תפארת ישראל על ערכין ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

אין בערכין פחות מסלע:    דעני שהעריך את עצמו או אפילו את עשיר, ואין לו להמעריך דמי הערך רק סלע, נותנו ופטור. ובאין לו רק פחות מזה, לא יתן כלל:

כיצד נתן סלע:    עני שהעריך לשום אדם, ולא היה המעריך רק סלע א' ונתנו:

פחות מסלע:    ר"ל אבל אם נתן פחות מסלע, ואפילו לא היה לו יותר, [וכ"ש בהיה לו יותר, ולא נתן סלע לר"מ. וכל מה שיש לו לרבנן, דפליגי לקמן במתני']:

והעשיר נותן חמשים סלע:    אם היה הנערך בשעה שנערך מבן עשרים עד שנת ס':

היה בידיו חמש סלעים:    מיירי שהיה הנערך למעלה מה' שנים, [ומ"ש רש"י ור"ב שהיה בן כ' לאו דוקא]. וה"ה בהיה הנערך מבן חודש עד בן ה' שנים, ולא היה להמעריך רק ג' או ד' סלעים. רק נקט שהיה בידו ה' סלעים לאשמעינן רבותא אליבא דר"מ, אף דה' סלעים הם עכ"פ כדי נתינה למבן חודש ומעלה, אפ"ה א"צ ליתן מהן רק סלע. כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א:

רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת:    דס"ל דכל שאין לו כפי ערך הראוי, סגי בשיתן סלע:

וחכמים אומרים נותן את כולם:    דס"ל דדוקא בשאין לו יותר נפטר בסלע, אבל כשיש לו יותר צריך ליתן כל מה שיש לו משיעור הערך שחייב ונפטר:

ולא יתר על חמשים סלע:    אף דכבר תנא הכי ברישא, הדר תנא לה הכא, לאשמעינן מדיוקא סתמא כרבנן, כדי שיהיה מחלוקת ואח"כ סתם, #א) דקיי"ל אז דהלכה כסתם. דמרישא הוה משמע מדיוקא, דהא פחות מנ' ויתר מסלע איכא, וסד"א דהיינו בערכין הקצובים, כגון ה' וכ' וט"ו. להכי הדר אשמעינן הך בבא יתירא, לאשמעינן דהך דיוקא דהא פחות מנ' ויתר מסלע איכא, קאי אכל המניינים שבין סך שקל לנ' שקלים, דכשאין לו כפי שהתחייב יתן מה שיש לו, והיינו כרבנן. ומהשתא איידי דנקט תנא בערכין אין פחות ויתר, נקט אגבה נמי עד סוף פרקין שאר עניינים שיש בהן אין פחות ויתר. אמר המפרש וכדי לבאר יפה הך בבא דאין פתח בטועה, ראיתי להקדים כאן ג' עקרים. (א) כבר כתבנו בהקדמתנו לטהרות וסי' ע'), דנדה דאורייתא הוא, כשתתחיל אשה לראות דם בילדותה, כל ז' ימים הראשונים היא נקראת נדה, בין שראתה יום ראשון לבד, או שתראה דם בכל הז' ימים, ואם רק ביום הז' קודם הערב פסקה מלראות דם, אז טובלת בלילה שלאחריו או גם בימים שאח"כ, ומותרת לבעלה. ואחר הז' ימים בין שטבלה או שלא טבלה בסוף מתחילין הי"א ימי זיבה, שאם תראה בהן יום א' או ב' ימים דם, טמאה לבעלה עד שתמנה יום א' בטהרה. אמנם כשתראה בי"א יעים הנ"ל ג' ימים רצופין, צריכה למנות ז' נקיים [נמצא שיש בימי נדה וזיבה, בכ"א קולא וחומרא. ודו"ק]. ואחר הי"א יום הנ"ל חוזרת שוב לתחלת ימי נדה, וכך כל ימיה חוזרת חלילה, ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה, וכל התחלת ימי נדה נקרא פתח, דפתח ר"ל התחלה, כמ"ש פתח דבריך יאיר. (ב) ואם לא ראתה בכל י"א ימי זיבה, או שנמשך נקייתה מזיבה חודש או שנה, כל שתראה דם אח"כ זהו פתח ותחלת נדתה. (ג) ואם ראתה כל הי"א ימי זיבה, או שנמשך ראייתה מתוך הי"א ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת להתחלת ימי נדתה, עד שתספור ז' נקיים. [כך הוא דעת רש"י ורמב"ן. אמנם לרמב"ם [פ"ו מאסו"ב], אף דמודה בכלל ב' שזכרנו [שם ה"ו], עכ"פ בכלל ג' הנ"ל פליג, וס"ל דכשראתה בימי זיבה ט' י' וי"א וי"ב, ראייה שביום י"ב נתשב לתחלת ימי נדה. וכששלמו ז' ימי נדה אינה טהורה לבעלה עד שתספור ז' נקיים לראיות ט' וי' וי"א שראתה בסוף י"א ימי זיבה, משא"כ לרש"י ורמב"ן הנ"ל לא היה נחשב ראיית יום י"ב להתחלת נדות. ואינה חוזרת לנדתה עד שתספור ז' נקיים תחלה. אולם אם לא ראתה בסוף י"א ימי זיבה רק יום א' או ב', כגון שראתה ביום י"א, או ביום י' וי"א, בכה"ג לכ"ע ראיית י"ב נחשב להתתלת ימי נדה, ואחר כלות ז' ימי נדה תמנה יום א' בטהרה נגד הראייה א' או ב' שראתה בי"א ימי זיבה]. ועתה נבוא לבאר המשנה:

ולא יתר על שבעה עשר:    ר"ל אשה שהיתה טהורה וראתה עכשיו דם, והיא טועה ומסתפקת אם היתה טהורה מתוך ימי נדתה, וראייתה זו התחלת ימי זיבה. או שהיתה טהורה מתוך ימי זיבה, וראייתה זו התחלת ימי נדה. אז אצל הטועה ומסתפקת הזאת, אין פתח ימי נדתה מתחילין, לא פחות מעד אחר ז' ימים, ולא יותר מעד אחר י"ז ימים. כיצד. הרי שראתה עכשו דם רק יום א', ומסתפקת אם היום התתלת ימי נדתה, וא"כ צריכה למטת עוד ו' ימים קודם שתטהר לבעלה [כפי כלל א'], או שמא היום יום ראשון מימי זיבה הוא, וא"צ לשמור בטהרה רק יום א' כנגדו. להכי לבעלה סגי בשתספור ו' והוא, וגם בתוך אותן הז' ימים צריך שלא תראה דם ג' ימים רצופים, וגם שלא תראה דם ביום הז' שלה, וכשיש ג' תנאים הנ"ל, טובלת בערב שאחר יום הז' הנ"ל, ומותרת לבעלה. אבל עדיין לא יצאה בזה מידי ספיקה וטעותה, עד שיהיה לה י"ז ימים נקיים מלבד יום הראייה הנ"ל, ואם תראה אח"כ וודאי התחלת ימי נדה הוא, משום דראייה ראשונה שמסתפקת בה, הרי מדראתה אותה מתוך ימי טהרה אין ספק רק אם הוא יום ראשון מימי נדה או יום ראשון מימי זיבתה, וא"כ ממ"נ, אם יום הראשון מימי הנדה היה, אם כן אחר שבעה עשר ימים חוץ מיום זה, חוזרת להתחלת תקופת נדתה, ככל הנשים שתקופת ימיהן הם י"ח ימים. ואם יום הראשון מימי הזיבה היה. א"כ כיון שנמשך נקייתה מהזיבה עד י"ז ימים, כל דם שתראה אח"כ, אז יהיה יום ראשון לנדתה [כפי כלל ב']. מיהו להכי צריך שיהיו כל הי"ז הנ"ל נקיים, דאם תראה בהם דם, שוב יהיה ספק באותה ראייה אם בימי נדה או זיבה הוא. ואם המסתפקת הנ"ל ראתה ב' ימים רצופים, לבעלה סגי בה' מהן, ולתקונה צריכה ג"כ י"ז ימים נקיים, דאם שניהן התחלת ימי נדה הם, היה סגי בשתמנה עוד ט"ז ימים, שהן יחד י"ח ימי תקופת נדת וזיבה. ואם ראיית ב' ימים הנ"ל ב' ימים הראשונים, של זיבה היו, ג"כ תהיה ראייה הראשונה שתראה אחר ט"ז ימים, יום הראשון של נדתה. ואפ"ה צריכה גם בזה י"ז נקיים, דשמא יום ראשון שראתה היה יום הי"א מימי זיבתה, ויום ב' שראתה היה א"כ יום הראשון מימי נדתה, ונשאר לה א"כ מימי תקופתה עוד י"ז ימים. לכן גם במסתפקת בראיית ב' ימים רצופים צריכה ג"כ י"ז נקיים, וראייה שתראה אח"כ הוא וודאי יום ראשון של נדתה. ואם המסתפקת הנ"ל ראתה ג' ימים רצופים, ג"כ הדין כך, דממ"נ אם ג' ימים הראשונים של נדתה היו, א"כ היה סגי לה עוד ט"ו ימים נקיים. וכ"כ אם ג' ימים הראשונים של זיבה היו, ג"כ חוזרת לתחלת חשבונה אחר ט"ו יום, מדהיתה נקייה ביני ביני. ואם יום ראשון מראייתה היה יום ז' של נדתה, וב' ימים האחרונים שראתה בהן היו ב' ימים הראשונים של זיבתה, כבר היתה חוזרת לתחלת חשבונה אחר ט' ימים נקיים. אולם יש לחוש, שמא ב' ימים הראשונים שראתה היו מסוף ימי זיבתה, ויום הג' שראתה היה הראשון לנדתה. לכן גם בראתה ג' ימים רצופים צריכה ג"כ י"ז נקיים, כדין המסתפקת שראתה יום א' כלעיל. ולבעלה צריכה ז"נ מספק. ואם ראתה ד' ימים רצופים, יש להסתפק שמא אלו הד' ימים, ד' ימים הראשונים של נדתה היו, וסגי לה שתחזור להתחלת חשבונה אחר י"ד ימים נקיים. או שמא ד' ימים הראשונים של ימי זיבתה היו, אז ג"כ חוזרת לתחלת חשבונה אחר י"ד ימים נקיים. אבל ליכא לספוקי, שמא ג' ימים הראשונים, [סוף] ימי זיבה היו, ויום הד' היה הראשון מימי נדה. ותצטרך שוב י"ז נקיים. ליתא, דהרי א"כ כבר נעשת זבה גדולה ע"י ראיית ג' הראשונים, ובכה"ג כבר אינה חוזרת לימי נדתה רק אחר שתספור ז' נקיים [כלעיל בכלל ג'. ואף לרמב"ם הנ"ל שם הי"ג היה סגי שתחזור לתחלת חשבונה אחר י"ג ימים נקיים]. אולם יש לחוש שמא ב' ימים הראשונים, יום י' וי"א של ימי זיבתה היו, וב' ימים האחרונים שראתה היו א' וב' של ימי נדתה, לכן משום הך ספיקא תספור עוד ט"ז נקיים וכשתראה אח"כ תחזור לתחלת חשבונה. וכמו כן כשתראה ה' או ו' או ז' או ח' או ט' ימים רצופים, בכולן יש לחוש שמא רק ב' ימים הראשונים יום י' וי"א שבסוף ימי זיבה שלה היו, ושאר הימים שראתה היו מימי נדה שלה. לכן כשראתה ה' ימים צריכה ט"ו נקיים. ואם ו' ימים צריכה י"ד נקיים. ואם ז', צריכה י"ג נקיים. ואם ח' י"ב נקיים. ואם ט' צריכה י"א נקיים. אמנם כשראתה י' ימים רצופים, יש לחוש שמא ב' ימים הראשונים י' וי"א של זיבה היו, ואח"כ ז' של נדה, ויום י' שראתה, שוב היה הראשון של ימי זיבה. לכן צריכה י' נקיים, דהיינו תשלום ימי הזיבה, כדי שיהיו יחד י"א יום עם היום האחרון שראתה בו, שחשבנוהו לתחלת ימי זיבה. ואם ראתה י"א או י"ב ימים רצופים, אנו חוששים שב' הראשונים של זיבה היו, ואח"כ ז' של נדה, ושאר ימים האחרונים שוב של זיבה. לכן בראתה י"א יום צריכה ט' נקיים. ובראתה י"ב, צריכה ח' נקיים מטעם שאמרנו. אמנם כשראתה י"ג ימים רצופים או מי"ג ימים ולמעלה, אז אפילו נחוש לחומרא, שהיו ז' ימים האמצעים מימי נדה, אפ"ה ישארו ג' ימים או יותר קודם ימי הנדה או אחר ימי הנדה. והן וודאי ג' ימי זיבה היו, והרי כשראתה ג' ימי זיבה, אינה חוזרת שוב לימי נדה עד שתספור ז' נקיים [ככלל ג']. לכן כשראתה י"ג ימים רצופים או יותר, סגי לה בכל גוונא ז' נקיים, וכשתראה אח"כ תדע שהוא וודאי יום ראשון של נדתה. והיינו דתנן הכא. שאין פתח נדתה של הטועה מתחלת, בפחות מן ז' ולא יותר על י"ז:

אין בנגעים:    להחליט או לטהר:

פחות משבוע אחד:    [אמר המפרש. כאן הוא משנה חמורה שכל רבותינו ר"מ ורש"י ותוס' ורע"ב לא ביארו לנו כל הצורך האיך יפורש זאת הבבא אין בנגעים פחות משבוע א', והרי יש נגעים שמחליטין אותן מיד בתחלה [כנגעים פ"א מ"ג]. ותו דבש"ס אמרי' אהך בבא דקאי אנגעי אדם, והך לישנא נקטו נמי ר"מ ור"ב. ותמוה הרי גם בנגעי בגדים ובתים נמי משכח"ל טומאה וטהרה אחר שבוע א', ואין בנגעיהן בפחות משבוע א'. ולכן אפרש כפי הנראה לע"ד וכיד ה' הטובה עלי] אין בנגעים וכו', ר"ל כל מי שיש בו נגע ונזקק להסגר, א"א שיפטר מדין הנגע בתחלה דהיינו מההסגר, בפחות משבוע א', דבסוף שבוע ראשונה מהסגרו אפשר שיוחלט לגמרי, כשיראה בו אז א' מג' סימני טומאה, דהיינו שער לבן, פסיון, מחיה [וסימנך ועל שפם יעטה]. גם אפשר שיטהר אז לגמרי, בלי שום תיקין, כגון בכהה מראית הנגע אז, טהור, כדמשמע קרא, דכתיב בסוף הסגר ראשון, והנה הנגע עמד בעיניו, ופי' רש"י במראיתו ושיעורו [ועי' במזרחי שם], אז והסגירו ז' ימים שנית. משמע אם כהה מראיתו אז, אף שנשאר שיעור נגע, טהור [ואף לרמב"ם [פ"א מנגעים הי"א] דבכהה בסוף שבוע ראשון של הסגר אדם לא נטהר לגמרי, ולפעד"נ ראיה לדבריו, דהרי במשנה [פ"א מ"ה וו' מנגעים] לא הזכיר מכהה, ודו"ק. עכ"פ מודה הרמב"ם דבכהה אז למטה מד' מראות, טהור, וכמ"ש הרמב"ם בעצמו [שם], אף שגם זה לא נזכר במשנה שם. וכ"כ בנתמעט הנגע מכגריס בסוף שבוע א'. ג"כ לכ"ע טהור [כנגעים פ"א מ"ה]. אבל בפחות משבוע א' א"א שנפטר מהסגרו, דבין בכהה באמצע שבוע ראשונה של הסגרו, או שנראה בהנגע באמצע שבוע ראשונה אחד מג' סימני טומאה הנ"ל, אפ"ה לא נטהר ולא נחלט, עד שיעבור השבוע, ואז ישפוט הכהן ולפי מה שיראה אז. מיהו כל זה בנגעי אדם, אבל בשאר נגעים לא איירי תנא, דבהם אפי' בסוף שבוע ראשונה, אף שאפשר שיוחלט אז, כגון ע"י פסיון וכדומה, עכ"פ א"א שיפטור לגמרי בלי שום תיקון בסוף שבוע א', דבנגעי בגדים בכהה בסוף שבוע ראשונה, אפילו למטה מב' המראות ירקרק ואדמדם, ונתהווה מהן מראה שלישי, צריך עכ"פ כבוס [כתוספתא שהביא הר"ש נגעים פי"א מ"ה]. וכ"כ בבתים, אפילו הלכה לה הנגע לגמרי בסוף שבוע ראשון, צריך עכ"פ לקלוף מקום הנגע [כנגעים פי"ג מ"א]:

ולא יתר על שלשה שבועות:    היינו בנגעי בתים, דאין לך בכל מיני נגעים שיהיה צריך ג' הסגרות לג' שבועות רק נגעי בתים. אבל גם בנגעי בתים א"א שיסגרו יותר מג' שבועות [כנגעים פי"ג מ"א]:

משנה בעריכה

אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה:    שישראל מונין המועדות לחדשי הלבנה. וחדשה הוא ימי הקפתה סביב לארץ, שהם כ"ט יום י"ב שעות ועוד / חלקי שעה. [וחלקו השעה לתתר"ף חלקים, מדנוכל לחלק המספר הזה למחצה שליש ורביע חמישית וכו'. חוץ משביעית]. ולפי שאי אפשר שיהיה מקצת שעות ראשונות של יום נמנות לחודש זה, ומקצת שעות האחרונות ימנו לחודש שלאחריו, דהרי כתיב עד חודש ימים, ימים עתה מחשב לחודש, ולא שעות [כמגילה ד"ה א']. לפיכך היתה התקנה לעשות חדש א' מלא, דהיינו של ל' יום, וחדש א' חסר, דהיינו של כ"ט יום [ועי' בשבילי דרקיע שלנו סי' א' ד' ז' בס"ד]. נמצא שבשנת הלבנה שהן י"ב חדש לבנה, יהיו ו' חדשים מהן מלאים, דהיינו של ל' ל' יום, וששה חדשים האחרים שבהן, יהיו חסרים, דהיינו של כ"ט כ"ט יום [עי' בהנ"ל סי' ח'] אולם מפני שברוב הימים יתקבצו יחד בחשבון כל התשצ"ג חלקים שנשארו בכל חדש, עד שיהיו יום שלם או יותר. ועי"ז צריך שיהיו חדשים מעוברים יותר מששה. ולפעמים מפני שיש ארבעה דחיות. שהן לא אד"ו ראש. מולד וקן בל תדרוש. ג"ט ר"ד בשנה פשוט גרוש. בט"ו תקפ"ט אחר עיבור, עקור מלשרוש [ועי' פירושם בהנ"ל סי' יא]. שחמתן נדחה ר"ה יום א' או ב' ימים יותר מהראוי, ויחסר משנה הבאה אותן ב' ימים. עי"ז צריכין לעשות אז בשנה הבאה חדשים חסרים יותר מששה, [ועי' במפרש לרמב"ם בקדוש החדש פ"ה ה"ה. ומ"ש רתוי"ט דלהכי יצטרכו לחסר לפעמים יותר מששה חדשים, לפי שלפעמים לא יתקבצו התשלגי"ן היתרים, בשיעור ב' ימים שהותירו בב' חדשים שמלאו, ולפיכך לשנה הבאה יצטרפו לחסר יותר מהששה חדשים, כדי לחסר מה שהותירו אשתקד, עכת"ד. ולפע"ד אין זה טעם מספיק דאם לא יתקבצו היתרות הנ"ל לב' מלאים, למה לן לעשות ח' מלאים, הו"ל לעשוה ז' מלאים, ולשנה הבאה כשיתמלא חשבון יום אחד, עם הנותר מהתשצגי"ן בשנה זו, שוב נעשה ז' מלאים]. והיינו דקאמר הכא אין פוחתין מד' חדשים מעוברים בשנה, דהיינו שיעשו רק ב' חדשים חסרים יתר מהראוי, ור"ל דאין ר"ה שאח"כ נדחה יותר מב' ימים מוקדם יותר מהראוי:

ולא נראה יתר על שמנה:    ר"ל לא נראה לחכמים לעשות חדשים מעוברים בשנה יותר על שמונה דהייני שאפשר שיעשו רק ב' חדשים מעוברים יותר מהראוי. [ונ"ל דלהכי נקט כי הך לינשא, ולא בקיצור, ולא יותר על שמונה. משום דברישא כשמחסרין הב"ד חדשים יותר מהראוי. אין זילותא לב"ד, דאמרי אינשי אתחזי להו לרבנן הלבנה בחדשה כבר אף שלא ראינהו [וכדאמר בש"ס]. ומה"ט היה מסתבר לנו שבעת הצורך יחסרו חדשים יותר מח'. ולהכי קאמרה מתני' דאפ"ה אין מחסרים יותר מב' חדשים יתר מהראוי. משא"כ בסיפא דמייתי כשהב"ד מעברים חדשים יותר מהראוי. בכה"ג ודאי יש להם להב"ד רק התנצלות מעט על זה, והרי הכל ראו כבר הלבנה החדשה והם עברו החודש העבר, וליכא למימר רק דלאו אדעתייהו דאינשי לדקדק אחר הב"ד, ולהכי בכה"ג קאמרה מתני' ולא נראה וכו'. ר"ל בכה"ג ודאי לא מסתבר שיעברו יותר מב' חדשים יותר מהראוי]:

שתי הלחם:    שמביאין בביהמ"ק בעצרת:

נאכלות אין פחות משנים:    ר"ל ליום ב' לאפייתן, דהיינו כשנאפו מעיו"ט ונאכלות ביו"ט אחר שהניפן עם החזה ושוק של ב' כבשי עצרת [מנחות ס"ב א']:

ולא יתר על שלשה:    דכשחל עיו"ט בשבת נאפות בערב שבת ונאכלות ביום א'. דאין אפייתן דוחה שבת וי"ט. [ואילה"ק מ"ש מכל הקרבנות שהכהנים מבשלין אותן ביו"ט לאכלן, ורק כשחל יו"ט בשבת. אין צליית או בשול של שעירי מוסף של רגלים דוחה שבת [כפסחים דע"א א'], נישמע דבשאר יו"ט יכולין לבשלן. א"כ יאפו נמי הב' לחם לאכלן היום. י"ל דהתם כהנים מבשלים אותן כשכבר זכום משולחן גבוה. משא"כ הב' לחם בשעה שנאפות יעדיין שייכים לגבוה דהרי מדנאפות בפנים [כמנחות צ"ה ב']. נתקדשו בתנור, ואסור לאכלן קודם תנופה, גם אין עומדין לגבוה, דהרי אינן ולא קצת מהן נקרב]:

לחם הפנים:    שמסדרין בהיכל בכל שבת:

נאכל אין פחות מתשעה:    ר"ל ליום ט' לאפייתן, דהיינו כבמורגל, דנאפות בע"ש, ומסדרן בהיכל בשבת, ונאכלות בשבת האחרת אחר שהקטירו ב' בזיכי הלבונה שהניחו על השולחי עם הלחם הפנים:

ולא יתר על אחד עשר:    דאם חל יו"ט בע"ש, נאפות ביום ה' ונאכלות ביום היו"ד, ואם חלו ב' יו"ט של ר"ה ביום ה' ו', נאפות ביום ד', ונאכלות בשבת האחרת שהוא יום הי"א:

קטן נמול אין פחות משמונה:    דהיינו כבמורגל:

ולא יתר על שנים עשר:    דבנולד בין השמשות של ע"ש, אינו נימול בשבת, משום דביה"ש הוא ספק יום ספק לילה, ושמא יום הוא והו"ל שבת יום ט', דהו"ל מילה שלא בזמנה, שאינה דוחה שבת או יו"ט. לפיכך מלין אותו ביום א' שהוא יום י' ללידתי. ואם חל יו"ט ביום א', נמול ביום ב' שהוא י"א ללידתו. ואם חלו ב' ימים של ר"ה ביום א' ב', נמול ביום ג' שהוא י"ב ללידתו:

משנה געריכה

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש:    היינו בכל יום. ג' לפתיחת שערים, דהיינו תר"ת. ט' לתמיד השחר, דהיינו תר"ת לכל פרק שבשיר שמשוררין בשעה שמנסכין היין של תמיד השחר ע"ג המזבח, שמחלקין השיר לג' פרקים. וכמו כן ט' לנסכי שיר תמיד של בין הערביים:

ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה:    דהיינו בע"ש שחל תוך ימי חג הסוכות, תקעו כ"א תקיעות שבכל יום. וי"ב לנסוך המים, דהיינו ג' לשער העליון כשיוצאין לשאוב. וג' אז לשער התחתון. וג' כששאבו וחזרו ובאו לשער המים שבעזרה. וג' כשזקפו אח"כ הערבה בצדי המזבח, דהו"ל יחד י"ב. וט' לשיר נסוך של מוסף. וג' סמוך לערב לבטל העם ממלאכה. וג' להבדיל בין קודש לחול כשנכנס שבת [כמפורש סוכה פ"ה מ"ה]. ואף דזמנין מוסיפין עד נ"ז תקיעות, דהיינו כשחל ערב פסח בשבת, דהיינו כ"א שבכל יום. וט' לשיר נסוך מוסף שבת. וכ"ז לשחיטת פסח שנשחט בג' כתות, וכל כת קראו בשעת שחיטה הלל ג"פ, ובכל פעם קודם שיתחילו את ההלל תוקעין תר"ת, דהו"ל יחד נ"ז. י"ל דמדלא שכיח שיהיה חל ע"פ בשבת, משו"ה לא חשיב ליה. משא"כ ע"ש בסוכות חל בכל שנה:

אין פוחתין משני נבלין:    פיאלינע. דבשעה שהלוים אומרים שירה בכל יום בשעת ניסוך, אחרים שעומדים אצל המשוררים, מזמרים בכמה מיני זמר. ולא היו פוחתין בנבלין באותו זמר פחות מב':

ולא מוסיפין על ששה:    כך שיערו חז"ל, דבפחות או ביותר מאלה יושחת נועם הזמר:

אין פוחתין משני חלילין:    פלעטהע:

ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח:    המזמר בחליל צריך להכות באצבעות על נקבי החליל, כפי שצריך לדקדק או להעבות הקול. ולפיכך נופל בו לשון הכאה, וקאמר הכא דרק בי"ב ימים בשנה היו מזמרים בחליל בין שאר המזמרים. וזה היה לסימן שאז גומרים לומר כל מזמורי ההלל שלמין. או דעשו כן לכבוד היום. [ואפשר לפע"ד דר"ל דבכל יום היה החליל מכה בשעת השיר בין שאר המזמרים על הדוכן. אבל בי"ב ימים אלו תופסי החלילים עומדים ומזמרים לפני המזבח. אמנם מתוס' שנביא דבריהם לקמן סי' מ"ז לא משמע הכי]:

בשחיטת פסח ראשון:    בשעה שקוראין ההלל בשעת שחיטת הפסח [כלעיל סי' כ"ד]:

ובשחיטת פסח שני:    ג"כ קראו הלל:

ובשמנה ימי החג:    של סוכות שגומרין בהן בכל יום את ההלל, מדחלוקין בקרבנותיהן. משא"כ פסח. מיהו אנן שגומרין ההלל גם בחנוכה, היינו כדי לפרסם הנס שנעשה אז. והא דלא חשיב נמי חליל של שואבה, דהיינו כששואבין מים לחג, שאז ג"כ החליל מכה לפניהן [כסוכה פ"ה]. ה"ט משום דחליל וכלי זמר של שואבה היו רק משום שמחה יתירה ואינו דוחה השבת. משא"כ חליל וכלי זמר שבהנך י"ב יום דחשיב תנא, צורך קרבן היה. ומה"ט אף דקי"ל עיקר שירה בפה, עכ"פ כיון דצורך קרבן היה אין שבות במקדש ודחי שבת:

ולא היה מכה באבוב של נחשת:    פלעטהע של נחושת:

ולא היה מחליק אלא באבוב יחידי:    כשמסיימין כל חלק שבשיר, היה חליל א' מאריך בקולו ושאר כלי הזמר שותקין:

מפני שהוא מחליק יפה:    שכך ערב לאוזן יותר [הנה בחרתי הסתופף בפי' רש"י שפי' מחליק לשון חולק וחותך, ומצינו דוגמתי במשנה [פ"ג דפאה מ"ג] המחליק בכלים לחים וכו', וכעי' ר"מ ור"ש שם. ומדברי הר"ב איו הכרע דאפשר שם שכוונתו לפרשו בלשון חלק, גלאטט בל"א, ור"ל קול הממשיך פשוט וכדברי בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. ולי לא היה נראה כך דאינו נופל עליו אח"כ מלת יפה]:

משנה דעריכה

ועבדי הכהנים היו:    המנגנים בכלי זמר על הדוכן. דס"ל אין מעלין מדוכן ליוחסין ולא לקבל מעשרות, להכי לא אכפת לן אם ינגנו עבדים:

ובית צפריה:    משפתות מיוחסות היו:

ומאמאום:    שם מקום. שלא הניחו למי שאינו מיוחס לדור במקומן:

היו משיאין לכהונה:    שהכהנים היו נושאין בנותיהן, מדהיו מיוחסות. וס"ל דמעלין מהדוכן אף להשיא לכהונה, לפיכך לא הניחו לנגן מי שאינו מיוחס:

רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו:    דס"ל דמעלין מדוכן למעשר ולא ליוחסין. ולא פליגו רק במזמרים בכלי. אבל במשוררים בפה לכ"ע רק לויים היו:

משנה העריכה

אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים:    מדקיי"ל דכבש התמיד צריך לבקרו ממום, ד' ימים קודם הקרבתו, כמו פסח שהקריבו במצרים, שלקחוהו בי' בניסן והקריבוהו בי"ד בו. הלכך ד' ימים קודם חנוך המזבח מבקרין ח' טלאים ממום. ומעמידין אותן בלשכת הטלאים. וביום החנוך מקריב ב' לתמידי היום, נשארו ו'. וקודם הלילה שוב מבקרין ב' טלאים מהשוק, ומעמידין בלשכה. וכן בכל יום נוטלין ב' ומעמידין ב' אחרים תחתיהן בלשכה. ואלו הב' שמעמיד חוזרין ונוטלין אותן ביום ה' להעמדתן:

כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה:    נקט רה"ש. משום דבזמן המקדש לא היה אפשר שיחולו ג' ימים שבתון בהדי הדדי רק ר"ה, דאם העדים שראו הלבנה החדשה לא באו ביום א' דר"ה עד אחר מנחה, אז נוהגין אותו יום קודש ומחר קודש [ר"ה ד"ל ע"ב]. ואז בזמן שקדשו על פי ראייה היה אפשר שיחול ר"ה ביום ה' ו' או ביום א' ב'. ומשו"ה אף דביקור התמיד ד' ימים קודם שחיטתו גזירת הכתוב הוא, אפ"ה קאמר הכא לסימנא בעלמא, דכי היכא דאי חלו שבת וב' יו"ט של ר"ה בהדי הדדי, אז אותו טלה של תמיד השחר שאחר ג' ימי השבתון הנ"ל, יצטרך להקדים ולבקרו כשקנהו ביום הד' קודם שחיטתו, דבשבת ויו"ט אי אפשר לקנותו, ובליל קודם שחיטתו אינו מצוי למכור. כ"כ בכל קרבן תמיד צריך לבקרו ממום ד' ימים קודם שחיטתו [ועי' מ"ש בס"ד בחומר בקודש פ"ב סי' כ"ו]:

ומוסיפין עד לעולם:    כשירצו יוסיפו בלשכה טלאים מבוקרים יותר מו':

אין פוחתין משתי חצוצרות:    טראמפעטע לשיר הלוים [ונ"ל דלהכי הפסיק תנא בבבא דטלאים בין ב' בבות דחלילין וחצוצרות, אע"ג דשניהן מעניני השיר. ה"ט משום דבכל הבבות מרי"ש פרקן עד בבא דחלילין מיירי באין פוחתין ואין מוסיפין, ובבא דטלאים מבוקרין מתחיל למתני ענין חדש דאין פוחתין אבל מוסיפין לעולם, ולפיכך בהך גוונא ראוי למנקט תחלה ענין הטלאים שהוא מקרבן התמיד, שמקריבין אותו קודם השיר]:

ומוסיפין עד לעולם:    בגמ' מפרש דלא יוסיפו על ק"ך. [ואילה"ק א"כ הו"ל למנקט חצוצרות אצל בבי דאין פוחתין ואין מוסיפין. נ"ל דה"ט מדלא שכיח שיוסיפו עד ק"ך חצוצרות דמדקולו עב וחזק, ישחית ניעם קולות הדקות של חילילין ונבלין שהן בכלל אין פוחתין ואין מוסיפין. ועי' לעיל סי' כ"ד ד"ה ואף ודו"ק]:

והצלצל:    שעללען, והן כעין קערות נחושת שמכין זו בזו:

לבד:    ר"ל רק זוג א', דרק ב' קערות:

משנה ועריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה