משנה כריתות ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק ב · משנה ב | >>
אלו מביאין על הזדון כשגגה:
הבא על השפחה, ונזיר שנטמא, ועל שבועת העדות, ועל שבועת הפקדון.
אֵלּוּ מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה:
- הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה,
- וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא,
- וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת,
- וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:
ואלו מביאין על הזדון, כשגגה -
- הבא על השפחה, ונזיר שנטמא,
- ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.
כל אלו הן קבלה בידינו ויש להם צורך מן הכתוב כפי מה שאמרו "ונאמר בנזיר פתע זו שוגג, "פתאום"(במדבר ו, ט) זה מזיד, לפי שנאמר "ופתאים עברו ונענשו"(משלי כב, ג)", ורוצה לומר שפתאים היא בכוונה.
והבועל שפחה חרופה נאמר בו "ונסלח לו"(ויקרא יט, כב), אמרו "לעשות שוגג כמזיד", רוצה לומר שנסלח לו בקרבן זה באיזה עניין שיהיה.
ושבועת העדות - לא אמר רחמנא עליה "ונעלם", אמרו "בכולם נאמר ונעלם, וכאן לא נאמר, לחייב על המזיד כשוגג".
ולמדנו שבועת הפקדון משבועת העדות בגזירה שווה, לפי שנאמר בזו "תחטא" ובזו "תחטא".
וכתוב בתוספתא "ארבעה מביאין על הזדון כשגגה, וכולם באונס פטורים".
ודע שרבי שמעון אינו למד שבועת הפקדון משבועת העדות, אבל הוא אומר מזיד בשבועת הפקדון אינו חייב קרבן. ולפיכך אמר כאן "ארבעה מביאין על הזדון כשגגה", לאפוקי מדרבי שמעון:
הבא על שפחה חרופה - דאמר קרא (ויקרא יט) וכפר עליו הכהן באיל האשם [לפני ה'] על חטאתו, והדר כתיב (שם) ונסלח לו מחטאתו אשר חטא, לרבות מזיד כשוגג ו:
ונזיר שנטמא - דכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, פתע, זה שוגג וכן הוא אומר (שם לה) ואם בפתע בלא איבה. פתאום, זה מזיד, וכן הוא אומר (משלי כז) פתאים עברו ונענשו, והיינו מזיד, דאין עונש אלא על המזיד ז:
ועל שבועת העדות - קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות, חייב הכתוב על מזיד כשוגג, דבכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם:
ועל שבועת הפקדון - אשם האמור בשבועת הפקדון חייב בו מזיד כשוגג, דיליף תחטא תחטא לגזירה שוה משבועת העדות ח:
הבא על השפחה. פירש הר"ב דאמר קרא וכפר עליו וגו'. והדר כתב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לרבות מזיד כשוגג. גמ'. והא קרא כי כתיב במזיד כתיב [דכתיב בקורת תהיה. והיינו מלקות ואין מלקות אלא במזיד ועליה קאמר והביא את אשמו. רש"י דף ט' ע"א] אלא אימא לעשות שוגג כמזיד. פירש"י דלהכי כתב חטא ארבע זימני תרי למילף קרבן אחד על עבירות הרבה [כדלקמן] ותרי לעשות שוגג כמזיד ע"כ. והרמב"ם פירש דמונסלח לו דייקינן ר"ל שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה. ע"כ. ועיין במשנה ד'. ומ"ש שם:
ונזיר שנטמא. פירש הר"ב דכתיב בפתע פתאום פתע זה שוגג וכו' פתאום זה מזיד וכו'. דאין עונש אלא על מזיד. וכן פירש"י וכלומר כדאמרינן בעלמא אין עונשין אלא א"כ מזהירין. דהיינו עונש ב"ד של מטה. דודאי דאף על השוגג מתיסר ביסורין מב"ד של מעלה. דהא צריך חטאת לכפרה. ועל לא הודע אשם תלוי שתולה ומגין מן היסורים כדפי' הר"ב במשנה ב' דפ"ק. ובגמ' ונכתוב קרא פתאום. דמשמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס. מזיד כדאמרן ומשמע נמי שוגג דכתיב (משלי י"ד) פתי יאמין לכל דבר. [*ומשמע נמי אונס. דכתיב (במדבר י"ב) ויאמר ה' פתאום אל משה [בעל כרחם יצאו שלשתם על פי הדבור]] ולא נכתוב קרא פתע. אי כתב קרא פתאום. דמשמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס. ה"א [אע"ג דפתאום דעלמא משמע אונס ושוגג ומזיד. פתאום דנזיר ודאי] כי מייתי קרבן בשוגג * מידעם דהוה אתורה כולה. אבל אונס ומזיד אימא לא. כתב רחמנא פתע דשוגג הוא לגלויי עליה דפתאום דאונס ומזיד הוא. דאפ"ה חייביה רחמנא. וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' נזירות:
ועל שבועת הפקדון. כתב הר"ב דיליף תחטא תחטא לג"ש משבועת העדות. וכ"כ הרמב"ם. והכי איתא בהדיא בגמ'. ותימה דבר"פ שבועות הפקדון במסכת שבועות. פירש הר"ב מדלא כתיב בה ונעלם. וכן פירש"י שם ואף הרמב"ם בפירושו דהתם נראה שזה דעתו מדלא הזכיר הג"ש דתחטא תחטא. ש"מ דסמיך ליה אדפירש לענין שבועת העדות דטעמא שלא אמרה בה התורה ונעלם. ובהדיא כתב כן בחבורו בפ"א מהלכות שבועות שלא נאמר בשבועת הפקדון ונעלם ממנו לחייב [מזיד כשוגג]. ע"כ. וראיתי שם להכ"מ שהביא גמ' דידן. שבועת העדות מנלן דת"ר בכולן נאמר ונעלם כאן לא נאמר ונעלם. לחייב על השוגג כמזיד. על שבועת הפקדון מנלן. יליף תחטא תחטא משבועת העדות. וכתב עלה. וז"ל יש לתמוה מה צורך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות. תיפוק ליה דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש"י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן דכל המביאין קרבן עולה [ויורד] שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת בטוי דכתיבי בהדי שבועת העדות. ע"כ. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם. אלא בשבועת העדות. דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם. הלכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם. מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם. הלכך צריכינן למילף לה משבועת העדות. ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ"ל. דת"ר בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב ונעלם בה. עכ"ל הכ"מ. ובלי ספק שכשכתב כן נעלם ממנו ל' הרמב"ם שבפי' המשנה דהא קא חזינן דגריס ליה כגירסא דידן. אא"כ נאמר דאח"כ בשעת החבור מצא לו גירסא אחרת. שזה דוחק. ועוד דה"ל להכ"מ לפרש זה. גם רש"י גרס הכא כגירסתינו. ואפ"ה מפרש ליה בפרק שבועת הפקדון מדלא כתיב גביה ונעלם. ולכן נ"ל ששתי הפירושים הם אמת ולכל אחת יש לה סוגיא בגמרא להתלות בה. הך דהכא ודאי כדאמרן דיש לחלק בין פרשת העדות דלא כתיב בה ונעלם. לפרשת הפקדון אע"ג דגבה נמי לא כתיב ונעלם. ולפיכך הוצרכה לג"ש דתחטא תחטא. אבל הפירוש דפרק שבועת הפקדון דלא מחלקים בינייהו ודדייקי נמי מדלא כתיב גבה ונעלם. אותו הפי' נתלה בסוגיא דגמ' דפרק שבועת העדות דף ל"ד [ע"ב]. דהתם אדאמר ר"ש מה לפקדון שכן לא עשה בה מזיד כשוגג. מחכו עלה במערבא. ואמרינן מאי חוכא וקאמרינן מכדי מזיד גבי עדות מנא ליה. דלא כתיב ביה ונעלם [ה"נ לא כתיב ביה ונעלם] ודחי לה מאי חוכא. דלמא מזיד דלאו כשוגג בפקדון. ממעילה ר"ש גמר לה. ומדלא דחי שאני עדות דכתיבא גבי שבועת בטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולן נאמר בהו ונעלם וכו' וכדמסיק בתר הכי גמרא. ש"מ דס"ל דלא אלימא עדות מפקדון מהאי טעמא כלל. וכן דקדקו בתוס' [ד"ה פקדון]. והא דבתר הכי מסיק כך. היינו אדמסיק דר"ש פקדון ממעילה גמר דלא לחייב בו מזיד כשוגג. ודאחכו עליה דהא אית ליה ג"ש דתחטא תחטא למילף עדות מפקדון שאינו מדבר אלא בתביעת ממון. ותהדר ותגמר לה מפקדון דמזיד לאו כשוגג. אהא מסיק לשנויי החוכא דלהכי כתבה רחמנא לעדות גבי שבועת בטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולן נאמר בהם ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. אבל אי לאו משום ר"ש. לא היינו מחלקין בינייהו דעדות ודפקדון. והלכך לרבנן דלא ילפי פקדון ממעילה. קיימא סברת הגמרא דמעיקרא. דעדות ופקדון כי הדדי. וכי היכי דאיכא למידק מדלא כתיב ונעלם גבי עדות דלחייבו מזיד כשוגג. ה"ה נמי איכא למידק הכי בפקדון דפקדון נמי אע"ג דפרשה בפני עצמה היא מ"מ סמוכה היא לפרשת מעילה דבה כתיב בהדיא בשגגה ובפקדון לא כתיב לא בשגגה ולא ונעלם. הלכך אין לחלק בין עדות לפקדון לענין זה. אלא כי היכי דדייקינן מדלא כתיב ונעלם בעדות לחייבו במזיד כשוגג. ה"נ איכא למידק בפקדון. זו היא סברת אותה סוגיא דפרק שבועת העדות. ואהכי התם באותה מסכתא פירשו המפרשים לאותה סוגיא ולפי שהיא דרשה פשוטה יותר מג"ש. דלדרשה זו משוים את המדות דבתרווייהו ילפינן מדלא כתיב בהו ונעלם. הלכך הרמב"ם בחבורו [פ"א מה"ש] נסיב לה נמי אותה דרשה. ועוד דהתם נמי עסיק בהלכות שבועות. וסמך אסוגיא דבאותה מסכתא בגמ'. והכא בפירושו סמוך אסוגיא דבגמרא דהכא. כך נ"ל:
(ו) (על הברטנורא) גמ' והא קרא כי כתיב במזיד כתיב [דכתיב בקורת תהי'. והיינו מלקו' ואין מלקו' אלא במזיד ועלי' קאמר והביא את אשמו] אלא אימא לעשות שוגג כמזיד:
(ז) (על הברטנורא) כלומר כדאמרי' בעלמא אין עונשין אא"כ מזהירין. דהיינו עונש ב"ד של מטה. דודאי דאף על השוגג מתיסר ביסורין מב"ד של מעלה דהא צריך חטאת לכפרה. ועל לא הודע אשם תלוי שתולה ומגין מן היסורים ובגמ' מביא קראי דפתאום משמע נמי שוגג ואונס ופריך לכתוב פתאום דמשמע כלהו ולא לכתוב פתע. ומשני דה"א דהכא משמעותו דוקא שוגג ולא מזיד מידי דהוה אכל התורה דאין קרבן אמזיד להכי כתב פתע דשוגג הוא לגלויי דפתאום אונס ומזיד הוא:
(ח) (על הברטנורא) ותימה דבר"פ שבועת הפקדון פי' הר"ב מדלא כתיב בה ונעלם וכ"ה בגמרא דשבועות לדהדיא. ועתוי"ט. שהאריך:
אלו מביאין על הזדון כשגגה וכו': נראה בין שהזדון בהתראה או בלא התראה הכל שוה ומ"מ עיין בגמרא ר"פ שבועת הפקדון. וביד בפ"א דהלכות שבועות סימן ט' י"ב. ובפ' ששי דהלכות נזיר סימן ג' וברפ"ט דהלכות שגגות:
הבא על השפחה: דאמר קרא וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה מדהוה מצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתב על חטאתו אשר חטא לאתויי חטאים הרבה. באיל האשם ונסלח לו מחטאתו אשר חטא להכי הדר כתיב תו תרי זימני חטא בר מתרי זימני קמאי לעשות מזיד כשוגג וכיון דכתיב בה בקרת תהיה לוקה אע"ג דליכא לאו:
ונזיר שנטמא: דכתיב פתאום ופתאום זה מזיד דכתיב ופתאים עברו ונענשו ואע"ג דפתאום משמע נמי שוגג כדכתיב פתי יאמין לכל דבר ומשמע נמי אונס כדכתיב ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן וגו' דבעל כרחם יצאו שלשתם על פי הדבור אפ"ה אי לא כתיב פתע דהיינו שוגג ה"א אע"ג דפתאום דעלמא משמע אונש ושוגג ומזיד פתאום דנזיר ודאי מדמייתי קרבן עליה ש"מ דשוגג הוא מידי דהוה אכל התורה דרוב קרבנות על השגגה הם באין להכי כתיב פתע לגלויי עליה דפתאום דמזיד ואונס הוא ואפ"ה חייב:
יכין
הבא על השפחה: שפחה חרופה שחציה שפחה וחציה בת חורין, שמקודשת לעבד עברי, ובא עליה ישראל אחר, בין בשוגג בין במזיד, אם רק היא היתה מזידה, אז היא לוקה והוא מביא איל אשם:
ונזיר שנטמא: במת. ואפילו באונס, אז מזה בג' וז' באפר פרה, ואח"כ מגלח וטובל בז', ולמחר מביא ב' עופות, אחד לחטאת וא' לעולה, וכבש לאשם. ומשהביא חטאת העוף שלו מתחיל למנות נזירותו מחדש:
ועל שבועת העדות: שהשביען שיעידו לו עדות ממון, וכפרו העדים לומר שאין יודעים העדות, בין שהיו מזידין או שוגגין, שחשבו שאין חייבים על דבר זה קרבן, אז כשירצו העדים לעשות תשובה, מביא כל א' קרבן עולה ויורד, דהיינו שכשהוא עשיר מביא כשבה או שעירה לחטאת. וכשהוא עני מביא ב' עופות אחד לחטאת ואחד לעולה. וכשאין ידו משגת גם לזה, מביא עשירית האיפה סולת [ועי' מ"ש בפירושינו בס"ד בהקדמת פ"ג דשבועות סי' ג']:
ועל שבועת הפקדון: כשתבעו חבירו ממון שיש לו אצלו בהלואה או בפקדון או גזילה וכדומה, וכפר ונשבע, אז כששב, מחזיר הגזל. ומביא איל לאשם גזילות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת