משנה עוקצין א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק א · משנה ב | >>
שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין, והפיטמא שלהן בין לחה בין יבשה, והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל, שרשי החזרים והצנון והנפוס, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר, שרש צנון גדולה, מצטרף. והסיב שלו, אינו מצטרף.
שרשי המיתנא והפיגום וירקות שדה וירקות גנה שעקרן לשתלן, והשדרה של שבולת והלבוש שלה, רבי אליעזר אומר אף הסיג של רצפות, הרי אלו מיטמאים ומטמאים ומצטרפין.
משנה מנוקדת
שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְהַפִּטְמָא שֶׁלָּהֶן בֵּין לַחָה בֵּין יְבֵשָׁה, וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, שָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִים וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל, מִצְטָרֵף. וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שֹׁרְשֵׁי הַמִּתְנָא וְהַפֵּיגָם וְיַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לְשָׁתְלָן, וְהַשִּׁדְרָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף הַסִּיג שֶׁל רְצָפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִים וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין.
נוסח הרמב"ם
שורשי השום, והבצלים, והקפלוטות - בזמן שהן לחים,
- והפטמה שלהן - בין לחה, בין יבשה,
- והעמוד - שהוא מכוון כנגד האוכל,
- שורשי החזרים, והצנון, והנפוס -
- דברי רבי מאיר.
- רבי יהודה אומר:
- שורש צנון גדול - מצטרף,
- והסיב שלו - אינו מצטרף.
- שורשי המינתה, והפיגם,
- ירקות שדה, וירקות גינה - שעיקרן לשתלים,
- והשזרה של שיבולת, והלבוש שלה,
- רבי אלעזר אומר: אף הסג של רצפית -
- הרי אלו - מיטמאין, ומטמאין, ומצטרפין.
פירוש הרמב"ם
כבר ביארנו פעמים כי הקפלוטות הם "כרתי" המפורסמים.
ופיטמה שלהן - הן גרעינין אשר בה קיבוץ הגידים אשר בראש בצל והשום והכרתי, והם דמות חוטין מלופפין מסובבין.
והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל - הוא הלב אשר בבצל, אשר יצמח בקצהו הזרע.
וחזרים - חסא.
וצנון - בלשון ערב "פול".
ונפוס - הצנון הידוע.
אלה כולם סבר רבי מאיר שהן מצטרפין לאוכל, רוצה לומר אלה הגידים.
והשורש הטמון בקרקע מן הצנון יש בקצהו גיד דק, והוא אשר נקרא צנון גדול.
ובצידי ראש הצנון כל זה נקראין גידין דקין כמו חוטין, חותכין אותן המוכרין בעת המכירה ביד וישאר מהם שארית, והם נקראים סיב, לפי שהם דקים דמות חוטי (הלוף) [הסיב].
והמינתא - ממין הנקרא בערב "נענע".
ופיגם - בלשון ערב "אל-פיגאן", והוא "אל-סדב".
וכשימשכו גרעיני החיטה מן השבולת ישאר מקומה כדמות שלשלת ובו חליות חליות, ולכן נקראו שידרה של שבולת, והיא גם כן שומר מכלל שומרין כמו שביארנו.
והלבוש שלה - הוא הקרום אשר על הגרעין מהחיטה.
והסיג של רצפית - האבק אשר יארג על קצת הצמחים והיא רצפית, כדמות אריגת העכביש.
וכבר ביארנו עניין אמרו מיטמאין ומטמאין באיזה מקום שאמרו במסכת הזאת, ואין צריך שאחזירהו כל פעם.
והלכה כרבי יהודה ואין הלכה כרבי אלעזר:
פירוש רבינו שמשון
בזמן שהם לחים. חשיבי שומר ואכולה קאי:
והפיטמא שלהם. כעין פיטמא של רמון יש לשום ולבצלים והוי שומר ומצטרף.:
והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל. פירוש בערוך כשיזקינו הכרישין והקפלוטות והבצלים יעשה באמצעיתם כמין עמוד ובראשו תורמל ובו הזרע:
שרשי החזרים. משמרין את החזרת וחזרים כמו חזרת:
והנפוס. פי' בערוך * דהא דאמרינן בפרק המדיר (דף עה.) דנפסא גברא דקולסא גברא היינו שומר ירקות כגון נפוס וקולסי כרוב:
הסיב. פי' בערוך יש לצנון כמין חוטין בראשו שהוא נטוע בארץ ושמו סיב: המינתא והפיגם. מיני ירקות הן ובפרק מפנין (דף קכח.) אמרינן מאי אמינתא אניניא ופי' בערוך *מינט"א בלע"ז והוא עשב המוציא ריח ומביאין אותה עם הגמי בבית הכנסת לריח טוב ואית דגרסי אמיתא:
שעקרן לשתלן. במקום אחר:
השדרה של שבולת. חוט האמצעי שהחטין קבועין בו:
והלבוש שלה. קליפת החטין והוא המוץ:
הסיג של רצפות. פי' בערוך העפר שעל שרשי הירק מצטרף שהוא שומר כדתני עלה בתוספתא [דטבול יום פ"ג] ר"א אומר הסיג של אשכול ושל רצפות מצטרף מפני שהוא משמר את האוכל וי"מ שהוא עלה כרוך על הרצפות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
והקפלוטות - כרתי. חציר בלשון מקרא, בערבי כורא"ת, ובלע"ז פורו"ש:
והפטמא שלהן - כמין פטמא של רימון שבראשן, והוי שומר ומצטרף:
והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל - הוא הלב שבבצל שהזרע נולד בקצהו:
שרשי החזרים - השורש של חזרת, היא חסא בלשון גמרא וכן בערבי, ובלע"ז לטוג"א:
והנפוס - מין צנון הוא, אלא שעליו דומים לעלי הלפת:
והסיב שלו - פירש הרמב"ם, שבצדי ראש הצנון נולדים גידים דקים כמו חוטין, וחותכין אותן המוכרים ביד בשעה שמוכרין אותן, ונשארים מהן, והן נקראים סיב:
והמינתא - כך שמה בלע"ז מונט"א, ובערבי נענ"ע:
והפיגם - רוד"א בלע"ז, ובערבי סדא"ב:
שעקרן - כדי לשתלן במקום אחר:
והשדרה של שבולת - חוט האמצעי, שהחטים דבוקים בו:
והלבוש שלה - והקרום שעל גרעין החטה. וכל אלו שומרים הן לפרי:
הסיג של רצפות - אבק הנדבק על ראשי הירקות ורצוף בהם כקורי עכביש. וגם הוא חשוב שומר לפרי. ואין הלכה כר' אליעזר:
פירוש תוספות יום טוב
והנפוס. ובכלאים פ"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ"ך וצד"י ממוצא אחד זס"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ"ק משנה ג') בסמ"ך. וכן הר"ש:
שרש צנון גדול. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב"ם:
המיתנא. והר"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר"ש לא העתיק אלא המיתנא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על המשנה) גדול כו'. גיד דק שבקצה השורש הטמון בקרקע מן הצנון. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בפי' רעז"ל צריך לכתוב סימן הבית קודם הדבור המתחיל והקפלוטות ופי' בערוך קפלוטות פי' כרישין שיש להם ראש שמן קפלוטות בלשון יון קורין לראש קיפאלי:
שרשי השום וכו': שרשי החזרין והצנון והנפוס דברי ר"מ אלה כולם סבר ר' מאיר שהן מצטרפים לאוכל הרמב"ם ז"ל: ופי' הרא"ש ז"ל ושרשי אלו המינים משמרין את האוכל כל זמן שהם לחים כי ע"י השרשים נשארין בלחותם:
שרשי השום וכו': (א) השתא מפ' מאי ניהו שומר ואדסליק מיני' מפרש ובאידך בבא מפ' מאי ניהו ידות והדר מפ' הנהו דגריעי טפי דלא מיטמאו כלל דאפי' תורת ידות לית להו:
שעקרן לשותלן: כך צ"ל. ויש להסתפק אם שם ביד בפ"ה גריס לשתלים ביוד:
והשדרה של שבלת: בערוך גריס והשזרה בזין והיא היא:
הסיג של רצפות: אית דגרסי הסג בלי יוד. ובהרבה ספרים כתוב רצפית וכן הביאו בערוך בערך סג ופירש שהוא העפר שעל שרשי הירק ומצטרף שהוא שומר כדתני עלה בתוספתא ר' אלעזר אומר הסיג של אשכול ושל רצפית מצטרפין מפני שמשמר את האוכל ע"כ ומצאתי מוגה והסג בלי יוד. וכתב הר"ש ז"ל וי"מ שהוא עלה כרוך על הרצפות:
בפי' רעז"ל והציף בהן כקורא עכביש נראה שצריך להיות ורצוף בהן וכו':
תפארת ישראל
יכין
והקפלוטות: מיני בצלים קטני'. ולחין אכולהו ג' מינים קאי [ונ"ל דמלת שהן אשרשים קאי וכמו בזמן שהיא לחה בסיפא. דוודאי אפיטמא קאי. ולהכי דוקא בהנך ג' מינים ששרשיהן הן דקין. צריך תנא לפרש שיש חילוק בין שהשרשים לחין או יבשים. דמדהן דקין להכי כשיבשו אין מועילין כלום להפרי. ומה"ט צריך נמי לפרש דהפיטמא אע"ג שממנה יוצאין השרשים הדקין ההם. אפ"ה אין חילוק בהפיטמא. דבין שהיא לחה או יבשה. היא שומרת לגוף הפרי מרקבון. אבל בשאר מילי דנקט במשנתנו בשומרים מרקבון. כגון עמוד ושרשי חזירים וכו'. כולן מדהן עבים. א"צ לפרש דמיירי בין שהשרשים לחין או יבשים דפשיטא]:
והפיטמא שלהן: הוא הראש עצמו של ג' מיני פירות הנ"ל שממנה יוצאין השרשים כמין שער:
והעמוד: הר"ב פירש שהוא הלב שבאמצע הבצל והשום. ולא הבנתי. א"כ מה כנגד או שלא כנגד האוכל שייך בהלב שבאמצע הפרי. אולם הר"ש בשם הערוך כתב. וכשמזקינין השומים והבצלים. יגדל מאמצעיתן ויצמח כגון עמוד. ובראשו תורמל שבתוכו הזרע טמון. והוא מכוון כנגד האוכל. וכפי הנראה יוצאין מהעמוד הזה ענפים קטנים. שגם בהן זרע בראשן. והן שלא כנגד האוכל. ורב"א פי' דהעמוד היינו השורש היותר עב שיש באמצע הפרי. ומה שמסתעף ומתעקם ממנו שרשים קטנים לצדדין. היינו שלא כנגד האוכל:
שהוא מכוון כנגד האוכלי שרשי החזרים: היינו חזרת. י"א שהוא מעער רעטיך. וי"א שהוא קאפף זאלאט [ועיין בא"ח בח"י סי' תע"ג]:
והנפוס: הוא הנקרא שטעק רובע. והוא מין רובע המורגלת. רק שטעמה מבושם טפי. אמנם יש לה דמיון גדול במראית זרעה ובעלים. ובתבנית הפרי בעצמה לצנון [כך כתב במוסף הערוך. וכדבריו נראה מדאמרינן [כלאים פ"א מ"ג] הלפת [הוא רובע] והנפוץ [הוא נפוס בחילוף זסשר"ץ] אינן כלאים זה בזה. וע"כ היינו מדשניהן מין א'. ושם מ"ה אמרינן. הצנון והנפוץ. אע"פ שדומין זה לזה. הו כלאים זה בזה]. אמנם מלת שרשי דנקט ברישא אכולהו ג' מינים קאי:
והסיב שלו: ר"ל החוטין הקטנים שמסתעפין כעין שרשים מהצנון:
שרשי המיתנא: הגירסא הנכונה היא המינתא והוא מין ירק. ואמרינן בשבת [קכ"ח א'] מאי אמינתא אנינא. ופי' בערוך שהוא עשב המריח טוב. ומביאין אותה עם גמי לבהכ"נ. והוא הנקרא בלשון לטינא אינטא. ובלשון אשכנז באלזאם מינצע. שגדל אצלנו בגנים:
והפיגום: מין עשב רויטע בלשון אשכנז. והיינו אפילו בעקרן לבלי לשתלן במקום אחר. דאל"כ הרי הוא בכלל ירקות שדה או גינה דתנא בסיפא:
וירקות שדה: ירקות היינו גידולין שאין נאכל מהן השורש רק העלין. וירקות שדה היינו שגדלין בשדה מעצמן בלי זריעה:
וירקות גנה: הם כל מין ירקות ששייר לזרען. ולאאמ"ו עטרת ראשי הגאון זצוק"ל ירקות גנה היינו שצריך האדם להשקותן. וכמ"ד והשקית ברגלך כגן הירק:
שעקרן לשתלן: רק אירקות שדה וגנה קאי. שעקרן ממקומן על דעת לשתלן במקום אחר. דאז ניחא ליה שישאר בהן שרשן. ומחשב שפיר שומר. דמלת שרשי דנקט גבי מיתנא. אכולה דנקט עד הכא קאי:
והשדרה של שבולת: חוט האמצעי של זקן השבולת:
והלבוש שלה: הקרום שעל הגרעין מבחוץ. והוא כמו לבוש המכסה השדרה של השבולת. ב' אלו. דהיינו השדרה והלבוש הם שומרים להגרעינים שמחוברין בהן. מיטמאין ומטמאין. וגם מצטרפין לכשיעור ביצה לטמא אחרים. דאע"ג דכל השבולת אין בה כביצה. אפ"ה אם בגזע ההוא מחוברין כמה שבלים. וכולן יחד כביצה. כיון שחיבורי שמים הוא. ודרכן להאחז יחד. כולן הו"ל חיבור ומצטרפין [כרפ"ג דטבו"י]:
ר אליעזר אומר אף הסיג של רצפות: כמין קמח דק שבכמה עלי ירקות. ובר"ש בשם הערוך פי' שהוא העפר הדק של רצפת האדמה שנשאר על שרשי הירק כשעקרוהו. גם הוא שומר רטיבות של הפרי. מחשב שומר:
הרי אלו מיטמאין ומטמאים ומצטרפין: דכולן הו"ל שומר. ומדהשתא מפרש במשנה ג' מהו יד ולא שומר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת