תוספות יום טוב על סוטה ד

<< · תוספות יום טוב · על סוטה · ד · >>

משנה א

ארוסה כו' ולא נוטלות כתובה. עיין בפירוש הר"ב מ"ב פ"ד דכתובות ומה שכתבתי במ"ח [צ"ל ז'] פט"ו דיבמות [ד"ה ומניח] ועיין מ"ש לקמן במאי מוקמינן לה בגמ':

ושומרת יבם. כתב הר"ב דמקינוי ואסור לא אימעוט ואפילו אית לן דשומרת יבם שזינתה מותרת(לבעלה) [ליבמה] . [כמ"ש הר"ב בפ"ב משנה ה'] נהי דמותרת מיהו לא בעי למנסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה. כן כתב רש"י ז"ל ותמהו התוס' דאי לא מיתסרא לא הוה צריך קרא למעוטי כדתנן ספ"ב כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה [ועוד] דמה קנוי שייך היכא דלא מיתסרא בסתירותה אלא מדאיצטריך למעוטי ש"מ דמתסרא מיהו ליכא למפשט מינה משום דמוקי לה בגמרא כגון שבא עליה יבם בבית אחיו [דדרשינן מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. וה"נ מוקים לארוסה שבא עליה בבית חמיו] דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה לכ"ע. הלכך שייכא נמי [בדין] אשתו ליאסר עליו בזנות כדברי הכל. ע"כ:

ולא נוטלות כתובה. כתב הר"ב דמקנוי ואיסור לא אמעיט דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' לרבות כו' דואמרת אליהם רבויא. וה"נ אמרינן לעיל בפרקין. רש"י:

אלמנה לכהן גדול כו' לא שותות כו'. משום דחלוקים בטעמא הוצרך לחלקן תוס'. ומ"ש הר"ב דאלמנה גובה כתובתה כדאמרינן בכתובות. ר"ל סוף פרק י"א:

וחלוצה לכהן הדיוט. הר"ב מפרש לכולהו בטעמא דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה וכפירוש רש"י. ודרשא דכתיב כי תשטה כו' הביאה רש"י בשם ספרי ולא צריכין לומר דחלוצה משום אשגרת לישנא כמ"ש ברפ"ט דיבמות דהא עקרה וזקנה [דלקמן בנ"ג] דלכ"ע לא הוי אלא מד"ס ואמרו לא שותות וטעמא דבשב ואל תעשה יכולין לעקור דבר מן התורה כנזכר בהרבה מקומות. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ח דמכילתין. וכן הרמב"ם מפרש למתני' בטעם שכל שאין האיש מנוקה מעון וכו' שכתב הר"ב במשנה ג' פ"ק. וכ"כ עוד במשנה ג' וסבירא ליה דלאו דוקא בעון אשה זו שבא עליה בדרך. אלא כל עון קאמר קרא ועון דד"ס נמי בכלל כדאשכחן לר"י הגלילי במ"ה פ"ח לענין הירא ורך הלבב דס"ל דיראת עבירה דד"ס נמי בכלל זו נ"ל. וטעמא רבה איכא שהתורה צותה לשמוע לדברי חכמים ושלא לסור מדבריהם. ונמצא שהעובר על דבריהם אינו מנוקה מעון דהכא ויש בכלל הירא מעבירות שבידו דהתם. כך נ"ל. והוסיף הרמב"ם בחבורו פ"ב מה"ס ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שהיא מד"ס וכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שניה כו' אינה שותה אלא תצא בלא כתובה. ע"כ. אלא שהראב"ד השיג עליו מהא דמוקמינן לארוסה ושומרת יבם שקדמה שכיבת בעל לבועל. ושבא עליה בבית חמיו כו' וכמו שכתבתי לעיל ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. תיפוק ליה משום דאינו מנוקה מעון עכ"ד. וכתב הכ"מ דיש לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה הוא:

ונתינה. עיין מ"ש בריש פ"ג דמכות:

משנה ב

ושבאו לה עדים. וה"נ במשנה ו' פ"ג אבל במשנה ג' דפ"ק ל"ג לה:

[אמר בעלה איני משקה. ולא כן הלשון בפרק דלעיל משנה ו' ובפרק קמא משנה ג' אלא ושבעלה אינו רוצה להשקותה. ובירושלמי דפרקין גרס בסדר המשנה לתרוייהו ואמר בעלה איני משקה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ונ"ל דאיזו תלמיד הגיה בגירסת הירושלמי דהיה גורס ג"כ כמו גירסתינו דגרס ואמר בעלה וכו'. והגיה ושבעלה כו' וכלומר שצ"ל כלשונות השתים דבפרק דלעיל ודפרק קמא ואח"כ הכניסוהו הסופרים המעתיקים. וכן המדפיסים בפנים שהבינו שהגהה היא על שזה חסר ולא הבינו שהגהה היא על הלשון שצ"ל כסגנון דלעיל ולא דלגרוס לתרוייהו]:

בית שמאי אומרים נוטלות כתובה. פירש הר"ב דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ולא דמי למתני' ג' פ"ד דיבמות דהתם ספק נשואה והוי ספק אי עומד לגבות כלל מה שאין כן הכא. דכשמת הבעל ודאי עומד לגבות. אלא מטעם אחר נבוא להפסידה הוי היא כגבתה ומוחזקת. גמ' דהתם דף ל"ח:

ובית הלל אומרים כו' ולא נוטלות כתובתן. ולא שייך לומר העמד אשה על חזקתה כמו בפ"ק דכתובות מ"ו ח' ואימור לא זנתה שהרי רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק. תוס'. [והר"ב שכתב וז"ל ובה"א לא שותות ולא נוטלות כתובתן. כלומר מתוך שלא שותות וכו' לא דק דלמאי הוצרך לפרש מתוך כו' דמכיון שהיא בספק אם זנתה הוי ככל ספיקא דממונא דהיכא דקאי תיקום ואין להוציא מהמוחזק אלא אטעייה להר"ב דהתוס' כתבו כן מפרק החולץ דהתם מפרש מתוך כו' אבל לא השגיח הר"ב שהתוספות העתיקו ללשון המשנה ובה"א או שותות או לא נוטלות כתובתן ואהא פרכינן התם או שותות והביא האיש את אשתו אל הכהן אמר רחמנא וליכא אלא מתוך וכו'. וכן הוא הסוגיא בפרק האשה שנפלו דף פ"א אבל הר"ב עצמו העתיק כאן כמו שהיא הגי' לפנינו לא שותות ולא נוטלות כו' ואין כאן פירכא ולא שנויא. וכבר תמהו התוס' דהתם אדלא פריך הכא דהוא עיקר מלתא. וגירסת הספרים ליתא מכח הנהו סוגיות]:

משנה ג

מעוברת כו'. תימה אמאי לא תני מעוברת בתר בבא דאלמנה לכ"ג דדמי בטעמא. תוספות בריש פרקין:

איילונית וכו' לא שותות וכו' רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא וכו'. והכי ס"ל רבנן או אשה או בנים כמו שכתבתי במ"ה פ"ו דיבמות. וכי תימא הא רבנן אית להו הך סברא במעוברת ומאי שנא. נ"ל דשאני דהא דאיילונית איסורייהו משום דמיפקד אפריה ורביה ולהחזיק מצוה מן התורה אסרוה. אבל הא דמעוברת ומינקת לא גזרו להחזיק שום מצוה. אלא מפני חשש התינוק שמא תתעבר שנית בזמן ההנקה [דמעוברת נמי להנקה קיימא] ותיעכר החלב והולד ימות. כי לא יתן לה הבעל להחיות הולד בדבר אחר. כמו שעושה בולד שלו אם תתעבר ויעכר החלב. כדאיתא בפ"ד דיבמות דף מ"ב ולא הוי זה אלא כתקנה בעלמא. ולפיכך לא החמירו בה. וזהו שדקדק הרמב"ם לכתוב בפרק ב' מה"ס. עבר ונשא מעוברת חברו ומינקת חברו הרי זו שותה שאין כאן עבירה. ע"כ [ומאי קאמר שאין זו עבירה. והרי עובר הוא על דברי חכמים שאסרו ליקח מעוברת כו'] אבל ר"ל שאין כאן עבירה בערך העובר בענין איילונית כו' שהם גזירות ובכלל ושמרתם [את משמרתי] עשו משמרת למשמרתי ואילו הך אינה אלא תקנה ומכל מקום אסור לעבור. ועיין בהקדמת הרמב"ם תמצא חלוקה זו:

איילונית. סימניה פירש הר"ב במ"א פ"ק דיבמות:

ושאר כל הנשים כו'. תימה הא משנה יתירה מאי קמ"ל הא שמעינן ליה מרישא והאומרת איני שותה. אינה נוטלת כתובה. תוס':

משנה ד

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. כתב הר"ב מהו דתימא הואיל ונאנסה אסורה כו' קמ"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי ליה. ובגמ' אשת כהן שותה פשיטא מהו דתימא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת והיא אשת ישראל אבל אשת כהן דאפי' כי נתפסה אסורה אימא לא תשתה. קמ"ל. וכתבו התוס' דוהיא לא נתפסה אצטריך לאשת כהן שנאנסה שתהא אסורה. וכמ"ש במשנה ט' פרק ב' דכתובות. ומש"ה לא ממעטינן אשת כהן משתיה מוהיא דהא אצטריך לדרשא עצמה דנאנסה תהא אסורה. ע"כ. והדר אמרינן בגמ' ומותרת לבעלה פשיטא (מ"ד) כו' ובמתנוונה דרך אברים שלא דרך בטן וירך אימא דנאנסה כו':

אשת סריס שותה. כתב הר"ב דלא תימא מבלעדי אישך וכו'. קמ"ל דלא. ומבלעדי אישך לקדמה שכיבת הבעל לבועל כמ"ש בריש פרקין. תוס':

אשת סריס. לשון הרמב"ם בפ"ב מה"ס. אשת סריס חמה או סריס אדם המותרות לבעליהן. ודסריס חמה מותר תנן בסוף פרק ח' דיבמות. וסריס אדם פירש הכ"מ כששתה כוס של עקרין שמותרת לו. וקרו ליה סריס אדם לפי שעל ידי אדם בא לו. ע"כ. והא דבסוף פרק ח' דיבמות תנן סריס חמה וכו' מאכילה בתרומה ולא תנן סריס אדם ובכגון ששתה כוס עקרין. משום דעיקר סריס אדם הוא פצוע דכה וכרות שפכה להכי לא מצי למתני וזו היא דעת רש"י שגם סריס דהכא מוקי ליה בשל חמה דוקא משום דס"ל דכגון זה אינו נקרא סריס כלל:

על ידי כל עריות מקנאים. כתב הר"ב דלא תימא כו' לאפוקי הא דאסירא עליה כו' קמ"ל. וכתבו התוספות תימה הא שמעינן לה מאלמנה לכהן גדול דאסורה וקיימא לבעל ואפ"ה איצטריך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לאו הכי שותה ע"כ:

חוץ מן הקטן. כתב הר"ב פחות מבן תשע כו' כך פי' הרמב"ם ופי' הכ"מ בפ"א מה"ס דמשמע להרמב"ם דלא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה. אבל בן תשע ויום א' כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה עכ"ל. ובזה מסולק מה שהשיב עליו הר"ב:

וממי שאינו איש. פירש הר"ב למעוטי בהמה. שאין זנות לבהמה [כדתנן במשנה ג' פ"ו דתמורה] אתנן כלב מותר. גמרא:

משנה ה

לא להשקותה כו'. כתב הר"ב וממה שנאמר אשה תחת אישה למדנו שכל המונע כו' לפיכך אם היתה סומא כו' גמרא. וכן מנאן הרמב"ם בפירושו. ומשמע דחרש ושוטה שאין מונע להשקותה אלא ממה שאינן בני קינוי ולא שמיעטם הכתוב מצד המום שבהם. שאינם בכלל ההיקש דאשה תחת אישה. וראיתי להרמב"ם בחיבורו פ"ב שכתב אשת אינו שומע ואינה שומעת שאינן שותות וכתב (במדבר ה) ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת ע"כ. והשמיט שוטה ושוטית ובזה העיר הכ"מ. אבל ה"ל ג"כ להעיר על דרשא דואמר מנין לו דבגמרא ת"ר איש מת"ל איש איש לרבות אשת חרש ואשת שוטה וכו':

משנה סוטה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב