משנה מעשרות ד ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשרות · פרק ד · משנה ג | >>
הנוטל זיתים מן המעטן, טובל אחד אחד במלח ואוכל.
אם מלח ונתן לפניו, חייב.
רבי אליעזר אומר, מן המעטן הטהור חייב, ומן הטמא פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר.
משנה מנוקדת
הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן,
- טוֹבֵל אֶחָד אֶחָד בַּמֶּלַח וְאוֹכֵל.
- אִם מָלַח וְנָתַן לְפָנָיו, חַיָּב.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- מִן הַמַּעֲטָן הַטָּהוֹר חַיָּב,
- וּמִן הַטָּמֵא פָּטוּר,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר:
נוסח הרמב"ם
הנוטל זיתים, מן המעטן -
- טובל אחד, אחד, במלח - ואוכל.
- ואם מלח, ונתן לפניו - חייב.
- רבי אליעזר אומר:
- מן המעטן הטהור - חייב.
- ומן הטמא - פטור,
- מפני שהוא מחזיר את המותר.
פירוש הרמב"ם
מעטן - שם המקום שמקבצים שם הזיתים עד שיתרככו, ויהיו ראויות להוציא שמנן.
וכבר בארנו שהמלח קובע למעשר, ולפיכך אם מלח ונתן לפניו, חייב.
ורבי אליעזר חולק על סתם משנה ואמר, מן המעטן הטהור - חייב, וכבר בארו בתלמוד דברי רבי אליעזר ואמרו, כי כוונתו באמרו "מן המעטן הטהור חייב", שיהיה האדם טמא והזיתים טהורים, וכיון שלקח מהן נטמא מה שלקח בידו ואינו יכול להחזירו, אם כן אין האכילה אכילת עראי והוא חייב במעשרות. "ומן הטמא פטור", שיהיו האדם והזיתים טמאים, והוא יכול להחזיר המותר אחר אכילתו, והרי היא אכילת עראי ולפיכך הוא פטור.
והלכה כסתם משנה:
פירוש רבינו שמשון
אחר אחד במלח. בירושל' (שם) פריך אם מלח טובל למה לי צירוף ואם צירוף ל"ל מלח אלא על ידי זה וזה:
שהוא מחזיר את המותר. בסוף המביא (לה.) פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א"ר אבהו רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי מהדר סיפא במעטן טמא וגברא טמא דמצי מהדר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
המעטן - מקום שצוברין שם הזיתים כדי שיתרככו ויהיו ראויות להוציא שמנן:
טובל אחד אחד במלח - שאין קובע אלא במלח וצירוף שתים, הלכך אם מלח ונתן לפניו חייב:
מן המעטן הטהור חייב - וכגון שהאדם הנוטלן טמא, שא"א לו להחזיר את המותר שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו ב:
מן הטמא פטור - שכיון שהמעטן כולו טמא [והאדם] הנוטלן טמא הרי הוא מחזיר את הנותר:
פירוש תוספות יום טוב
[*מן המעטן הטהור חייב. פי' הר"ב וכגון שאדם הנוטלן טמא וכו' שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו. וכשמחזירים מתערבים הטמאים עם הטהורים ומטמאין השמן. וא"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא [טימא] אלא מקום מגעו ויכול לסלקו משם כך פירש"י בפ"ד דביצה דף לה בדבור המתחיל הכי גרסינן רישא וכו' ומסיימי התוס' ויכול לסלקן מלמעלה שלא יגע באחרים ע"כ. כלומר אע"פ שמתחלה כשנטלן לא היה מדקדק ליטול מלמעלה. אבל אפשר לי לומר דרש"י ה"ק דתחלה דקדק שלא טימא אלא מקום מגעו כלומר אותן שנגע בהן ונטלן. ועוד כתבו התו' אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ. או שנתן לו חבירו]:
[*ומן הטמא פטור. מ"ש הר"ב והאדם הנוטלן טמא. הכי איתא שם בסוגי'. אבל נ"ל דלאו דוקא. רק כדי שיהא רישא וסיפא בחד גוונא דבתרווייהו האדם טמא. קאמר [בגמ' מעטן טמא] וגברא טמא וכן נ"ל מתוך פירש"י דהתם]:
מפני שהוא מחזיר את המותר. עיין מ"ש במ"ד פרק דלעיל:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ב) (על הברטנורא) וכשמחזירים מתערבים הטמאים. ובשעה שנטל דקדק שלא יטמא אלא מקום מגעו היינו אותן שנגע בהן ונטלן. א"נ כגון שנטלן בפשוטי כלי עץ או שנתן לו תבירו. תוספ':
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח: שאין קובע אלא במלח וצרוף שתים אבל מלח לבדו או צרוף לבדו לא קבע:
ר' אליעזר אומר מן הַמְעַטֵן הטהור חייב: לעשר נראה דגרסי' המעטן כמו המעבד דהיינו האומן שעוטנן ומיירי דהאדם האוכלן הוא טמא כדאיתא בפ' המביא ומש"ה במעטן טהור חייב במלח ונתן לפניו דאין ראוי להחזיר מותרו דגברא האוכלן טִמְאַן מן המעטן הטמא פטור דשניהם טמאים וראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי שקלינהו ורבנן פליגי עלי' דר"א וסברי דאפי' במעטן טמא אם מלח ונתן לפניו חייב ובירוש' מוקי פלוגתייהו בשיש לו מעטן טהור ולחברו מעטן טמא והאומן טמא ר' אליעזר סבר חשיבי כאילו אית לי' טהור וטמא דאדם מחזיר מותרו על מעטן חברו ורבנן סברי אין אדם מחזיר מותרו למעטנו של חברו הלכך אכילת קבע חשיבא וחייב. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ונלע"ד שאינו מוכרח לגרוס מְעַטֵן כמו מעבד. ונראה שנדחק לכתוב כן כדי לרמוז מה שכתבו תוס' ז"ל שם פ' המביא וז"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למיהדר וא"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כו' (כמ"ש התי"ט):
מפני שהוא מחזיר את המותר: פי' כי כל דבר שלא נגמרה מלאכתו ממש אלא שיש לו דבר אחר שאסור לאכול ממנו וכשהוא יכול להחזיר את המותר פטור:
תפארת ישראל
יכין
הנוטל זיתים מן המעטן: קארב שבו יתרככו הזיתים בצבורן:
טובל אחד אחד במלח ואוכל: דאף ע"ג דמליחה קובע [כפ"א נ"ג] ה"מ בששה' קצת במלחו דעי"ז מתרככת גוף הפרי. אבל בטובלו במלח ואוכל לטעמא בעלמא הוא דעביד דלא מסתבר שכשראוי לאכול מהן עראי אסור לו לאכלן רק תפל בלי מלח. ומה"ט לא נקט הכא אם צירף חייב [כלעיל פ"ג מ"י] דהכא אפילו טבל ב' במלח ואכלן ביחד מותר. ורק במלח ונתן לפניו בשהוי קצת אסור [וזה דלא כהר"ב. והן אמת דבירושלמי משמע קצת כהר"ב. אבל יש לישב נמי לשון הירושלמי בסברא הישרה הנ"ל ודו"ק]:
אם מלח ונתן לפניו: ר"ל ב' ביחד:
רבי אליעזר אומר מן המעטן הטהור חייב: מיירי שנטלן טמא [ואעפ"כ לא טימ' בנטילתו זיתים שבמעטן שנטלן בפשוטי כלי עץ שאמק"ט] ואז אינו מחזיר המותר שלא יטמא זיתיו להכי קבעתן נטילתו:
מפני שהוא מחזיר את המותר: ואפי' צרפן הו"ל עראי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת