רמב"ם על כריתות ב
ראו גם נוסח המשנה כריתות ב רמבם
כריתות פרק ב
עריכהזב וזבה - שנים, ולא מנה מצורע ומצורעת, מפני שעיקר טומאה בזב אינו טומאת זבה, לפי שזבה אינה חייבת קרבן עד שתראה דם שלשה ימים זה אחר זה, ואילו ראתה דם ביום אחד אלף ראיות דרך משל אינה חייבת בקרבן, והזב יתחייב בקרבן משעה שיראה שלשה ראיות ואפילו ראה אותם בשעה אחת, והוא מה שאמרו "תלה הכתוב את הזב בראיות, ואת הזבה בימים". וכבר זכרנו אלו העניינים בתחילת מגילה ובשמיני מפסחים, ועוד יתבארו במקומותם במסכת זבים. אבל מצורע ומצורעת עיקר טומאתן שווה, לפי שנגע צרעת בשניהם כאחד כגריס, ואין אנו אומרים הגוון זה מן הצרעת מטמא באנשים ואינו מטמא בנשים או להפך. אלא זה דבר תורה שהקב"ה נתן הפרש בין זב לזבה, ולא עשה כן בצרעת.
ואין מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בעניינים האלו אלא בגר. שתנא קמא סבר, הואיל שמל וטבל הותר לאכול בקדשים, והקרבן מצוה בעלמא. ורבי אליעזר אומר, שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיזרק עליו הדם אם הביא בהמה לכפרתו, או עד שיביא קרבן העוף. ולפי שבארנו בתחילת סדר זה שקרבן הגר גם כן שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, הרי הוא כאילו אמר עד שיתמצה דמם.
ותנא קמא קורא מחוסר כפורים כל מי שהבאת קרבנותיו מעכבתו מלאכול בקדשים, ולפיכך לא מנה הנזיר שהבאת קרבנותיו מעכבתו מלשתות יין ומלטמא ומלגלח. ורבי אליעזר קורא שם זה לכל מי שהבאת קרבנו מעכבתו, מאיזה עניין שיהיה.
ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
ואמרו ארבעה אף על פי שזכר המניין אחר כן, לאפוקי מדרבי אליעזר בן יעקב שאומר גר מחוסר כפורים:
כל אלו הן קבלה בידינו ויש להם צורך מן הכתוב כפי מה שאמרו "ונאמר בנזיר פתע זו שוגג, "פתאום"(במדבר ו, ט) זה מזיד, לפי שנאמר "ופתאים עברו ונענשו"(משלי כב, ג)", ורוצה לומר שפתאים היא בכוונה.
והבועל שפחה חרופה נאמר בו "ונסלח לו"(ויקרא יט, כב), אמרו "לעשות שוגג כמזיד", רוצה לומר שנסלח לו בקרבן זה באיזה עניין שיהיה.
ושבועת העדות - לא אמר רחמנא עליה "ונעלם", אמרו "בכולם נאמר ונעלם, וכאן לא נאמר, לחייב על המזיד כשוגג".
ולמדנו שבועת הפקדון משבועת העדות בגזירה שווה, לפי שנאמר בזו "תחטא" ובזו "תחטא".
וכתוב בתוספתא "ארבעה מביאין על הזדון כשגגה, וכולם באונס פטורים".
ודע שרבי שמעון אינו למד שבועת הפקדון משבועת העדות, אבל הוא אומר מזיד בשבועת הפקדון אינו חייב קרבן. ולפיכך אמר כאן "ארבעה מביאין על הזדון כשגגה", לאפוקי מדרבי שמעון:
נאמר בבועל שפחה חרופה "וכפר עליו הכהן באיל האשם"(ויקרא יט, כב), אמרו שעניינו מכל חטא שחטא בבעילה זו איל האשם מכפר עליו. ואין זה אלא כשבא ביאות הרבה על שפחה אחת, אבל כל זמן שבא על שפחות הרבה ואפילו היה בהעלם אחת חייב קרבן על כל אחת ואחת, אמרו "והיא שפחה, לחייב על כל שפחה ושפחה".
ואמרו בנזיר שנטמא טומאות הרבה - אינו רוצה לומר שנטמא טומאות הרבה ביום אחד דרך משל, לפי שזהו עניין מבואר ואין אומרים על זה טומאות הרבה, אבל עניינו מה שאני אומר לך, וזה שהנזיר אם יטמא במת יעמוד שבעה ימים כדין כל טמא, וביום השביעי יגלח ראשו, וביום השמיני יביא קרבנותיו, והימים הראשונים יפלו ויתחיל למנות ימי הנזירות כמו שאמרו בששי מנזיר, ואין בזה מחלוקת.
ואמר רחמנא "וקדש את ראשו ביום ההוא"(במדבר ו, יא), ועל זה היה מחלוקת. רבי אומר, הוא יום שמיני, וביום הזה תחול עליו נזירות טהרה. ורבי יוסי ברבי יהודה אומר, הוא יום השביעי שהוא יום תגלחתו, ואחר התגלחת תחול עליו נזירות טהרה. ורבי יוסי אומר, שהנזיר אם נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי, ואף על פי שכבר חלה עליו נזירות טהרה, טומאה אחת היא חשובה וחייב בקרבן אחד הואיל ולא יצא מטומאה ראשונה לשניה שהיא ראויה לקרבן. ולפיכך אמר חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה כדי שיכניס הנזיר לדברי רבי יוסי. אבל על דעת רבי הרי הם ארבעה, לפי שאין מונין הנזיר שנטמא בשביעי, לפי שזה אצלו אין צריך למשא ומתן הואיל ולא חלה עליו נזירות טהרה עד היום השמיני.
ומה שאמר במצורע לא עלו לו, שהוא מורה על שמביא צפרים אחרים, אינו רוצה לומר שיביא שתי קרבנות לפי שכבר אמר יביא קרבן אחד על נגעים הרבה ואפילו נתרפא וחזר ונתנגע אלף פעמים. אבל רוצה לומר שמי שמביא צפרים והוא עני ואחר כך העשיר או עשיר ואחר כך העני, אין אנו אומרים יביא קרבן כפי עניינו בשעת הבאת צפרים, לפי שלא יקבע בעניות ולא בעשירות עד שיביא חטאתו, וכשהוא מביא חטאתו אם היה עני בשעת הבאה יביא שאר קרבנותיו קרבן עני ואפילו העשיר, ואם היה עשיר בשעת הבאת חטאתו יביא שאר קרבנותיו קרבן עשיר ואפילו העני.
ורבי יהודה אומר, כשעת הבאת אשמו (אין) חוששין.
(ואינה) [ונראה לי ש]הלכה [כרבי יהודה]:
אמר האשה שילדה ולדות הרבה - רוצה לומר בתוך ימי מלאת כמו שבארנו, אמרו בסיפרא "זאת תורת היולדת, מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה, יכול על הלידה שלפני מלאת ושלאחר מלאת, תלמוד לומר זאת".
ואחר כך חלק רבי יהודה עם חכמים בזאת שהפילה דרך משל נקבה בתוך שמונים של נקבה. ואמרו חכמים, כל מה שהפילה בתוך אלו השמונים השניים אינה חייבת עליו קרבן, לפי שהוא בתוך ימי מלאת של נפל רוצה לומר של לידה שניה. וכן כל מה שהפילה בתוך שמונים של לידה הראשונה הוא שאינה חייבת עליו קרבן, אבל מה שהפילה אחר שמונים של לידה ראשונה ואף על פי שהוא בתוך לידה שניה הרי היא חייבת עליו קרבן, לפי שאנו אומרים "לולד ראשון מונים, וולד שני כמאן דליתיה דמי".
אחר כן אמר שרבי יהודה גם כן חולק על חכמים אפילו ביולדת תאומים, ואינו אומר שהיא לידה אריכתא ותימני משני, רק העיקר אצלו ולד ראשון וממנו מונין המניין אם היה זכר זכר ואם היה נקבה נקבה, וכשישלמו ימי מלאת של ולד ראשון תביא קרבן, ואין משגיחין לולד שני. ואם חזרה והפילה תאומים אחר מלאת ולד ראשון ובתוך ימי ולד השני, הרי תביא על הראשון שהוא שלישי לתאומים שילדה ולא תביא על הרביעי.
וכבר נתבאר לך שעניין "תביא" הוא שמונים לה ימי מלאת ותביא קרבן, ויהיה כל מה שתלד תוך אותו זמן כאילו לא היה.
וכל המחלוקת הזה הוא לעניין קרבן. אבל לעניין טומאה הכל מודים, שכל זמן שתפיל זכר תשב שבעה בדמי טומאה ושלושים ושלשה בדם טוהר, וכל זמן שתפיל נקבה תשב לה ארבעה עשר ותשלום השמונים דם טוהר. וכן נתבאר "כי קאמר רבי יהודה ולד שני כמאן דליתיה לעניין קרבן, אבל ימי טומאה אית ליה".
ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ה [נוסח הרמבם]
עריכהעולה ויורד - עניינו עולה עם העשיר ויורד עם העני, לפי שאם היה עשיר יביא בהמה ואם היה עני יביא עוף, וכל זה מבואר בפסוקים בתחילת זה הסדר.
ומה שאמר חמשה מביאים קרבן עולה ויורד ואף על פי שמנה אותם כבר, לאפוקי מדרבי אליעזר שנתבארה דעתו בסוף פרק שני מהוריות, שהנשיא לפי דעתו אם שגג בטומאת מקדש וקדשיו יביא שעיר, לא קרבן טומאת מקדש וקדשיו הידוע. וכבר בארנו שם שאינה הלכה.
וקבלה בידינו ששפחה חרופה היא לוקה והוא אינו לוקה, שנאמר "בקורת תהיה"(ויקרא יט, כ), היא במלקות והוא בקרבן, והוציא המלקות בלשון "בקורת", שאין אדם לוקה עד שבודקין בכוחו וגופו ורואים כמה הוא יכול לסבול, כמו שבארנו בסוף מכות.
המערה - הכנסת העטרה.
וגומר - גמר המעשה.
וכבר בארנו זה בששי מיבמות. ושם נתבאר שכל העריות לא חלק בהם בין ביאה כדרכה ובין ביאה שלא כדרכה. ובשפחה חרופה הוא פטור על ביאה שלא כדרכה, לפי שנאמר עליה "שכבת זרע"(ויקרא יט, כ). ודע זה:
מבואר עניין שפחה הנזכרת בתורה שזכרנו דיניה. ואומר שענייניה כך, והוא כי מה שאמר "והפדה לא נפדתה"(ויקרא יט, כ) עניינה שלא נגמר פדיונה, מה שאמר "נחרפת לאיש"(ויקרא יט, כ) ראיה שיש בה צד קדושין, ואי אפשר זה אלא כשתהא מקודשת לעבד עברי שיש לו קדושין, והיא לו מותרת כמו שזכרנו בששי מתמורה, ולפיכך יש לו בה קניין. והראיה על שהיא מקודשת ותפסו בה קדושין במקצת, מה שנאמר "לא יומתו כי לא חופשה"(ויקרא יט, כ), הא חופשה יומתו, ואין מן הראוי לומר שבועל שפחה משוחררת שיומת לפי שהיא פנויה כשאר הנשים, אלא לפי שהיא מקודשת ויש בה צד עבדות, שאילו נגמר פדיונה היתה אשת איש ונהרגין שניהם.
וכן אמרו "פדויה ואינה פדויה, חציה שפחה וחציה בת חורין, ומאורסת לעבד עברי, דברי רבי עקיבא". וכן הלכה:
כבר בארנו בשביעי מסנהדרין, שהקטנה הבא עליה חייב כשהוא גדול, והוא שתהא בת שלש שנים ויום אחד או יותר. וכן הקטן שחייבת הנבעלת לו אם היא גדולה והוא בן תשע שנים ויום אחד, לפי שפחות מתשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה. וזה בשאר העריות, אבל בשפחה חרופה אינו חייב על הקטנה, אף על פי שהיא יתירה על בת שלוש שנים ויום אחד, עד שתהיה גדולה.
וכן בשאר עריות אחד ער ואחד ישן חייב, זולתי בשפחה חרופה שאם היתה ישנה שהוא גם כן פטור. ודע זה.
וכבר נתבאר שאין בה הפרש בין שוגג למזיד:
משנה כריתות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב