משנה יומא ח ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ח · משנה ה | >>
עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשיב נפשה.
חולה, מאכילין אותו על פי בקיאין.
ואם אין שם בקיאין, מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר די.
עֻבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה,
- מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ.
- חוֹלֶה,
- מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין;
- וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין,
- מַאֲכִילִין עַל פִּי עַצְמוֹ,
- עַד שֶׁיֹּאמַר: "דַּי".
עוברה - שהריחה,
- מאכילין אותה - עד שתשוב נפשה.
- חולה -
- מאכילין אותו - על פי בקיים.
- ואם - אין שם בקיים,
- מאכילין אותו - על פי עצמו,
- עד שיאמר - דיי.
וכן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר ונתעורר טבעה ותאותה לאכול, מאכילין אותה ממנו עד שיתישב נפשה.
ובקיאין - הם המהירים במלאכתן, ורוצה בו בכאן הבקיאים מן הרופאים.
ובזה העניין משפטים אבארם לך:
- והוא כי החולה כששאל לאכול, אפילו כל הרופאים אומרים אינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו עד שישבע.
- ואם הורה רופא בקי שהוא צריך לאכול, והוא אומר איני צריך, מאכילין אותו על פי רופא ואין שומעין לחולה.
- ואם נחלקו הרופאים, ואמרו מקצתם צריך ומקצתן אין צריך, שומעין לרובם.
- ואם הם בשווה במנין ובחכמה כפי סברתנו, מאכילין אותו, כי העיקר אצלנו "ספק נפשות להקל":
עוברה שהריחה - העובר יג מריח ריח התבשיל והיא מתאוה לו, ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים:
על פי בקיאים - רופאים מומחין באומנותן:
אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו - הכי מפרשה מתניתין בגמרא, בד"א דסומכין על דברי בקיאין, בזמן שהחולה אומר איני צריך יד או שותק אבל אמר צריך, אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאותן חשובה לכלום אבל מאכילין אותו ע"פ עצמו. ואף על פי שהבקיאין אומרים אינו צריך:
עוברה שהריחה. כתב הר"ב עובר מריח ריח התבשיל וכו'. וכן כתב רש"י ונ"ל שדקדקו לפרש כן מהני עובדא דאיתנהו בגמרא ההיא עוברה דארחא לחישו לה ואילחשא קרי עליה בטרם אצרך בבטן וגו' ונפק מינה ר' יוחנן. וההיא עוברה דארחא ולחישו לה ולא אילחשה וקרי עליה זורו רשעים מרחם וגו' ונפק מינה שבתאי אצר פרי. הא קמן דמצד העובר בא התאוה שהוא מריח ומתאוה שהרי בידו לחזור בו:
ואם אין שם בקיאין כו'. כתב הר"ב מתני' מפרשא בגמרא בד"א כו' בזמן שהחולה אומר איני צריך ואמרינן תונבא פי' שטות נקט ליה מחמת חוליו. אבל אמר צריך כו' דלב יודע מרת נפשו ומשום דספק נפשות להקל הלכך כי אמר צריך תלינן בלב יודע. ולאו משום תונבא אלא קים ליה בגוויה טפי. וכי אמר אינו צריך תלינן בתונבא כו':
(יג) (על הברטנורא) כ"כ רש"י. ונ"ל שדקדקו לפרש כן מהני עובדא דאיתנהו בגמרא. ההוא עוברה דארחא, לחישו להו ואילחשה, קרי עליה בטרם אצרך בבטן וגו' ונפיק מינה ר' יוחנן. וההיא עוברה דארחה ולחישו לה ולא אילחשא וקרי עליה זורו רשעים מרחם, ונפיק מינה שבתאי אוצר פרי. הא קמן דמצד העובר בא התאוה שהוא מריח ומתאוה, שהרי בידו לחזור בו. תוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) ואמרינן תונבא, פירוש שטות נקיט ליה מחמת חוליו, אבל אמר צריך כו', דלב יודע מרת נפשו ומשום דספק נפשות להקל הלכך כי אמר צריך תלינן בלב יודע ולאו משום תונבא אלא קים ליה בגווייה טפי וכי אמר אינו צריך תלינן בתונבא. תוי"ט:
עוברה וכו': ביד שם סי' ח' ט'. וכתב הר"ן ז"ל הא דנקט עוברה אורחא דמילתא נקט אבל ה"ה לבריא שהריח וערערה נפשו שמאכילין אותו על פי עצמו או על פי בקי המכיר בו וראיה לדבר וכו' ע"כ:
על פי בקיאין: כתב הר"ן ז"ל ומדקתני על פי בקיאין ולא קתני רופאים ש"מ שהולכין על פי בקיאין והלכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים אחרים שאינם מומחין אין הולכין אחר השנים כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרי' היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו דאלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת ב"ש וב"ה אמרי' בפ"ק דיבמות כי אזלינן בתר רובא ה"מ היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא ב"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאותו מכריע רוב המנין של אחרים הולכים אחריו בין להקל בין להחמיר ואם הדבר ספק מאכילין אותו דספק נפשות להקל זהו מה שנראה לי בזה והרמב"ן ז"ל לא כתב כך בספר תורת האדם עכ"ל ז"ל:
אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו: הכי מיפרשא וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט היינו למר בר רב אשי דאמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן שנאמר לב יודע מרת נפשו:
עד שיאמר דיי: גרסי' בשני יודי"ן וכן הגיהו החכם הר"ר יהוסף ז"ל וכן הוא שם ביד. ונראה לע"ד דמדתנן גבי על פי עצמו משנה יתירה עד שיאמר דיי מאי דלא תנן הכי ברישא גבי על פי בקיאין מאכילין אותו על פי בקיאין עד שיאמרו דיו לרמוז לנו קולא דמר בר רב אשי ואפשר שאפי' ברישא כשמאכילין אותו על פי בקיאין אע"פ שאמרו מקצתם או רובם דיו אם הוא אמר אחר שהתחיל לאכול עדיין אני צריך לאכול מוסיפין לו עד שיאמר דיי דוק:
יכין
עוברה שהריחה: ואמרה צריכה אני לאכול או לשתות. או לא אמרה וראיט פניה משתנין:
מאכילין אותה עד שתשיב נפשה: מיהו תחלה לוחשין לה באזנה שיו"כ היום, ואם לא יועיל נותנין לה פחות מכשיעור ואם לא יועיל תאכל כרצונה [תרי"ז]:
חולה: אפי' לא נשתנה פניו מתאות המאכל:
מאכילין אותו על פי בקיאין: אפילו רופא עכו"ם, אם אומר שכשיתענה אפשר שיסתכן, מאכילין אותו [ולפע"ד האידנא יש להתיישב בדבר, דבעיני ראיתי דשבקו להמנותייהו, דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן]:
עד שיאמר די: ר"ל דכשאומר החולה צריך אני, אז הו"ל כאין שם בקיאין, דאין הרופא נאמן, מיהו אם רוב בני אדם רואין סכנתו, אפילו אם אינו אומר צריך אני וגם אין הרופא אומר שצריך, אפ"ה יאכילוהו. וכשמאכילין למעוברת או לחולה, יאכילוהו תחלה פחות מכותבת. וישקוהו פחות ממלא לוגמיו וישהה כדי אכילת ד' ביצים, ואז יחזור ויאכל או ישתה כשיעור הנ"ל. מיהו בצריך יותר משיעור הנ"ל יאכילוהו בפעם אחת כל צרכו. וכך הדין ביולדת תוך ז', תאכל פחות מכשיעור כשצריכה לאכל. אבל תוך ג' ימים ללידתה, אפילו לא אמרה צריכה אני אסורה להתענות כלל. מכל מקום באפשר תאכל פחות פחות מכשיעור הנ"ל [ תרי"ז ותרי"ח ]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן | רמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי