רמב"ם על עוקצין א

ראו גם נוסח המשנה עוקצין א רמבם

עוקצין פרק א עריכה

משנה א עריכה

יד - רוצה לומר העץ המחובר בצמחים הנאכלין, אשר יאחוז בו האוכל בעת האכילה או יתלה ממנו כשרוצים להצניעו, כגון האגסים והתפוחים והענבים וזולתם מן הדומה להן, כולן נקראים "יד".

ושומר - הוא הדבר אשר ישמור האוכל ויעמוד זמן בסיבתו, כגון קליפת אגוזים וקליפת השקדים וזולתם מבעלי הקליפות. וכן אם היה הדבר הנאכל צומח על עץ וסובב אותו, כמו עוקץ התמרים אשר עליו גרעיני התמרים, ועוקץ הענבים אשר עליו גרעיני הענבים, הוא גם כן שומר, ומה שהיה מן העוקצים חוץ מן האוכל שאין גרעין עליו הוא מכלל הידות.

ואמר הקדוש ברוך הוא בטומאות זרעים "וכי יפול מנבלתם, על כל זרע זרוע אשר יזרע, טמא הוא לכם"(ויקרא יא, לז), ובא הפירוש (חולין דף קיח.) "לכם, לכל שבצרכיכם", רוצה לומר כל מה שיש לכם בו צורך והוא לכם עזר, כמו הקצוות אשר יאחזו בהם בעת האכילה, הרי הם מטמאים כטומאת הצמחים ההם. ומסקנא בגמרא אחר משא ומתן גדול וראיות מן הפסוקים שהם מיטמאות ומטמאות, רוצה לומר כי כשנטמא האוכל עצמו נטמא קצהו אשר הוא היד, וכשנטמא הקצה ההוא אשר בו סיוע לנו ונגעה בו טומאה נטמא הצמח עצמו וגופו של אוכל, והוא עניין אמרו מיטמא ומטמא, רוצה לומר דהיד מיטמא כשיטמא האוכל, והאוכל מיטמא כשנטמא היד. ולפי שעמד הדין הזה בידות אוכלים מפני שנאמר "טמא הוא לכם" כמו שביארנו, ומצאנו הפסוק שאמר גם כן בטומאת זרעים "וכי יפול מנבלתם, על כל זרע זרוע אשר יזרע"(ויקרא יא, לז), ואין צורך לאמרו אשר יזרע בתחילת העיון לפי שכל זרע אין ספק כי הוא יזרע, ובאה הקבלה (שם דף קיז:) לומר כי רוצה לומר כי הוא מטמא והוא כעניין שדרך בני אדם שיוציאו הדבר ההוא כך לזריעה, ואמרו "כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין בקליפתן ושעורים בקליפתן ועדשין בקליפתן", וזהו השומר כמו שביארנו.

ואחר כך אמרנו למה הוצרך הכתוב לרמוז לנו כי שומרין מיטמאין, כיון שידות האוכלין אשר אינן שומרים הזרעים ואינן סיבת עמידתן אמרנו שהם מיטמאין כשנטמא האוכל והאוכל מיטמא כשהן מיטמאין, קל וחומר הקליפות אשר הם דבוקים באוכל והסיבה בעמידתו ושמירתו שהם מיטמאין, ובאה הקבלה (שם דף קיח.) ואמרה כי הכוונה ברמיזתו "להם" הוא להודיענו שהם מצטרפין, וכשיהיה כביצת אוכלין באוכל וקליפתו הוא מטמא זולתו טומאת אוכלין כמו שנתבאר פעמים. ונתברר לנו מזה כי הידות תיטמא מן האוכל ויתטמא האוכל מהן, ואינם מצטרפין עם האוכל להשלים בהם יחדיו כביצה ותטמא זולתה. אבל השומרים הרי הם עם היותן מטמאין ומתטמאין כידות, הם הוסיפו על ידות בהיותם מצטרפין לאוכל להשלים השיעור רוצה לומר כביצה. ולא הוצרך לומר "לא מיטמא ולא מטמא ולא מצטרף" לפי שזה מבואר מאד מאד, כיון שהידות אשר הן טמאין ומטמאין אין מצטרפין כל שכן דבר הנאמר בו לא מיטמא ולא מטמא שהוא אינו מצטרף:

משנה ב עריכה

כבר ביארנו פעמים כי הקפלוטות הם "כרתי" המפורסמים.

ופיטמה שלהן - הן גרעינין אשר בה קיבוץ הגידים אשר בראש בצל והשום והכרתי, והם דמות חוטין מלופפין מסובבין.

והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל - הוא הלב אשר בבצל, אשר יצמח בקצהו הזרע.

וחזרים - חסא.

וצנון - בלשון ערב "פול".

ונפוס - הצנון הידוע.

אלה כולם סבר רבי מאיר שהן מצטרפין לאוכל, רוצה לומר אלה הגידים.

והשורש הטמון בקרקע מן הצנון יש בקצהו גיד דק, והוא אשר נקרא צנון גדול.

ובצידי ראש הצנון כל זה נקראין גידין דקין כמו חוטין, חותכין אותן המוכרין בעת המכירה ביד וישאר מהם שארית, והם נקראים סיב, לפי שהם דקים דמות חוטי (הלוף) [הסיב].

והמינתא - ממין הנקרא בערב "נענע".

ופיגם - בלשון ערב "אל-פיגאן", והוא "אל-סדב".

וכשימשכו גרעיני החיטה מן השבולת ישאר מקומה כדמות שלשלת ובו חליות חליות, ולכן נקראו שידרה של שבולת, והיא גם כן שומר מכלל שומרין כמו שביארנו.

והלבוש שלה - הוא הקרום אשר על הגרעין מהחיטה.

והסיג של רצפית - האבק אשר יארג על קצת הצמחים והיא רצפית, כדמות אריגת העכביש.

וכבר ביארנו עניין אמרו מיטמאין ומטמאין באיזה מקום שאמרו במסכת הזאת, ואין צריך שאחזירהו כל פעם.

והלכה כרבי יהודה ואין הלכה כרבי אלעזר:

משנה ג עריכה

מבואר הוא כי אלו אשר מנה הם ידות בלבד, ועל כן אינן מצטרפין כמו שנשתרש לך.

ופרכיל - נקרא שבט משבטי הגפן שנכרת ובו אשכולות ענבים תלוים ממנו, וקיבוצין "פרכילין", ובתלמוד (ביצה דף ל:) אמרו "פרכילי ענבים".

זנב האשכול שריקנה - כשהוסרו הגרעינין מתחת האשכולות ונשאר העץ אשר היו בו הענבים והורק, ועל כן צריך ממנו שיעור גדול להתלות בו מה שנשאר מן הענבים בעליונות של אשכול.

וידוע כי עוקצי התמרים יש להם קצה עבה יחבר אותן דמות קצת הלולבין, והוא נקרא מכבד של תמרה, לפי שהוא דמות יד המטאטאים. ויצא מן הקצה הזה העבה אשר הוא דמות קצה הלולבין שבטים דקים ארוכין, יהיה באורך כל אחד מהם שני זרתות או שלשה, והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה, ובו יהיו התמרים צומחים.

ומלעין - והוא השיער השחור בלתי חלק אשר בראש השבולת:

משנה ד עריכה

קליפת קולסי הכרוב - ראשי הכרוב הגדלים. ויצא מהן גידים מסתבכין, חותכין אותן ומשליכין אותן בעת המכירה, והם שרשי קולסי כרוב.

ותרדים - בלשון ערב "סלק".

וחלפות תרדין - הם שורשיהם אשר ישארו בקרקע ויצמחו שנית, ועל כן נקראו "חלפות", מן חליפות.

ואמר את שדרכן ליגזז וליעקר ונעקרו - רוצה לומר כל מה שדרכו שיכרת [ויזרק] ויחליף מהגידים באלה הדברים, ונעקרו בשורשיהם עם הצמחים האלה, הנה אינו מטמא ולא מיטמא ולא מצטרף.

ורואה רבי יוסי, שכולן הם מיטמאין ומטמאין, חוץ מן הסבכים אשר יוציאו בראשי הכרוב והלפת שהן אינן ראוים לדבר.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ה עריכה

בססן - כתתן ורצצן, מלשון "בוססו מקדשיך"(ישעיה סג, יח).

ובריית אשכולות והענבים היא, שיוצאין מן האשכול אשכולות אחרים קטנים. ופירוש פסיגה של אשכולות - חתיכה של אשכולות, רוצה לומר שהוא חתך אותם מאותן אשכולות קטנים אשר לא יצא מהם אלא אשכול אחד והיא מלאה גרעיני ענבים בלבד, וכמו שרביט של תמרה, כשיסיר הענבים או התמרים ממנו וישאר אותו הגיד הדק אינו אוכל ולא יטמא, ואם הניח בקנה ואפילו גרעין אחד כבר חזר העץ בכללו שומר לגרעין ההוא.

ורבי אלעזר אומר, כי הפול בלבד אין הקנה שלו שומר ושאותה קנה אינו צורך בו, אבל שאר קטניות העץ הוא שומר להם ואפילו לא ישאר אלא גרעין אחד, לפי שאוהב האדם חיפוש אותו גרעין בין העצים ויתענג בזה, והוא עניין אמרו רוצה במשמושן.

ואין הלכה כרבי יוסי, ולא כרבי אלעזר בן עזריה:

משנה ו עריכה

עוקץ - הוא קצה הדבר.

וגרוגרות - הם התאנים היבשים.

כלוסין - מין מן התאנים דקים.

וחרובים - בלשון ערב "כרוב".

ודלעת - בלשון ערב "כלאני".

ואגסין - בלשון ערב "אגסן".

קרוסטמלין ופרישין - בלשון ערב "אספרגל".

ועוזרדין - "אל-זערור".

וקינרס - "אל-קנאריה", והוא הידוע במערב בשם "אל-כרשף".

ואין הלכה כרבי יוסי. ואין הלכה כרבי אלעזר: