משנה סוטה ד ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ד · משנה ב | >>
ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה:
האומרת טמאה אני, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה.
אמר בעלה: איני משקה, ושבעלה בא עליה בדרך, נוטלת כתובתה ולא שותה.
מתו בעליהן עד שלא שתו, בית שמאי אומרים, נוטלות כתובה ולא שותות.
ובית הלל אומרים, לא שותות ולא נוטלות ה כתובה.
וְאֵלּוּ לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה.
- הָאוֹמֶרֶת: טְמֵאָה אֲנִי,
- וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה,
- וְהָאוֹמֶרֶת: אֵינִי שׁוֹתָה.
- אָמַר בַּעְלָהּ: אֵינִי מַשְׁקָהּ,
- וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ,
- נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא שׁוֹתָה.
- וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ,
- מֵתוּ בַּעֲלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא שָׁתוּ,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה וְלֹא שׁוֹתוֹת;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
אלו לא שותות, ולא נוטלות כתובה -
- האומרת: טמאה אני לך,
- ושבאו לה עדים - שהיא טמאה,
- והאומרת: איני שותה.
- אמר בעלה: איני משקה,
- ושבעלה בעלה בדרך,
- נוטלת כתובה - אבל לא שותה.
- ושבעלה בעלה בדרך,
- מתו בעליהן - עד שלא ישתו,
- בית שמאי אומרין:
- נוטלות כתובה - אבל לא שותות.
- בית הלל אומרין:
- לא שותות - ולא נוטלות כתובה.
- בית שמאי אומרין:
בית שמאי סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי, וכאילו הגיע זה הממון לידה, ולפיכך נוטלת כתובתה לפי דעתם:
אמר בעלה איני משקה ושבעלה בא עליה בדרד - שהוא גורם לה שלא תשתה, נוטלת כתובתה:
מתו בעליהן - של כל סוטות הראויות לשתות, ולא הספיקו להשקותן עד שמתו:
ב"ש אומרים נוטלות כתובה - דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ד:
ולא שותות - דכתיב (שם) והביא האיש את אשתו:
וב"ה אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובתן - כלומר מתוך שלא שותות אין נוטלות כתובתן, דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי:
ושבאו לה עדים. וה"נ במשנה ו' פ"ג אבל במשנה ג' דפ"ק ל"ג לה:
[אמר בעלה איני משקה. ולא כן הלשון בפרק דלעיל משנה ו' ובפרק קמא משנה ג' אלא ושבעלה אינו רוצה להשקותה. ובירושלמי דפרקין גרס בסדר המשנה לתרוייהו ואמר בעלה איני משקה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ונ"ל דאיזו תלמיד הגיה בגירסת הירושלמי דהיה גורס ג"כ כמו גירסתינו דגרס ואמר בעלה וכו'. והגיה ושבעלה כו' וכלומר שצ"ל כלשונות השתים דבפרק דלעיל ודפרק קמא ואח"כ הכניסוהו הסופרים המעתיקים. וכן המדפיסים בפנים שהבינו שהגהה היא על שזה חסר ולא הבינו שהגהה היא על הלשון שצ"ל כסגנון דלעיל ולא דלגרוס לתרוייהו]:
בית שמאי אומרים נוטלות כתובה. פירש הר"ב דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ולא דמי למתני' ג' פ"ד דיבמות דהתם ספק נשואה והוי ספק אי עומד לגבות כלל מה שאין כן הכא. דכשמת הבעל ודאי עומד לגבות. אלא מטעם אחר נבוא להפסידה הוי היא כגבתה ומוחזקת. גמ' דהתם דף ל"ח:
ובית הלל אומרים כו' ולא נוטלות כתובתן. ולא שייך לומר העמד אשה על חזקתה כמו בפ"ק דכתובות מ"ו ח' ואימור לא זנתה שהרי רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק. תוס'. [והר"ב שכתב וז"ל ובה"א לא שותות ולא נוטלות כתובתן. כלומר מתוך שלא שותות וכו' לא דק דלמאי הוצרך לפרש מתוך כו' דמכיון שהיא בספק אם זנתה הוי ככל ספיקא דממונא דהיכא דקאי תיקום ואין להוציא מהמוחזק אלא אטעייה להר"ב דהתוס' כתבו כן מפרק החולץ דהתם מפרש מתוך כו' אבל לא השגיח הר"ב שהתוספות העתיקו ללשון המשנה ובה"א או שותות או לא נוטלות כתובתן ואהא פרכינן התם או שותות והביא האיש את אשתו אל הכהן אמר רחמנא וליכא אלא מתוך וכו'. וכן הוא הסוגיא בפרק האשה שנפלו דף פ"א אבל הר"ב עצמו העתיק כאן כמו שהיא הגי' לפנינו לא שותות ולא נוטלות כו' ואין כאן פירכא ולא שנויא. וכבר תמהו התוס' דהתם אדלא פריך הכא דהוא עיקר מלתא. וגירסת הספרים ליתא מכח הנהו סוגיות]:
(ד) (על הברטנורא) ולא דמי למ"ג פ"ד דיבמות. דהתם ספק נשואה, והוי ספק אי עומד לגבות כלל. משא"כ הכא דכשמת הבעל ודאי עומד לגבות אלא מטעם אחר נבוא להפסידה הוי היא בגבתה ומוחזקת. גמרא:
(ה) (על המשנה) ולא נוטלות. ולא שייך לומר העמד אשה על חזקתה כמו בפ"ק דכתובות מ"ו ח' ואימא לא זנתה, שהרי רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק. תוספ':
האומרת טמאה אני לך: אית דל"ג הכא מלת לך. ירושלמי א"ר יאשיה סח לי זעירא משום אנשי ירושלם שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין להן ואלו הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא וכו' תמצאנו כתוב באורך כבר שם בפ' בן סורר ומורה ואיתיה בבבלי בגמ' בשנוי לשון קצת:
מתו בעליהם עד שלא שתו: ביד פכ"ד דהל' אישות סי' כ"ד ובפ' שני דהלכות סוטה סי' ז'. ורישא דמתני' בר"פ זה:
בש"א נוטלות כתובה ולא שותות: דס"ל דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי הלכך כיון דנכסי ברשותה קיימא הוו להו יורשי הבעל תובעין והמע"ה ועליהן להביא ראיה שזנתה בסתירה זו ואבדה כתובתה וב"ה ס"ל לאו כגבוי דמי והויא לה איהי תובעת מספק דדילמא זנאי הלכך אינהו ודאי והיא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ועליה להביא ראיה שלא זנתה. ואיתה בפ' השולח גט דף ל"ז ובס"פ כל הנשבעין:
ובה"א לא שותות ולא נוטלות כתובה: פ' החולץ (יבמות דף ל"ח) והגרסא שם ובה"א או שותות או לא נוטלות כתובה וכתבו שם תוס' ז"ל הא דגרסי' במסכת סוטה לא שותות ולא נוטלות כתובה כתבו שם כמו שמגיה התלמוד כאן ע"כ וכן כתבו ג"כ בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) שהגיהה התלמוד שם ג"כ ותימה הוא דבדוכתה לא פריך לה כלל. ובטור א"ה בסימן קט"ו ובסי' קע"ח:
יכין
ולא נוטלות כתובה: אף על פי שהוכנו לשתות אפילו הכי לא שותות וכו' והן אותן שנשנו לעיל [פ"א מ"ג] לענין אכילת תרומה. ולי"נ מהו' אברהם ראטענשטיין שליט"א, להכי חלק להו בב' בבי וקתני ואלו משום דחלוקין בטעמן מהנך דלעיל [ועי' תוס' ר"פ]:
והאומרת איני שותה: קודם שנמחקה המגילה [כפ"ג מ"ג]:
אמר בעלה איני משקה: *) ר"ל אבל שבעלה וכו'. [ונ"א אמר בעלה איני משקה] ואפשר לע"ד דאדלעיל קאי, [אמר בעלה איני משקה] ושבעלה בא עליה בדרך, אף שאמרה אחר כך איני שותה (או שאמר בעלה איני משקה), אפ"ה נוטלת כתובה. ועוד נ"ל דגי' הספר נכונה, והכי גרסינן נמי לעיל פ"ג מ"ו ולא גרסינן שאמר בעלה איני משקה דא"צ כלל לאמירה דידיה ורק בדידה צריך שתאמר טמאה אני או איני שותה דאל"כ מנא ידעינן:
נוטלת כתובתה: דהוא גרם לה:
ובית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה: פליגי בשטר העומד לגבות, דלב"ש כגבוי, והיא מוחזקת:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוספות שאנץ |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש