מלאכת שלמה על ערכין ב
<< · מלאכת שלמה · על ערכין · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין בערכין פחות מסלע וכו': ביד פ"ג דהל' ערכין סי' ב' ג' ד'. ובת"כ ספי"א דפרשת בחוקותי:
פחות מסלע והעשיר: לאו דוקא פחות מסלע אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל דהכי תניא בתוספתא היה בידו סלע ונתן הימנו שלשה דינרים ולא הספיק ליתן דינר האחרון עד שהעשיר מגלגלין עליו את הכל שאילו מתחלה נתנו היה פטור היה בידו שלשים סלעים ונתן מהם כ"ט ולא הספיק ליתן את האחרונה עד שהעשיר מגלגלין עליו את הכל תוס' והרא"ש ז"ל:
אין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע: בגמרא כריך הא תו למה לי ומשני הא קמ"ל פחות מסלע הוא דליכא הא יותר על סלע איכא יותר על חמשים הוא דליכא הא פחות מחמשים איכא וסתמא כרבנן דלר"מ ליכא השג יד שיהא יותר על סלע ופחות מחמשים כמי שערכו חמשים אלא או חמשים או סלע. וכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דהא תנא רישא בלשון חכמים לא הויא סתמא וכה"ג בנדה ר"פ ששי דקתני בא סימן העליון עד שלא בא התחתון ר"מ אומר לא חולצת ולא מתייבמת וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמת וסתים בתר הכי מפני שאמרו וכו' ופריך בגמ' הא תו למה לי ומשני משום דבעי למיסתם כרבנן אלמא מילתא דחכמים לא חשיב סתמא וא"ת אמאי צריך למיסתם כרבנן פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים וי"ל דסד"א דמסתבר טעמיה דר"מ ע"כ:
אין פתח בטועה וכו': פתח תחלת נדות והרמב"ם ז"ל האריך כבר בפירושו למשנתנו לפרש הברייתא דמייתי בגמ' לפרושי למתני' וה"ג בגמרא תנו רבנן טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי פתחה י"ז ב' ימים טמא ראיתי פתחה י"ז ג' ימים טמא ראיתי פתחה י"ז ד' ימים טמא ראיתי פתחה ששה עשר. חמשה ימים טמא ראיתי פתחה ט"ו. ששה ימים טמא ראיתי פתחה י"ד. שבעה ימים טמא ראיתי פתחה י"ג. שמנה ימים טמא ראיתי פתחה י"ב. חשעה ימים טמא ראיתי פתחה י"א. עשרה ימים טמא ראיתי פתחה עשרה. אחד עשר פתחה ט'. שנים עשר פתחה שמנה. שלשה עשר פתחה שבעה שאין פתח בטועה פחות מז' שאפילו ראתה י"ד אינה חוזרת לפתחה בפחות מז' נקיים דממה נפשך זבה היא וכל זמן שלא ישבה ז' נקיים לא תצא מידי זובה. ולתקונא להאי איתתא שתדע מאימת תמנה ימי נדה. שאם תראה ג' או ד' ימים לא תמנה אלא ג' והם ואימתי יהא לה ימי זוב שאם תראה אחד תהא שומרת יום כנגד יום הוא דאזלינן דאילו למישרייה לבעלה ולטהרות למה לי כל הני י"ז י"ו ט"ו תימני ז' נקיים ותשתרי. וביד פ"ח דהלכות איסורי ביאה מסימן י"ו עד סוף הפרק. ותמהתי שראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ולא יתר על שמונה עשר וכתב ס"א שבעה ע"כ. בפי' רעז"ל אין פתח בטועה פחות משבעה טועה שראתה היום ואינה יודעת וכו' כצ"ל. עוד צ"ל שם לבד מיום זה חוזרת לפתח נדותה ממה נפשך דאם יום זה שראתה וכו'. עוד צ"ל שם אעפ"כ יצאת מימי הזוב לסוף יום י"ז לבד מיום זה שהרי עברו ששה להשלמת ימי נדותה וי"א שבין נדה לנדה הרי י"ז ולאחר י"ז כשראתה תחלת נדה היא אבל אם תראה יום י"ז לא יצאה וכו'. עוד צ"ל וכ"ש אם תראה קודם יום י"ז שלא יצאה מן הספק ובספקא זו תעמוד לעולם עד שתשב י"ז וכל זמן שהיא בספיקא וכו'. עוד צ"ל וצריכה ז' נקיים וקרבן מספק אבל לאחר י"ז אין וכו':
אין פוחתין וכו': תוס' ס"פ שתי הלחם. בפי' רעז"ל ואם חלו שני ימים טובים של ר"ה אחר אותה שבת וכו' אמר המלקט כך הוא לשון רש"י ז"ל כאן ועיין במ"ש בפ' כ"א דמעילה סימן ה':
ולא מוסיפין: על מ' ושמנה מתני' דלא כר' יהודה כדכתבי' בסוכה פ' החליל:
אין פותחין משני נבלים וכו': עד סוף הפרק ביד פ"ג דהלכות כלי המקדש סימן ג' ד' ה' ו' ז. נבֵלין. מצאתי הבית מנוקוד בצירי. ובירושלמי בפ' החליל מפ' ולמה נקרא שמו נבל שהוא מלבין (הגהה נראה שצ"ל שהוא מנבל והכל אחד) כמה מיני זמר ע"י עור שאינו עבוד וע"י נימין יתירות שהיו בו יותר מן הכנור:
ולא מוסיפין על ששה: רש"י והרגמ"ה ותוס' ז"ל כתבו דלא אתפרש טעמא ועוד כתב הרגמ"ה ז"ל שני חלילין לא אתפרש מ"ט שנים:
באבוב יחידי: פירש הרמב"ם ז"ל ר"ל שיש לו נקב אחד:
מפני שהוא: מחלק יפה חלוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה רש"י ז"ל ולשון הרגמ"ה ז"ל מחלק ישה מפסיק יפה ע"כ:
ועבדי הכהנים וכו': פ' החליל (סוכה דף נ"א:)
בית הפגרים: י"ס דגרסי בית הפגרים בסמך ויש שגורסין בית הפגרים וכן בתוספתא ופסוק עמק הפגרים תוס' ז"ל:
ומשיאין לכהונה: כך צ"ל:
אין פוחתין מששה טלאים וכו': פרק התכלת (מנחות דף מ"ט.) ומצאתי כתוב אין פוחתין וכו' רבי דייק בלשון אין פוחתין דהל"ל מניחין בלשכה ששה טלאים ומדקאמר אין פוחתין ש"מ דצריך שיהו שם שמנה מבוקרים ולאחר שלקח צריך שיהו שם ששה וביום חנוך ישימו שמונה טלאים מבוקרים ד' ימים קודם וביום חנוך יקח שנים ויתן שנים ולמחר כמו כן וככה יעשה כל הימים שישים שנים ויקח שנים ויזהר כל הימים שאותם שהוא מניח בראשונה אותם יקח באחרונה [הגהה נראה בראשונה צ"ל ושמא אפשר להתיישב דאי לאו הכי לא יהיה ביקור ד' ימים קודם שחיטה וצריך ליתן בו סימן יפה להכיר המאוחרין ובמוספין לא צריך ד' ימים קודם שחיטה משום דפסח ותמיד היא דילפי מהדדי אבל תמיד ומוספים לא ילפי מהדדי לשום דבר. אחד מתלמידי רבינו יעקב פירשה ע"כ והוא פירוש רש"י ז"ל שבדפוס כמו שהעתיק רעז"ל]:
המבוקרים: האי הנא סבר דכבשים של תמידין טעונין בקור ד' ימים קודם שחיטתן ובן בג בג הוא:
כדי לשבת: ולשני ימים טובים של ר"ה סימנא בעלמא נקט דאמרינן בגמרא ר"ל שהשש טלאים שהיו מוכנים קודם עת הצורך כל ימי השבת אחר שפוחתין מהן שבת ושני ימים טובים שהן שלש ימים הרי הנשאר מימי השבוע ד' ימים ונקט הר"ר יהוסף ז"ל כה לשבת וכו' הדלית בפתח. ואמרי' בפ' התודה דף ע"ט כפי פי' רש"י ז"ל שבכתיבת יד או כפי פי' ראשון שבדפוס שהיו נותרים בכל שנה ובסוף חדש אדר ד' שלא הוצרכו לצבור שהרי בכל יום נוטלין שנים ונותניו שנים אחרים תחתיהן חוץ מיום שלשים של אדר שלא היו נותנין אחרים תחתיהן לפי שמכאן ואילך מר"ח ניסן צריכין להביא מתרומה חדשה ונשארו שם ד' שלא הוצרכו ולדברי חכמים דאית להו לב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יפדו נפדין תמימים. וביד פ"ח דהלכות תמידין ומוספין סימן ט':
אין פוחתין משתי חצוצרות ומוסיפין עד לעולם: עי' בר"ב ובתוי"ט ודוקא בחצוצרות פירשו בגמרא דעד לעולם ר"ל עד מאה ועשרים אבל כל מקום ששנינו עד לעולם הוי כמשמעו וז"ל הרמב"ם ז"ל במתניתין דבסמוך שהחצוצרות אין מוסיפין יותר על ק"כ וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצב ע"כ:
והצלצל לבד: כתב הרב בעל ספר החנוך ז"ל בפרשת קרח ומן הדומה כי הטעם שלא היה אלא צלצל אחד לבד לפי שקול המצלתים גדול ומבעית קצת ואילו לא היה שם הרבה לא היו נשמעים יותר כלי הניגון ששם וכל שכן שירת הפה עד כאן:
אין פוחתין: משנים עשר לוים תשעה לט' כנורות ושנים לשני נבלים ואחד לצלצל עכ"ל רעז"ל ושתי חצוצרות כהנים תוקעין בהם ולא לוים והכי תנן בפ' בתרא דתמיד שני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם ולא חש התם למיתני כנורות וחלילים לפי שלא היו בכהנים אלא בלוים וק"ק דקתני התם והקיש בן ארזא בצלצל ושמא דחדא מינייהו נקט תוס' ז"ל:
אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים (מ"מ אומרים) בשיר: פי' אז נכנסין לוים קטנים לשורר עמהם ומפיק לה ר' יוחנן בגמרא מקרא דכתיב ויעמוד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על עושי המלאכה בבית האלהים בני יונדב בניהם ואחיהם הלוים ופי' הרגמ"ה ז"ל ובני יהודה היו קטנים מלמד שכולן היו מנצחין בשיר גדולים וקטנים והרא"ש ז"ל כתב בשם הר"ר אלחנן ז"ל דמיתורא דקרא דריש דלמה ליה למיכתב בני יהודה הרי הזכיר כל אחד בניו ישוע ובניו קדמיאל ובניו אלא להשמיענו דקטנים עולין לדוכן עם הגדולים ע"כ אבל ר"י ז"ל כתבו התוס' בשמו דמיתורא דמלת בניהם קא דריש דבניהם למה לי והלא הזכיר כל אחד בניו אלא ש"מ דלהכי כתבי' דהוי מיותר ומשמע קטנים ע"כ. וביד פ"ה דהלכות כלי המקדש סימן ט"ו. וכתב שם בכסף משנה דמשמע ליה לרבינו ז"ל דהא דקתני אין קטן נכנס וכו' הה"נ דמיירי בכהן דמ"ש והכי משמע מדקתני לעבודה דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה ועוד שהאומר בשיר אינו עובד עבודה אחרת דמשורר ששיער במיתה וא"כ מאי לעבודה דקתני הלכך משמע דה"ק אין קטן לוי וכהן נכנס לעזרה לוי לעבודת לוי וכהן לעבודת כהן אלא לוי בשעה שהלוים עומדין בשיר וכיון דשייך בכהן לישנא דעבודה אע"ג דבלוי הוי עבודת עבודה לית לן בה וצריך לומר לדעת רבינו דקטן דתנן היינו שהביא שתי שערות דאילו פחות מכאן פסול הוא לעבודה ע"כ אבל הראב"ד ז"ל שם בהשגות ס"ל דלא מיירי אלא בלוי בלבד:
לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור: נבל לחוד וכנור לחוד ואפילו לר' יהודה דיליף דכנור של עולם הבא של עשר נימין מקרא דכתיב עלי עשור ועלי נבל ומקרא דכתיב הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו דמשמע דנבל וכנור חד הוא שאני כנור דלעולם הבא דאיידי דנפישין נימין דידיה נפיש קליה כי נבל וקרי ליה קרא נבל:
כדי ליתן תֵבַל: התיו בנקודת צירי והבית בנקודת פתח וכך מצאתי מנוקד בפי' הרגמ"ה ז"ל כתיבת יד. ובערוך בערך תבל לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור אלא בפה כדי ליתן תבלין בנעימה פי' לפי שקול הילדים הוא דק היה קולם מנעים את השירה כמו התבלים המנעימין את האכילה ע"כ:
ואין עומדין על הדוכן: נ"א ולא עולין לדוכן:
ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין עולין למנין ואין עומדין על הדוכן הרמב"ם ז"ל מפ' דלא קאי אקטנים אלא אאומרים שירה בכלי וז"ל אח"כ אמר ראב"י שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינם עולים ממנין י"ב לוים ואין עומדין עם לוים על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהן מבין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים נגזר מן צער רצונו לומר שהיו מצערין אותם לפי שניגון כליהם היה מסתיר יופי נעימו' שיר הלוים שהיו אומרים שירה בפה עכ"ל ז"ל וכן ג"כ פי' בפ"ג דהלכות כלי המקדש:
מבין רגלי הלוים: תוס' ס"פ לולב הגזול ודפ"ק דחולין דף כ"ד והר"ר יהוסף ז"ל הגיה כבין רגלי:
וצוערי הלוים היו נקראים: גמרא תנא וסועדי הלוים היו נקראין כלומר עוזרים ותנא דירן קרי להו ציערי משום דלוים גדולים קולם עבה ולוים קטנים קולם דק ויפה ומצערים את הלוים שאין יכולים לבסם את קולם כמותם: