תוספות יום טוב על מקוואות ד

<< · תוספות יום טוב · על מקוואות · ד · >>

משנה א

תחת הצנור. פי' הר"ב שקבעו ולבסוף חקקו. עיין במ"ג:

אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פי' הר"ב ואחד כלים קטנים דלא תימא דלא חשיבי. וכן פירש"י בפ"ק דשבת דף טז. אבל התוס' כתבו א' כלים גדולים שמרוב גודלן אינן מקבלות טומאה. כגון כלי עץ שהן יתרים על מ' סאה שאינן מטלטלין מלא וריקם. אפ"ה מקרי שאיבה. וא' כלים קטנים כדתנן במס' כלים [פ"ב] הדקי' שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבים שלא מסומכים שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל בציר מהכי טהורים. ע"כ. ולשון יתירים שכתבו. קשיא דמחזיקים מ' סאה תנן ברפט"ו דכלים ובשאר דוכתי. ול' הרא"ש המחזיקים מ' סאה. ול' מהר"ם ראיתי שהוא ג"כ כל' התוס'. וצ"ע:

אמר ר"י עדיין מחלוקת כו'. וידוע דר"מ ור"י הלכה כר"י. ודלא כהרמב"ם שפוסק כר"מ. וכתב בפירושו שהוא מי"ח דבר. ומדהר"ב לא מנאו בי"ח דבר בפ"ק דשבת ש"מ דס"ל דהל' כר"י. וכן דעת הרא"ש:

משנה ב

אם יש לה לבזבז. פי' הר"ב שפה סביב מד' רוחותיה וכו'. דאי מג' רוחות אין זה בית קבול. ובפ"ב דמס' כלים אין לדקדק כלום. דקתני [במ"ג] הטהורים שבכ"ח טבלא שאין לה לזביז. דה"נ קתני [במ"ז] הטמאים שבכ"ח טבלא שיש לה לזביז. הר"ש. ועמ"ש במס' כלים פי"ב מ"ו [ד"ה שנחלקה]. וראיתי בב"י שכתב בשם הרוקח דמשמע דדוקא בב' רוחות הוא דכשר אבל אם יש לו לזביז מג' רוחות פסול':

זקפה לידוח כו' אינה פוסלת כו'. ומיירי כגון דבלאו הטבלא היו המים נמשכים למקוה. דאל"ה אע"פ דאין המים נפסלים מחמת שאיבה. מ"מ נפסלים משום דהויה ע"י טהרה בעינן. כדאיתא בפרק [ה] [במ"ה]. הרא"ש:

משנה ג

[בצנור. מ"ש הר"ב בסוף המשנה דסילון וצנור ומרזב אחד הוא. ומיהו נשתנו בגודלן וקטנן. כדפי' הר"ב במ"ו פ"ג דב"ב]:

לקבל צרורות. המתגלגלים במים. כדי שלא ירדו עם המים. הרמב"ם פ"ו מה"מ [הלכה ו'] :

ובשל חרס רביעית. עי' [מ"ש] מ"ב פ"ב דכלים:

ונכבש. פי' הר"ב שהעפר נקבע ונעשה מהודק כו'. וקשיא מהא דתנן בפרק חלון מ"ג חריץ עמוק י' ורחב ד'. מערבין ב' ואין מערבין א'. מלא עפר או צרורות מערבים א'. ולא מצריכים כבישות. וי"ל דגבי חריץ שאני. דהכא מבטל ליה מתורת כלי. ב"י בשם ס' יראים. [ומתישב בזה ג"כ מ"ז פט"ו דאהלות] ואע"ג דלכאורה נראה דדוקא לפי' דמפרש כבישת רגל הוא דקשיא ליה. בעיני נראה דאפי' כשנפרש כבישה מאיליו נמי קשיא. וכתב הרא"ש דהרמב"ם והראב"ד גורסים ונגפס. כלומר ונעשה חזק וקשה כגפסי'. [ע"כ. ופי' גפסיס כ' הר"ב במ"ב פ"י דכלים]:

ורחב מן האמצע אינו פוסל כו'. לפי שלא יכוין לזה החלל שיהיה כלי קבול. ואמנם היה הכוונה שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק. הרמב"ם. [ומ"ש הר"ב לא חשיב לקבלה. מלשון הר"ש העתיק כן. אבל נ"ל שצ"ל לא חשיב נעשה לקבלה]:

משנה ד

[אם רוב מן הכשר. פי' הר"ב כגון שכ"א סאה כו'. וכ"כ עוד בפ"ה דתרומות מ"ו. ושם כתבתי דלענין הדין במשהו יותר מכ' סגי. וכלשון הב"י שאני מעתיק בד"ה ואם לאו כו' בס"ד]:

אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה כו'. עי' מ"ש בזה במ"ה פ"ב:

ואם לאו פסול. פי' הר"ב דג' לוגין מים שאובין כו'. ואפי' המים שאובים בפ"ע שלא נתערבו בכשרים אין פוסלין דרך המשכה אלא ברוב. וכ"כ הרמב"ם. והקשה הכ"מ [פ"ד מה"מ הלכה ח'] מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה. דמשמע שמפני שנתערבו מקודם הוא דמכשרינן. הא לאו הכי לא. ונ"ל דהא דקתני שמתערבין היינו לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשירים ברישא. דהיכא דהיה במקוה פחות מכ' סאה ומשהו מים כשירים. הוא נפסל בג' לוגין מים שאובים אע"פ שנפלו בו בהמשכה. אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים. אע"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו. כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם. אלא מעורבין עם הכשרים ובדרך המשכה. כשירים. והכי משמע מדבריו ז"ל שכתב אין המים שאובים פוסלים וכו'. עכ"ל. ואני מצאתי בתוס' פ"ק דתמורה די"ב [סד"ה ואין המים]. שהרגישו בקושיא זו וכתבו. ונראה דקתני נתערבו [עד שיגיעו למקוה]. לאפוקי היכא שהצינור שחקקו ולבסוף קבעו יורד למקוה בלא המשכה. ע"כ. כלומר דנתערבו לאו דוקא ואפילו בלא נתערבו נמי. ולא אתא אלא לאפוקי בלא המשכה. [ואף דברי הר"ב כך מוכרעין. שכתב היו מקלחים כו' שלא ירדו למקוה ע"י המשכה כו' אלא מן הכלים עצמן. ולא כתב כלשון הר"ש שכתב שלא נתערבו בחצר אלא מהלכין בפני עצמן [למקוה השאובים וכן המי הגשמים עצמן]. ע"כ. אלא דהר"ב ס"ל דרישא גופה אף בלא נתערבו. אלא מהלכים וכו' ולפיכך הוכרח לפרש בסיפא שלא ירדו ע"י המשכה כו'. אלא כו'] ומ"ש הר"ב וכן הל'. כבר הקשיתי לשאול ע"ז בפ"ב מ"ז [ד"ה רי"א]:

משנה ה

אין ממלאין ממנה. וכן העתיק הר"ב. אבל במס' פרה פ"ה מ"ז גרסינן אין ממלאין בה. והיא גירסא נכונה [כדתנן בסיפא] וכך הוא בנוסח' מהר"ם בכאן ז"ל:

[ואינה צריכה צמיד פתיל. כתב הר"ב לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות. כדתנן פ"ה דאהלות מ"ו]:

או מן הצד. עמ"ש שם במס' פרה [ד"ה מן הצד]:

וכמה יהיה בנקב. פירש הר"ב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מטעם שאיבה. ואיכא למתמה דא"כ היכי קתני מעיקרא ואינה יכולה לקבל מים כל שהם. דמשמע ודאי שא"צ שיעור לנקב. אלא בכל שהוא מבטלו מתורת כלי. ועוד קשה דבסמוך בשוקת יהוא מפרש לענין עירוב מקואות. אבל אין זה כי אם עירוב פירושים שהר"ש וכן הרא"ש הביאו סוגית הגמ' דספ"ק דיבמות [דף טו]. דמוכח מיניה דההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות היא שנויה ומשום כך פירשו דהך דכמה יהא בנקב מלתא באפיה נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנוד. כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא. נתבטלה מתורת כלי. ובתוספתא פליגי תנאי בהא וכו' והרמב"ם בפ"ו מה"מ [הלכה ג'] נראה מדבריו דמפרש דקאי אדסליק מיניה. דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה. קאמר כמה יהא בנקב כשפופר' הנוד. ולפי זה גם הך דשוקת יהוא לענין נקב המבטלה מתורת כלי מתניא ולא לענין עירוב מקואות. וכבר פירש הכ"מ לאותה סוגיא דיבמות דלא תקשה כלל אדהכא. והנה יצא לנו עירוב הפירושים. שמתחלה מפ' הר"ב כפירוש הרמב"ם. דכמה יהא בנקב קאי אדלעיל מיניה. ולדידיה שוקת יהוא נמי בכה"ג. והדר מפרש שוקת יהוא לענין עירוב מקואות שהוא כפי' הר"ש והרא"ש. ולדידהו כמה יהא בנקב נמי לענין עירוב מקואות ולא קאי אדלעיל מיניה. אבל יתכן שהר"ב אע"פ שפי' כמה יהא בנקב כדברי הרמב"ם. לא היה נראה לו לפרש שוקת יהוא בכה"ג נמי. כיון דפשטא דסוגיא דיבמות משמע מינה דלענין עירוב מקואות שנויה. וקסבר הר"ב דהך עובדא דשוקת יהוא אע"ג שאינה ענין לביטול תורת כלי. אפילו הכי מייתי לה הכא. משום דדמיא לשיעורא דשפופרת הנוד. ובאמת אע"פ שהכ"מ מפרש לשוקת יהוא לדברי הרמב"ם דמיירי לענין ביטול תורת כלי מדנפשיה הוא דמפרש כן. לפי שנראה לו לפרש הכל בענין אחד. אבל מדברי הרמב"ם עצמו אין הכרע. ואפשר שיפרשו לענין עירוב מקואות וכדפרישית לדעת הר"ב. ומ"מ לישנא דכל שהם. דחיקא לפירוש הר"ב והרמב"ם. אבל בתוספתא והביאוה הר"ש והרא"ש איתא בד"א מן הצד. אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה. אם הי' מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה. ופירש דה"ק בד"א דבעינן כשפופרת הנוד מן הצד. אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אפילו ניקב כמלא מחט. ואם הי' [מקבל] כל שהוא. פירוש שנקוב מן הצד כשפופרת. וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהוא. פוסל המקוה. ע"כ. נמצינו למדין עכשיו דאין מלמטה ומן הצד שווים בדינם. דאע"ג דמלמטה סגי בנקב כל שהוא. במן הצד בעינן כשפופרת. ושאין יכול לקבל ממנו ולמטה מים כל שהוא. ואיכא למימר השתא דוכמה יהיה בנקב כו' קאי אמן הצד. וכן מצאתי בב"י גבי מה שכתב הטור ובדבר זה שוה מעין ומקוה כו' שם כתב. בשם הר"ר יוסף טאיטסי"ק שהאריך בדין זה. ובתוך הדברים כתב דוכמה יהא בנקב. קאי אמן הצד. אחרי שחלוקים הם נקב שבשוליה. לנקב שמן הצד וכדפרישית:

משנה מקוואות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב