משנה נגעים ד ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ד · משנה ד | >>
שתי שערות, עקרן משחיר וראשן מלבין -- טהור.
עקרן מלבין וראשן משחיר -- טמא.
כמה יהא בלבנונית? רבי מאיר אומר, כל שהוא. רבי שמעון אומר, כדי לקרוץ בזוג.
היתה אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה והיא נראית כשתים -- טהור.
בהרת ובו שער לבן או שער שחור -- טמא; אין חוששין שמא מיעט מקום שער שחור את הבהרת, מפני שאין בו ממשו.
שתי שערות -
- עיקרן משחיר, וראשן מלבין - טהור,
- עיקרן מלבין, וראשן משחיר - טמא.
- וכמה יהא בלבנונית?
- רבי מאיר אומר: כל שהוא.
- רבי שמעון אומר: כדי לקרוץ בזוג.
- היתה אחת מלמטן, ונחלקה מלמעלן,
- והיא נראית כשתים - טהור.
- בהרת -
- ובה שיער לבן, ושיער שחור - טמא,
- אין חוששין שמא מיעט מקום שיער שחור את הבהרת - מפני שאין בו ממש.
- ובה שיער לבן, ושיער שחור - טמא,
אמר יתברך "ושיער בנגע הפך לבן"(ויקרא יג, ג), שיהיה לבניות השיער ממה שימשך לנגע.
כדי לקרוץ בזוג מהם מה שיוכל ללוקטו במספרים.
ובאה הקבלה "מיעוט שיער שתים".
וכבר הודעתיך, שכל נגע שיהיה פחות מכגריס הוא טהור.
וכאשר היתה הבהרת כגריס מצומצם, ובה שיער שחור ושיער לבן הנה הוא יטמא, לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השיער מעט מזער ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור.
והלכה כרבי מאיר באמרו שהלבניות בכל שהוא.
אמנם שיעור השתי שערות בכללם רוצה לומר לבנותם ושחרותם או שיהיו השערות כולן לבנים, הנה יצטרך שתהיה ארוכה כדי שתהא ניטלת בזוג, כמו שיתבאר בששי מנידה:
כדי לקרוץ בזוג. בגופו של שער כמה יהא גדול פלוגתא דתנן בפרק בא סימן (דף נב:) דתני שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום כמה שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי ר' ישמעאל ר' אליעזר אומר כדי לקרוץ בציפורן ר' עקיבא אומר כדי שיהו ניטלין בזוג ור"מ נמי דאמר הכא כל שהוא היינו בלבנונית אבל בשיעור השער מודה:
ונראית כשתים. יש שערות שבראשן מתחלקות לשתים:
או שער שחור. ולענין הסגר דצריך להסגיר ואי גרסינן ושער שחור יש לפרש ובה שער לבן כלומר שתי שערות ושער שחור היינו דמלאה הבהרת שערות שחורות מלבד אלו שתים הלבנות דלא חיישינן שמא השערות מיעטוה מכגריס:
תניא בתורת כהנים ושער בנגע הפך לבן (ויקרא יג) מכאן אמרו שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא כמה יהא בלבנונית רבי מאיר אומר כל שהוא וחכ"א כשיעור. אמר ר"מ שלא יהא אדם מדמה שכגולם הם נידונין (חוט) [חוד] השער לבן טמא אין לבן טהור. פי' ושער בנגע הפך לבן משמע דבסמוך לנגע יהא לבן דהיינו בעיקרו. וחכמים אומרים כשיעור. חכמים היינו רבי שמעון דמתני' וכשיעור דקתני כדי לקרוץ בזוג. שכגולם הם נידונין שיהא גופו של שער לבן מסביב דסגי בחודו דהיינו צדו האחד כמו חודה של קרן דגבי האשה בפרק שני דסוטה (דף יד:):
עוד תניא בתורת כהנים ושערה לא הפך לבן והסגיר (ויקרא יג) הא אם יש בה שער שחור אינו ממעטה שאלו תלמידיו את ר' יוסי בהרת ובה שער שחור חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס אמר להן ובה שער לבן חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס אמרו לו לא אם אמרת בשער לבן שסימן טומאה תאמר בשער שחור שאינו סימן טומאה אמר להן הרי שיש בהן שש שערות לבנות כלום הן סימני טומאה אלא שנים חוששין אנו על המותר שמא מיעט מקומן את הבהרת מכגריס אמרו לו לא אם אמרת בשער לבן שהוא מין טומאה תאמר בשער שחור שאינו מין טומאה אמר להן אף שער שחור הופך והוא מין טומאה ואומר ושערה לא הפך לבן והסגיר אם יש בה שער שחור אינו ממעטה. פירוש דמשמע אע"פ שעדיין שחור הוא והסגיר והכין איתא בתוספתא כהאי לישנא לא פחות ולא יותר:
עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור - דאמר קרא (ויקרא יג) ושער בנגע הפך לבן, העיקר הסמוך לנגע הפך לבן:
כדי לקרוץ בזוג - כדי שינטל בפי הזוג של מספריים. והלכה, דשיעור שער לבן, ארכו אין פחות מכדי שינטל בפי הזוג, אבל הלבנונית שבו בכל שהוא:
ונראית כשתים טהור - שיש שערות המחולקות בראשן לשתים ובעיקרן אינן אלא אחת:
הכי גרסינן, בהרת ובה שער לבן ושער שחור טמא - בהרת שהיא כגריס מצומצם ובה שתי שערות לבנות, והשאר מלאה שערות שחורות, טמא. ולא אמרינן שמקום השערות שחורות ממעט הבהרת מכגריס:
כדי לקרוץ בזוג. כתב הר"ב דהלכה דשיעור שער לבן ארכו כו'. כר"ע במי"ב פ"ו דנדה. וע"ש [מ"ש ד"ה רע"א]. אבל הלבנונית שבו כ"ש. כר"מ. וכתב הכ"מ בפ"ב מהל' ט"צ. משום דר"מ ור"ש לא אפסיק [הלכתא] בפרק מי שהוציאוהו [דף מו]. ונקטינן לחומרא. כמו שכתבתי במסכת [כלים פי"ז מ"ד]:
בהרת. כל היכא דתנינן בהרת ה"ה לשאר מראות חלקות ופתוכות. הר"ב במ"ו [ד"ה גריס]. וכ"כ הרמב"ם במשנה דלקמן. ובנא"י הוא במתני' דהכא:
או שער שחור. והר"ב גורס ושער שחור וכך גירסת הרמב"ם. וכן הוא בנא"י. אבל הר"ש כתב ג"כ גי' הספר. ופי' דלענין הסגר דצריך להסגיר. ולפ"ז ה"ק מתני' ובו שער לבן הרבה יותר משתי שערות. או שער שחור ואפי' מעט טמא. הא כדאיתא. והא כדאיתא. שער לבן מחליטו. ולא אמרינן מה שיש יותר משתי שערות ממעט הבהרת משיעורו שכגריס. ושער שחור מסגירו. ולא אמרינן. שממעט הבהרת מכגריס. ול' ת"כ שהביא הר"ש מסכים קצת לגירסא זו וזו היא שאלו תלמידיו את ר' יוסי. בהרת ובה שער שחור. חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס. אמר להן ובה שער לבן. חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס. א"ל לא אם אמרת בשער לבן שסימן טומאה. תאמר בשער שחור שאינו סימן טומאה. א"ל הרי שיש בהן שש שערות לבנות. כלום הם סימני טומאה אלא שנים. חוששין אנו על המותר שמא מיעט מקומן את הבהרת מכגריס. א"ל לא אם אמרת בשער לבן שהוא מין טומאה. תאמר בשער שחור שאינו מין טומאה. א"ל אף שער שחור הופך והיא מין טומאה. ואומר ושערה לא הפך לבן והסגיר. אם יש בה שער שחור אינו ממעט. פי' הר"ש דמשמע אע"פ שעדיין שחור הוא והסגיר. ע"כ. ודקתני במתני' אין חוששין שמא מיעט מקום שער שחור. ולא תנן נמי [שמא מיעט מקוה] שער לבן. משום דשער לבן שאינו ממעט. הוא פשוט יותר. וכמו שהוא ג"כ בברייתא זו דת"כ: מפני שאין בו ממש. לשון הרמב"ם [בפירושו]. לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער. מעט מזעיר. ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור ע"כ:
(ו) (על המשנה) שאין כו'. לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער מעט מזעיר ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור. הר"מ:
כמה יהא בלבנונית וכו'. בת"כ קתני רמ"א כל שהוא וחכמים אומרים כשיעור ופי' הר"ש ז"ל חכמים היינו ר"ש דמתני' וכשיעור דקתני היינו כדי לקרוץ בזוג. ור"מ דאמר הכא בכל שהוא היינו בלבנונית אבל בשיעור השער מודה וכר' עקיבא דאמר בפ' בא סימן כדי שיהו ניטלות בזוג. ועיין בספר קרבן אהרן בפרשת נגעים פ' שני:
ה"ג ובה שיער לבן ושיער שחור. ואי גרסי' או שיער שחיר מיירי לענין הסגר דצריך להסגיר. הר"ש והרא"ש ז"ל. ונלע"ד דר"ל דלצדדין קתני אם הוא שער לבן טמא מיד ואם הוא שער שחור יסגירנו אולי יתלבן והדר קתני דין אחר דאין חוששין להאי שיער שחור שמא מיעט וכו' ולכל הגרסאות אין חוששים שמא וכ' פי' אין חוששין להקל:
יכין
שתי שערות: שהן בנגע:
עקרן משחיר וראשן מלבין: דרק ראשן לבן אבל סמוך לעיקרן הן שחורות:
טהור: דכתיב ושער בנגע הפך לבן. ר"ל עיקר השער שהוא סמוך להנגע צריך שיהיה הפוך לבן:
כמה יהא בלבנונית: ר"ל עד היכן בגובה השער צריך שיהיה לבן:
ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג: ר"ל במספרים ולרבנן בכל דהו לבן סמוך לעיקרן סגי. אבל בגודל השער כולו. לכ"ע צריך שיהיה כדי לקרוץ בזוג וכדקיי"ל כר"ע [נדה פ"ו מי"ב]:
והיא נראית כשתים: שהי' רק שער א' בהנגע ונחלקה לשנים:
טהור: נ"ל דיליף הכי מדכתיב ושער בנגע הפך לבן. דמלת שער היינו ב"ש. צריך שיהיה ב' בנגע. דהיינו למטה. ולא בשנסדק השער למעלה:
בהרת: לאו דוקא בהרת. אלא ה"ה כל נגע שבגוף אדם שטומאתו מחמת לובן נקרא בכל מכילתן בשם בהרת. והיינו על שם פסולו שהוא משום בהירותו [ולאפוקי נתק שמטמא בכל המראות. ועי' מראה כהן סי' יט]. ור"ל הכא אם בא לפני הכהן נגע שגדולה כגריס מצומצמת:
אין חוששין שמא מיעט מקום שער שחור את הבהרת: ר"ל שיש בהנגע ב"ש לבנות או יותר. אבל גם שער שחור. והרי ע"י מקום השער יתמעט השיעור גריס שבנגע:
מפני שאין בו ממש: ולהכי יחליטו. ונ"ל דאפילו יש הרבה שערות שחורות או לבנות. עכ"פ כל א' שרשה אין בה ממש. וכן משמע מפי' הרמב"ם כאן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת