משנה נגעים ד ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ד · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה, אם יש בו רוחב שתי שערות, זוקקה לשער לבן ולפשיון, אבל לא למחיה.

שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו, אם יש בו רוחב שתי שערות, מצרפן. ואם לאו, אין מצרפן.

נוסח הרמב"ם

בהרת כגריס וחוט יוצא הימנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקה לשיער לבן ולפסיון אבל לא למחיה שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות מצרפן ואם לאו אינו מצרפן.

פירוש הרמב"ם

זה מבואר ומובן ואשר ראוי שתשמרהו תמיד ולא אצטרך לכפלו שבכל מקום שאומר בהרת הוא על צד המשל ואין הפרש בכל הדינים בין הבהרת ובין השאר ח' מראים ד' בחלוק וד' בפתוך אשר קדם תארם ודע זה:

פירוש רבינו שמשון

זוקקה לשער לבן ולפסיון. דאי איכא באותו חוט שער לבן מחליטו או אם פשה אצל החוט בסוף שבוע נמי טמא אבל אם אין ברוחב החוט שתי שערות ואית ביה שער לבן לא מטמא דלא חשיב מן הנגע וכן אם פשה אצל החוט שאין ברוחבו ב' שערות כפסיון רחוק חשיב ובעינן כגריס:

אבל לא למחיה. דאפי' יש ברוחב החוט שתי שערות אין מחיה שבו מטמאה כדפרישית לעיל דבעינן מבוצרת:

מצרפן. ונדונין כנגע אחד ואם פשתה אחת מהן משהו או נולד שער לבן באחת מהן מחליט על שתיהן ואם לאו אינו מצרפן ונידונין כשני נגעים ואם פשתה האחת והאחרת לא פשתה מחליט בזו ומסגיר בזו כדאמרינן לעיל בפרק שלישי ונפקא מינה דלכי מיטהר בעי אתויי שתי קרבנות:

תניא בתורת כהנים והנה אין בה ולא בחוט היוצא ממנה יכול אע"פ שיש בו רוחב שתי שערות תלמוד לומר (ויקרא יג) והנה אין בבהרת שער לבן. פי' מדכתיב בקרא אחרינא בבהרת ודרשינן עלה בתורת כהנים זהו שאמרנו לרבות את החוט שיש בו רוחב שתי שערות:

תניא בתוספתא [פ"ב] בהרת וחוט יוצא ממנה שתי בהרו' וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקן להטמא בשער לבן ובפסיון אבל למחיה אינו מצרפן עד שיהא בו רוחב כגריס רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כשם שאין מצרפין לטמא במחיה עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקן לטמא בשער לבן ובפסיון עד שיהיה בו רוחב כגריס. פי' רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר בתרוייהו פליגי בין באחת בין בשתים עוד יש לפרש דבשתי בהרות דוקא פליגי משום דלא ידעינן האי חוט אאיזה מינייהו שדינן ליה ותנן לקמן (בפ"ה מ"ד) ב' שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהן פשה בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור רבי עקיבא אומר באיש אחד טמא בשני אנשים טהור והשתא בין רבי אלעזר בר רבי שמעון בין תנא קמא כרבנן דר"ע סבירא להו מר מדמי לה לב' בהרת באיש אחד דלא ידיע אי זו פשתה ומר לא מדמי ליה ומיהו לא מסתברא כלל אלא בין בבהרת אחת בין בשתים פליג ר"א בר ר"ש וכי האי גוונא נמי פליג גבי נתקים:

עוד תניא בתוספתא [פ"ד] נתק וחוט יוצא ממנו שני נתקים וחוט יוצא מזה לזה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקן לטמא בשער צהוב דק והפסיון להציל בצימוק אבל אינו מציל עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקן לטמא בשער צהוב דק ופסיון ולהציל בצמוק עד שיהא בו רוחב כגריס:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

זוקקה לשער לבן ולפשיון - דאי איכא באותו החוט שער לבן, מחליטו. או אם פשה אצל החוט בסוף שבוע, טמא. אבל אם אין ברוחב החוט שתי שערות ואית ביה שער לבן, לא מטמא, דלא חשיב מן הנגע. וכן אם פשה אצל החוט שאין ברחבו שתי שערות, כפשיון רחוק מן הנגע הוא חשוב ובעי כגריס ז:

אבל לא למחיה - דאפילו יש ברוחב החוט שתי שערות, אין מחיה שבו מטמאה. שהמחיה צריכה שתהא מבוצרת באמצע הנגע כמבצר שהוא באמצע העיר:

מצרפן - ונידונים כנגע אחד. ואם פשה אחת מהן משהו, או נולד שער לבן באחת מהן, מחליט על שתיהן ח:

ואם לאו אינו מצרפן - ונדונים כשני נגעים, ואם פשתה האחת והאחרת לא פשתה, מחליט בזו ומסגיר בזו. ונפקא מינה, דלכי מיטהר, בעי לאתויי שני קרבנות:

פירוש תוספות יום טוב

בהרת כגריס. מפורש ברפ"ו בס"ד:

אם יש בו רוחב ב' שערות. תניא בת"כ והנה אין בה ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אע"פ שיש בו רוחב ב' שערות. ת"ל והנה אין בבהרת שער לבן. פי' מדכתיב בקרא אחרינא בבהרת. ודרשינן עלה בת"כ זהו שאמרנו לרבות את החוט שיש בו רוחב ב' שערות. הר"ש. ומ"ש הר"ב. אבל אם אין ברוחב כו'. וכן אם פשה כו' בפסיון רחוק כו' ובעי כגריס. וכן ל' הר"ש. ותמיהני דבמ"ה פ"ק תנן השחין ומחית השחין וכו' חולקין בין האום לפסיון הרי אלו להקל. וסתמא קתני. ודוחק לומר דדוקא בפסיון כל שהוא ועוד דלא אשתמט תנא בנגעי אדם למתני בהדיא דפסיון רחוק מיטמא כלל וכי קתני בבגדים פי"א מ"ז. ובבתים ספי"ב. התם מקרא ילפינן. ומנלן לנגעי אדם. ואע"פ שיש דרוש כיוצא בזה בנגעי אדם. דכי כתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וכן אם פשה תפשה בעור. איכא למדרש נמי דבעור מיותר לומר בכ"מ שיפשה בעור ואפי' רחוק ממקום הנגע. מ"מ לא מצאנו לחז"ל שידרשוכן בת"כ. כמו שדרשו כן בבגדים ובבתים. אלאודאי דבנגעי אדם ליתא כלל. וכן מצאתי להרמב"ם בפי"ב מהט"צ [הלכה ד'] דדייק למכתב הפסיון הסמוך בבגדים כל שהוא. והרחוק או החוזר. כגריס. ואע"ג דדבר הלמד מענינו הוא. דבבגדים מיירי. ולא הוה צריך למידק ולמכתב בבגדים וכמו שבמ"ז פי"א לא תני בגדים מהאי טעמא. דכולה פירקא בבגדים מיירי. אלא למידק אתי לאשמעינן דדוקא בבגדים ולא בנגעי אדם. וכן לא אשתמיט הרמב"ם בדיני נגעי אדם למתני דין פסיון רחוק כגריס שיהא פסיון. אך הראב"ד כתב עליו וז"ל אם תעיין בדרש ת"כ עם משנת נגעים. תמצא שהאדם והבגדים והבתים שוים לזה הדין עכ"ל. וכתב הכ"מ שהשיג למה אמר בבגדים. דמשמע שזה הדין מיוחד בבגדים. ואינו כן. שאדם ובגדים ובתים שוין לדין זה. והעתיק ל' הראב"ד בפירושו לת"כ. שז"ל. היא פרט לשפשתה לבהק. פי' דקי"ל פשיון כ"ש. והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים. ואע"ג דלא אשכחן לה בפירוש. שמעינן לה מכללי דמתניתין. דפסיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם. דתנן בנגעים פ"ד. בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקק לשער לבן ולפשיון אבל לא למחיה. שמעינן מהא דאי לית בה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון. דאם פשה חוץ לאותו חוט. לא מטמא משום פשיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא. ותנן בנגעים פ"ק. היה בו פסיון והלך לו הפסיון או שהלכה לה האום. או שנתמעטה. ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין. המכוה ומחית המכוה. [והבהק]. חולקים בין האום לפסיון. הרי אלו להקל. שמעינן מהא. טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין אום לפשיון הוא טהור. משום דשחין ומכוה ובהק לא חזו לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע"פ שחולק ביניהם טמא. אלמא פשיון הרחוק מטמא. אלא ש"מ חדא בפסיון כל שהוא וחדא בפשיון שהוא כגריס. עכ"ל הראב"ד. וכתב הכ"מ דלדעת הרמב"ם י"ל. שאע"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר. דבבתים הוו כשני גריסין. כדתנן בספי"ב דנגעים. עכ"ל. ואני נפלאתי הרבה דמאי דיוקיה דדייק הראב"ד ממתני' דפ"ק דה"ט דשחין ומכוה ובהק חולקין. משום דלא חזי לפשיון. דהא ממתני' דבתרה דתנן דחולקין והלכו להן הרי אלו להחמיר. שמעינן מינה ודאי דראוין הן לפשיון והיינו דהרמב"ם בפ"ד מהט"צ [הלכה ג] כתב בהרת שפשתה לבהק ה"ז פסיון. וכתב הכ"מ דהכי משמע בפ"ק. ומעתה דלמדנו שיש פשיון לבהק דיוקא דהראב"ד ליתא. ול"ק אמאי קתני דוקא הני. משום דרבותא נינהו דאפי' אלו שאינן עור בשר הרי הן חולקין כ"ש עור בשר עצמו שיחלוק. והא דתניא בת"כ היא פרט לשפשתה לבהק. אין ענינו כמשמעו כשהיה בהק סמוך לנגע ופשה לתוכו. אלא ענינו פרט לכשהפסיון פשה למראה הבהק. שהפסיון עצמו צריך שיהיה מהמראות שהנגע גופו מיטמא בהן ואהכי קאי התם בת"כ ספ"ב דפרשה ב'. וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות כו'. והלא דין הוא כו' או כלך לדרך זו כו' נראה למי דומה כו'. או כלך לדרך זו כו'. ומסיק ת"ל וטמאו הכהן צרעת היא. ה"ז בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות היא פרט לשפשתה לבהק. ע"כ. ואומר אני דהיא פרט כו' עיקר למודיה ללמד על הפסיון כו'. ואע"פ שגם בעל קרבן אהרן לא פי' כן לי נראה דמשנתינו מכרחת ההיא דאחרונה בפ"ק. ואחר שכתבתי זה מצאתי להרמב"ם עצמו בפי' מ"ו פ"ו שכתב הבהרת פושה לבהק ולא יטעך אמרם בספרא צרעת הוא. [היא] פרט לשפשתה לבהק לפי שענין זה המאמר שיהיה הפשיון מראה הבהק וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה. עכ"ל. הוא הדבר אשר כתבתי. ומצאתי לבעל קרבן אהרן עצמו שכתב לדברי הרמב"ם בספ"ז בדיני שחין ומכוה. ועוד אומר אני דאפי' כי תימא דברייתא דת"כ אתיא לומר. דאין פסיון בבהק על כרחינו משנתינו לא ס"ל הכי ואפי' אי איתא שיש להראב"ד כח לפרש דלא לסתור משמעות הת"כ. וכגון שיאמר דמתני' דספ"ק דוקא בחלוקת הבהק בין נגע לפסיון ) ולא בבהק שאינו חולק דביה אין פשיון כלל מ"מ הרמב"ם ודאי דלא ס"ל הכי דבהדיא כתב דיש פסיון לבהק וא"כ לא ה"ל להכ"מ [שם פי"ב] להודות להראב"ד ושאף הרמב"ם סובר כמותו. דהא מכיון דאין סברת הרמב"ם בבהק שלא יהא בו פסיון. א"כ דיוקו של הראב"ד ממתני' דפ"ק ליתא כלל למידק מינה דדוקא בהק שאין בו פסיון הוא שחולק. אבל עור בשר אינו חולק ופסיון הרחוק מטמא. אלא אף עור בשר חולק כמו בהק. דלא תנן בהק משום שאינו ראוי לפסיון דראוי הוא לפסיון אלא לרבותא קתני דאע"ג דאינו עור בשר חולק וכ"ש דעור בשר חולק דלעולם אין פסיון רחוק בנגעי אדם כלל. ומתני' דהכא כפשטה שאם אין בחוט שיעור רוחב ב' שערות אינו ראוי לפסיון כלל משום דהוי פסיון רחוק ואינו מטמא ואפי' הוא כגריס ואף דברי הר"ב והר"ש יש לישבן דהכי קאמרי כפשיון רחוק מן הנגע הוא חשוב ובעי כגריס. והרי הוא נדון כנגע חדש לא שיהא נדון לפסיון אל הנגע הראשון ויהא מוחלט אנא בעי כגריס ויהיה דינו דין נגע חדש ולאפוקי שאם אינו כגריס דלאו כלום הוא. ועכשיו בא לידי דברי מהר"ם וראיתי דלעיל ספ"ק כתב וז"ל חולקין בין האום לפסיון דה"ל נגע חדש. ואין פסיון הרחוק מטמא באדם משום פסיון. דכיון דהשחין מפסיק בין האום לפסיון הו"ל פסיון הרחוק ותנן לקמן הפשיון הסמוך בכל שהוא והרחוק בכגריס נ"ל. עכ"ל. וזה כדברי הראב"ד. וקרוב לשמוע דאף שטת הר"ש כך היה. ואליביה נמי דברי הר"ב כך הן. ומ"מ במקומי אני עומד במה שכתבתי בזולת ישובן של דברי הר"ש והר"ב:

מצרפן. פי' הר"ב ואם פשה כו' או שנולד שער לבן באחת מהן כו' כ"כ הר"ש. והכ"מ פ"ד מהט"צ [הלכה ז'] כתב דנ"מ שאם נולד שערה אחת בנגע זה. ושערה אחת בנגע זה. הוי סימן טומאה ויחליט:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) והא דפרק קמא משנה ה' השחין חולק בין אום לפסיון הרי זה להקל, דמשמע דפסיון רחוק אינו מטמא כלל. היינו בפסיון כל שהוא הר"א ומהר"ם. וכן נראה קצת דעת הר"ש והר"ב. אבל לי נראה דהרחוק אינו מטמא כלל בנגעי אדם משום פסיון, רק כנגע חדש. וכן הוא דעת הר"מ. ויש לפרש כן נמי בלשון הר"ב. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) עוד נפקא מינה, שאם נולד שערה אחת בנגע זו ושערה אחת בנגע זו, טמא מוחלט. כ"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

זוקקה לשער לבן ולפשיון אבל לא למחי'. ובתוספתא פליג ר"א בר"ש אכולה מתני' בין באחת בין בשתים דתניא בהרת וחוט יוצא ממנה שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון אבל למחי' אינו מצרפן עד שיהא בו רוחב כגריס ראב"ש אומר כשם שאין מצרפן לטמא במחיה עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון עד שיהא בו רוחב כגריס וכה"ג נמי פליג גבי נתקים דתניא בתוספתא פ' המתחיל ר' עקיבא נתק וחוט יוצא ממנה שני נתקים וחוט יוצא מזה לזה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם ליטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בו רוחב כגריס ר"א בר"ש אומר כשם שאינו מציל בשיור עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח עד שיהא בו רוחב כגריס. הר"ש ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

ולפסיון:    דאם הי' באותו חוט ב"ש לבנות. או שפשה אותו חוט משהו לצד חוץ טמא:

אבל לא למחיה:    דכשנולד באמצע החוט מחיה. טהור. דהרי מחיה צריך שיהי' ארכה ורחבה ב"ש על ב"ש. והנגע שמקיף המחיה סביב. לא תהיה בשום צד פחות מרוחב ב' שערות והרי כל רוחב חוט זה אינו רק רוחב ב"ש. ונ"ל דה"ה אם היה רוחב החוט כרוחב ג' או ד' או ה' שערות. כל שאינו רחב כו' שערות א"א בו מחיה. ורק נקט רוחב ב"ש להחוט. משום שער לבן ופסיון. דכשהחוט פחות מב' שערות אינו חשוב כנגע. ואין שער לבן ופסיון פוסלים בו. מדהו"ל כרחוקים מגוף הנגע. מיהו כשרוחב החוט ו' שערות שפיר גם מחיה אפשר בו לטמא מדיש שיעור גריס בעיקר הנגע. ואע"ג שרוחב הנגע בצד א' של המחיה הוא יותר מבצד האחר. אפ"ה טמא [ודלא כמשמע לכאורה מלשון הר"ב שהמחיה צריכה שתהיה באמצע הנגע ממש]. ועוד נל"פ דאע"ג דכל שאין בהחוט רוחב ב"ש. אין הפסיון פוסל בו. עכ"פ החוט בעצמו אף שרחב כ"ש מחשב פסיון כשנולד בימי ההסגר:

מצרפן:    ונדונין כנגע א':

ואם לאו אין מצרפן:    ונדונין כב' נגעים. ויש נ"מ כגון שכל א' חצי גריס. או שיש שער לבן א' בזו וא' בזו מצטרפין. ונקט רישא לרבותא דמצטרפין. וסיפא לרבותא דאין מצטרפין ודו"ק:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים