמא קאי - דבכל ימות השנה נמי בעינן ששה ולאו משום שבת וראש השנה אלא משום דבן בג בג וכדמפרש בסמוך:

סימנא בעלמא - שלא תטעה בגירסא שלא תשנה ארבעה או חמשה משום הכי נקט הנך שלשה ימים דבעו ששה תמידין:

ארבעה ימים קודם שחיטה - ומשום הכי בעינן ששה לעולם דבשעת חינוך נתנו שם ששה


מבוקרין ד' ימים קודם לכן ונטלו יום ראשון שנים לתמידים ונתנו שנים תחתיהם ויבקרום ביום שני נטלו שנים מן הארבעה הנותרים ונתנו שנים תחתיהם ויום שלישי נטלו שנים הנותרים מן הראשונים ונתנו שנים תחתיהן וכן לעולם נוטלים שנים ונותנים שנים ואותן שנתבקרו ונתנו שם יום ראשון ראויים ליום רביעי ואותן שניתנו בשני ראויין בחמישי וכן חוזרין חלילה לעולם ונמצאו כל התמידין הנשחטין מבוקרין . ד' ימים קודם שחיטה עם יום הביקור ויום השחיטה כך שמעתי. וקשיא לי הא לא דמי לארבעה ימים דפסח דביקורו בעשור ושחיטתו בי"ד הרי ארבעה ימים לבד מיום השחיטה ולכך נראה בעיני דשמונה ניתנו שם ביום חינוך וששה דקתני במתני' הכי משמע אין פוחתים מששה כלומר שאפילו כשיטלו השנים שבכל יום נשתיירו שם ששה מבוקרין ולאחר כך קודם הלילה יבקרו שנים ויתנו שם והנך הואיל וליתנהו אכתי בשעת נטילת השנים לא קחשיב להו ל"א סימנא בעלמא דכי היכי דכי מקלעי שבת ור"ה גבי הדדי מיבקר ההוא דשלישי בשבת בע"ש דהא לא מצו היום לילך ולבקש טלה ולבקרו השתא הוי ארבעה ימים קודם שחיטה הכי נמי לעולם בעינן ד' ימים קודם שחיטה:

דיקא נמי - דסימנא בעלמא הוא ולאו משום טעמא דשבת וראש השנה קא בעי להו מדלא קתני לשבת ולשני ימים כו' דהוי משמע לצורך שבת ור"ה מדקתני כדי ש"מ כפי חשבון הראוי לשבת ולראש השנה דהיינו ששה וסימנא בעלמא הוא:

מנה"מ - דצלצל לבד ותו לא:

ואסף - שם הלוי:

עבידתא חד עבדי - דאין אחד מועיל בלא חבירו שהן ב' חתיכות רחבות של מתכת ומכין זו על זו וקורין צינב"ש:

מתני' אין לוי קטן נכנס לעזרה - לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהן:

ולא היו - אותן קטנים:

אומרים בנבל וכנור אלא בפה ליתן תבל בנעימה - ליתן תבלין בנעימות הלוים לפי שקול הלוים הקטנים דק ומתבל את קול הלוים הגדולים:

[ואין עולין למנין] - דלא מנו אותן לוים למנין שנים עשר לוים הצריכין לדוכן:

ולא עולין - על האצטבא המוכנת לדוכן אלא בארץ היו עומדין:

וצוערי הלוים - שמצערין את הלוים כדמפרש בגמרא:

גמ' בנבל עשור - של עשר נימין ולעולם הבא משתעי מדכתיב שיר חדש לשון זכר דשירות העולם הזה לשון נקבה כדאמר במכילת' כשם שנקבה זו יולדת כך תשועות הללו סופן לילד צרות אבל שיר של עולם הבא ל' זכר שאינו יולד: מדמפיק ר' יהודה כנור בנבל עשור אלמא כנור היינו נבל:

דנפיש קליה כי נבל - ונבל עשוי כמפוח של נפחים ומוציא קול ע"י רוח:

וסועדי - עוזרי: לויים עבו קלייהו קטנים קטין קלייהו דק קולם:

מקטטי - כלומר מקטינין ועושים קולם דק דק ויפה ומצערין הלוים שאין יכולים לבסם קולם כמותן:

פרק שלישי - יש בערכין


מתני' להקל - נאה שבישראל. שוה מאה מנה אין נותן אלא נ' סלע:

להחמיר - שהמעריך הכעור שבישראל אפי' אינו שוה אלא ה' סלעים נותן נ' סלעים מן עשרים עד בן ס':

בשדה אחוזה - במקדיש שדה אחוזה:

שהעריך - שאמר ערך פלוני עלי:

גמ' בעובד כוכבים לא - שאם אמר ישראל ערך עובד כוכבים פלוני עלי לא אמר כלום דעובד כוכבים אינו נערך:

נערך אבל לא מעריך - טעמא מפרש בפ"ק (לעיל דף ה:):