משנה טהרות ח ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ח · משנה ט | >>
מקל שהיא מלאה יב משקין יג טמאין, כיון שהשיקה למקוה, טהורה, דברי רבי יהושע.
וחכמים אומרים, עד שיטביל את כולה.
הנצוק והקטפרס ומשקה טופח, אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה.
והאשבורן, חבור לטומאה ולטהרה.
מקל שהיא מלאה משקין טמאין -
- כיון שהשיקה למקוה, טהורה - דברי רבי יהושע.
- וחכמים אומרין: עד שיטביל את כולה.
- הניצוק, והקטפרס, ומשקה טופח -
- אינן חיבור - לא לטומאה, ולא לטהרה.
- והאשבורן - חיבור לטומאה, ולטהרה.
כבר ידעת שקטפרס הוא השטח השוקע לשטח הארץ, אלא שאם שופך עליו דבר ירד ויזול.
ואשבורן - המקום המקוער אשר ינוח בו הדבר הניזל ויתקבץ.
ואתן לך בזה בשכלך שורש אחד, והוא שהמים לבדן, זולת שאר המשקין טמאין, טהרו במקווה ויטהרו, כמו שזכרנו בביצה (דף יז:) באמרם "משיקים את המים בכלי אבן לטהרם", ועוד יתבאר זה גם כן בשביעי ממכשירים.
אמר בזאת ההלכה שאם הובא מקל [מלא משקים טמאים כלומר מים טמאים, הרי כשיגע קצה המקל] במקווה יתחבר מים שבמקווה באלה המשקין הטמאין ונטהרו כולן, רוצה לומר המשקין אשר במקל.
וכוונת השיקה - מגזירת "ושקה לי בני"(בראשית כז, כו), על צד ההידמות בהיות קצה המטה מתדבק במי המקווה לבד, ולא נצטרך שיכנס במקווה.
וחכמים אומרים, עד שיגיעו המשקין כולן תוך המקווה ואז יטהרו.
ואחר מביא בזאת הכוונה בעצמה הניצוק, והוא העמוד הנוזל מכלי אשר יורק ממנו הדבר הנוזל אל הארץ, שזה העמוד כולו אינו בדמיון גוף אחד מצד שאם נטמא קצתו נטמא כולו. המשל בזה, אילו שופך אדם מים ממקום גבוה על השרץ, והטיף אחד מעט מן המים ממה שבאויר מזה העמוד, הנה אלה המים טהורים רוצה לומר אשר הטיף. וכן אינו חיבור לטהרה, משל בזה אילו שפכו משקין טמאים ממקום גבוה על המקווה, הנה לא נאמר שכל העמוד כולו טהור להיות קצתו במקווה, כמו שלא נאמר במקל.
וכן גם כן המשקין אשר היו בקטפרס, יהיו המים כולן כבר נחו כולן במקום השפל, ונשאר זה השטח הנשפך בו משקה טופח לבד כמו שקדם קודם זה באמרו "משקה טופח מלמטן", כי בהיות השיפוע חלקלק לא ינוח בו זולת זה השיעור מן ההטפחה. ולא נחשוב גם כן כל המשקה טופח שעל גבי הקטפרס מחובר, מעת שנטמא קצתו נטמא כל המשקה אשר על זה השטח, או אם הגיע קצתו במקווה שטהרו המשקים כולן.
אמנם אם היה מקום מקוער ובו משקים, אמנם (משקים טהורין) [משה טופח] או יותר, מעת תתחבר טומאה בקצתו נטמא כולו. וכן אם הגיע קצתו במקווה טהור כולו, לפי שלא יטהרו המים כשיתערבו במי מקווה תערובת, אלא כשידובק במי מקווה בשטח משטחי אלו המים הטמאים לבד כמו שהתבאר בביצה (שם), ולזה אם היו אלו המים הטמאים באשבורן ומגיע קצתן בתוך המקווה הנה כל מי מקווה שטח משטחי אלה המים אשר בתוך הכלי, כי אשבורן הוא כלי בלי ספק, וזה מבואר אצל המאמינים.
והלכה כחכמים:
כיון שהשיקה למקוה טהורה. דקטפרס חיבור ובתוספתא משמע דלענין טופח נקט לה דקתני מקל שהוא מלא משקין טופחים:
עד שיטביל את כולה. קסברי רבנן דקטפרס אינו חיבור כדקתני סיפא:
הנצוק. קילוח צנור הבא מלמעלה למטה בזקיפה כמרזב של גג:
קטפרס. מים הבאים מלמעלה למטה דרך מדרון של תל גבוה וזקוף:
ומשקה טופח ואין בו להטפיח שאם טפח בהם ידו לא יעלה בה משקה שיוכל להטפיח דבר אחר:
אינו חיבור לא לטומאה. אם משקין תלושין הן נגע טמא בתחתון העליון טהור וכן לענין משקה טופח אפילו במקום חלק משקין מכאן ומכאן ומשקה טופח באמצע נגע טמא במשקה טופח משקין שמכאן ומכאן טהורין ואע״פ שמחוברין לו:
ולא לטהרה. גממית שאין בה מ' סאה ונצוק וקטפרס או משקה טופח מחבר גממית זו למקוה שלם אינו חיבור והטובל בגממית לא עלתה לו טבילה:
האשבורן. בקוע ארץ מלחה שנתבקעה ונקוו שם המים חיבור לטומאה ולטהרה כך פי' בקונטרס בפ' שני דגיטין (דף טז.) ובפ' בתרא דמסכת ע״ז (דף עב.) וקשה לר״ת דעד כאן לא פליגי ר״מ ור' יהודה בשילהי אין דורשין (דף יט.) בשלש גממיות דעליונה ותחתונה של עשרים עשרים ואמצעית של מ' אלא בעליונה אי אמרי' גוד אסיק אבל בתחתונה כולהו מודו דמטבילין דאמרינן גוד אחית והכא משמע דאין קטפרס חבור כלל ולאו קושיא הוא דבהדיא פליגי רבנן בתוספת' דמקואות (פ״ג) ואמרו אין מטבילין לא בעליונה ולא בתחתונה אלא באמצעית ומתני' כרבנן ור״ח מפרש דאיירי הכא בשתי גממיות של עשרים עשרים ונצוק או קטפרס מחבר דוקא היכא דמחברי למקוה שלם מודו בתחתונה אבל הכא דליכא מקוה שלם אפי' לר״מ לא הוי חיבור תדע מדנקט התם שלש גממיות ולא אשמעינן פלוגתייהו בשתים של עשרים עשרים והא דמייתי עלה הא דתנן מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו בזה אחר זה ר' יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור ובעי למידק מהכא דגממית דמותר להטביל מחטין וצנוריות בראשו של ראשון ולא מחלקינן משום מקוה שלם אומר ר״ת דכיון שמים שעל הראשון סופן לירד למקוה כמקוה שלם דמי דאי לא תימא הכי שני אמאי טהור לר' יהודה הא קטפרס הוא ורבי יהודה מודה במתניתין דהכא מדקאמרינן בריש פרק שני דגיטין (דף טז.) דילמא לענין מקוואות ור' יהודה היא אלא על כרחין כיון דסופן לירד למקוה חשיב חבור טפי ונראה דאין ראייה כלל מההיא דגיטין דתיקום מתניתין כר' יהודה דהתם אברייתא דקתני טופח להטפיח חיבור קאי ולא אמתניתין דנצוק וקטפרס דמתני' לא קתני טופח להטפיח חיבור ובהדיא מיתניא מתניתין דהכא לענין השקה ועל כרחין מדקאמר התם דילמא לענין מקוואות ור' יהודה היא משמע דס״ד מעיקרא דלא מיתניא לעניין מקואוות והיינו משום דמתני' דנצוק וקטפרס ומשקה טופח מיתניא לענין השקה ס״ד דעלה מיתניא ההיא דטופח להטפיח חיבור ומסיק דלאו עלה מיתניא אלא לענין מקוואות ור' יהודה היא אבל רבנן פליגי וסברי דלענין מקוה אין טופח להטפיח חיבור ואליבייהו מבעיא לן אי הוי חיבור לעניין ידים וה״ה דמבעיא לן במתניתין דהשקה דקתני משקה טופח אינו חיבור אי טופח דוקא או אפי' להטפיח דידים מדמינן להשקה אבל לר' יהודה אפי' במקום הוי חיבור כ״ש בידים דקילי טפי כדמשמע בפ' כל הבשר (דף קו.) דקאמר כל גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כ״ש ולמאי דפי' ר״ת דחשיב חיבור טפי ברגליו נוגעות במים משום דסופה לירד קשה דבפ' בתרא דמסכת ע״ז (ד' עב:) גבי מערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית ולמטה אסור דדייק ש״מ נצוק חיבור אי נצוק חיבור אפי' חבית נמי ליתסר וכן בההוא (שם) עובד כוכבים דאנח ידיה אגישתא לימא שאני הכא משום דסופו לירד ועל חנם דחק ר״ת דלעולם אפי' בשתי גממיות דכל אחת של עשרים שרי ר' יהודה בתחתונה והא דנקט אמצעית של ארבעים לרבותא דאפ״ה אסר בעליונה ועוד משום רבנן דפליגי בתוספתא דמקוואות ואסרי אף בתחתונה. הקשה ר״ת דהכא משמע דטופח להטפיח חיבור ובפ״ו (מ״ז) דמקוואות תנן ומייתי לה בסוף פרק שני דיבמות (דף כוו.) עירוב מקוואות כשפופרת הנוד כשתי אצבעות חוזרות למקומן ודחק ר״ת לתרץ דנקט בעי כשפופרת אבל במים סגי בטופח להטפיח ומכח משנתינו לא היה צריך ר״ת לדחוק דמתני' בהשקה והתם במקום אבל משום ר' יהודה דאמר דלענין מקוה נמי הוי חיבור צריך לתרץ כן דעל כרחין מודה ר' יהודה בשיעורא דכשפופרת כדמוכח בפ' שביעי דמקוואות בכמה דוכתי וא״ת לפירוש ר״ת בנקב עגול כשפופרת היכי סגי בטופח להטפיח והלא הנקב עגול הוא ועד שיתמלא חציו אין ברוחב המים כשפופרת ורוחב המים בעינן כשפופרת הנוד כדתנן (צ״ל בפ״ו) בפ' שביעי דמקוואות גבי כותל שבין שני מקואות שנסדק דקתני לשתי מצטרף לערב אינו מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד וגבי נפרץ זה לתוך זה כגון מלמעלה שהפרצה רואה את האויר קתני על רום כקליפת השום על רוחב כשפופרת וי״ל דהתם נמי לא איירי במים אלא בשיעור הפירצה ובתוספתא פליג רשב״ג ואמר טפח מלא רוחב הפרצה ותדע דהא ר' יהודה דאמר טופח להטפיח חיבור פליג התם אשתי וערב ואמר חילוף הדברים ואילו אשיעורא דכשפופרת וקליפת השום לא פליג שמע מינה דלא איירי התם בשיעור המים כלל אלא בשיעור הפרצה. ועוד תניא בתוספתא דמקוואות (פ״ה) קומקום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה אע״פ שפיו צר כל שהו כלים שבתוכו טהורין הטהו על צדו עד שיהא בפיו כשפופרת הנוד כלומר דמקילינן טפי כשפיו רואה את האויר כמו בפרצה דכותל אלמא בפיו למעלה לא חיישינן ברוחב כשפופרת ואין לומר משום דכלי שאני דאדרבה מצינו התם ברישא דרבי יהודה מחמיר בכלי דלא מהני ביה נקב כשפופרת לחבר אלא א״כ בפתח גדול בארבעה טפחים וקטן ברובו אע״ג דמודה במקוה דמהני כדמוכח התם בכמה דוכתי ועוד דבסוף פרק חמישי דפרה גבי שתי שקתות קתני בצפים מלמעלה כקליפת השום ולא קתני ברוחב כשפופרת כדקתני גבי פרצה דמקוה אלא ודאי גבי מקוה איירי בשיעור הפרצה ומים המתערבין דרך הפרצה לא בעינן ברוחב חיבור המים כשפופרת וחיבור המים לר' יהודה כדאית ליה ולרבנן כדאית להו וקרי ליה כל שהו ואם תאמר ומאי ניהו שיעורא דרבנן כיון דטופח להטפיח אינו חיבור וי״ל דרבנן בעו כקליפת השום מים בין בנקב כשפופרת בין בפרצה העליונה כדאשכחן בפרה סוף פ״ה (מ״ח) גבי ב' שקתות שבאבן וקדש אחת מהן דקתני אם היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד או שהיו מים צפים על גביהן אפי' כקליפת השום המים שבשנייה מקודשין ועוד יש לפרש דכל מקום שהמים מתערבים דרך נקב או דרך פרצה של מעלה שיעור המים כשיעור הפרצה בין לכשפופרת בין לקליפת השום בין לר' יהודה בין לרבנן ומתיישבת בכך מתני' דכותל וכי פליגי במים צפים מלמעלה מן הכותל בלא פרצה או כי ההיא דקומקמוס דרבנן בעו כקליפת השום ולר' יהודה סגי בטופח להטפיח וניחא השתא הא דתניא בריש חומר בקדש (דף כא:) המים המעורבין עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד משמע שזהו שיעור המים והא דתנן התם גבי סילון דמשיקו אפילו כשעורה ודיו התם לאו בחסר אלא בשלם שאוב ומשיקו לכשר וסגי בכשעורה משום דשאיבה דרבנן כדאמרינן בפרק המוכר את הבית (דף סו:):
כיון שהשיקה למקוה - כיון שחיבר קצה אחד מן המקל במקוה, אע"פ שלא הטבילו כולו, טהרו כל המשקין טמאין שבראשו האחר, דקטפרס חיבור:
עד שיטביל את כולה - דקסברי רבנן קטפרס אינו חיבור:
הניצוק - קילוח צינור יד הבא מלמעלה למטה בזקיפה כעמוד:
קטפרס - מים הבאים מלמעלה למטה דרך מדרון של תל גבוה:
ומשקה טופח - ואין בו טופח על מנת להטפיח טו, שאין בו כל כך משקה שאם טפח בהן ידו עלה בה משקה שיוכל להטפיח דבר אחר:
אינו חיבור לא לטומאה - שאם משקים תלושין הן ונגע טמא בתחתון, העליון טהור. וכן לענין משקה טופח, ואפילו במקום חלק, אם משקין מכאן ומשקין מכאן ומשקה טופח באמצע' נגע טמא במשקה טופח, משקין שמכאן ומכאן טהורים אע"פ שמחוברים לו:
ולא לטהרה - כגון גומא שאין בה ארבעים סאה, וניצוק או משקה טופח מחובר לגומא זו ולמקוה כשר, אינו חיבור, והטובל בגומא זו לא עלתה לו טבילה:
אשבורן - מקום עמוק שנקוו בו מים:
חיבור לטומאה ולטהרה - ואם נטמאו קצתן נטמאו כולן. וכן אם נתחברו קצת מהן למקוה וטהרו, טהרו כולן:
מקול שהיא מלאה משקים טמאים. אע"פ שמצינו במשנה י"ז פי"ז דכלים. מקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגלית בכאן. אין נ"ל לפרש שהוא חלול ונתמלא בו מים אלא מיירי שעל פני כולו נתמלא במשקים טמאים. וכן מצאתי בפי' הרמב"ם בנא"י שכתב המקל אם נשרה במשקים טמאים כו':
משקים טמאים. אין הכוונה כל המשקים ואפי' המכשירים אלא ר"ל בכאן המים בלבד. שאין השקה מועלת אלא למים בלבד. וכדפי' הר"ב במ"ג פ"ב דביצה:
הנצוק. פי' הר"ב קלוח צנור וכו' ור"ל שמערה מכלי טהור לכלי טמא וע' במ"ט וי' וי"א פ"ה דמכשירין:
והקטפרס. עמ"ש במ"ח פ"ו דמקואות:
ומשקה טופח. פי' הר"ב שאין בו כל כך משקה כו' שיוכל להטפיח דבר אחר. משמע דאם טופח ע"מ להטפיח דמחבר. וקשה מדתנן במ"ז וט' פ"ו דמקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' וכן מוכיחין כמה משניות. והר"ש נתלבט בזה מאוד וכן התוס' דיבמות פ"ק דף ט"ו ופ"ב דגיטין דף י"ו אבל בפ"ב דחגיגה דף כ"א (ד"ה כעובייה) העלו דיש לחלק וליישב כל המשניות. דבקרקע שוה היכא דליכא כותל כלל סגי בטופח ע"מ להטפיח. והיכא דאיכא נקב בכותל בעינן (קליפת שום) כרוחב שפופרת הנוד. וע"ג כותל סגי כקליפת השום וע' לעיל בספ"ז:
והאשבורן. פי' הר"ב מקום עמוק שנקוו בו מים. וז"ל רש"י בפרק כל שעה (דף מ"ב) אשבורן לשון שבירה שמשתבר הקרקע ונאספים המים שם עכ"ל:
(יב) (על המשנה) מלאה. אין צריך לפרש שהוא חלול ונתמלא מים, אלא כמו שכתב הר"מ, וזה לשונו בנוסחת ארץ ישראל, המקל אם נשרה במשקים:
(יג) (על המשנה) משקין. רוצה לומר המים בלבד, שאין השקה מועלת אלא למים:
(יד) (על הברטנורא) רוצה לומר שמערה מכלי טהור לכלי טמא:
(טו) (על הברטנורא) משמע דטופח על מנת כו' הוי חבור. וקשה, מאי שנא מעירוב מקואות דבעינן כשפופרת הנוד. והתוס' העלו דיש לומר, דבקרקע שוה וליכא כותל כלל סגי בטופח כו', והיכא דאיכא נקב בכותל בעינן כשפופרת, ועל גבי כותל סגי כקליפת השום:
הנצוק והקטפרס ומשקה טופח: כתב המרדכי בשבועות בשם תוס' ז"ל דבגיטין דהא דתנן הנצוק והקטפרס אינם חבור לא לטומאה ולא לטהרה פי' ר"ת ז"ל דהיינו דוקא מי גשמים דעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי חבור טופח ע"מ להטפיח מיהו צריך שיהא הנקב כשפופרת הנוד ע"כ.
והכריח ה"ר יונה ז"ל בברכות פרק אלו דברים דלטבילת הגוף נצוק וקטפרס לא הוו חבור אבל לטבילת ידים הוו חבור וע"ש בפ' בתרא דע"ז בהר"ן ז"ל בדף שפ"ג שהביא שם דעת הרמב"ן ז"ל שפי' דהא מתני' ר' יהודה היא והביא ראיה משם פ' שני דגיטין והוא הר"ן ז"ל דחה ראייתו וכתב דנהי דההיא מתני' דאם רגליו של ראשון נוגעות במים דבפ"ז דמקואות סי' ו' מוכחא דר' יהודה אית ליה לענין מקואות נצוק חבור כל היכא דאיכא למימר גוד אחית אפ"ה מתני' דהנצוק והקטפרס לא מוכח דכר' יהודה אתיא כדי שנצטרך לומר דכי קתני דנצוק אינו חבור דוקא כשאין סוף הקלוח לירד אלא אפשר דכרבנן מיתוקמא וכי קאמר דנצוק אינו חבור אפילו בשסופו לירד קאמר ודכוותה אמר רב הונא בגמ' דביין נסך כי ה"ג הוי חבור ועוד שאפילו תרצה לומר דההיא דנצוק והקטפרם ר' יהודה נמי מודה בה אפשר דכי קאמר דנצוק אינו חבור לטהרה לאו לענין מקואות קאמר אלא לענין השקה וכי אית לי' לר' יהודה דנצוק חבור כל היכא דאיכא למימר גוד אחית דוקא לענין מקואות ור' יהודה היא עכ"ל ז"ל וכן כתבו התוס' בשם ר"י ז"ל שם ריש פרק שני דגיטין. ועיין במ"ש בפרק בתרא דע"ז סוף סימן ז' ומשם תדע ותשכיל מימרת רב הונא:
והאשבורן: פי' הרמב"ם ז"ל אשבורן הוא כלי בלי ספק וזה מבואר אצל המעיינים. וכתב הרא"ש ז"ל אשבורן היא גומא לשון שבר ארץ מלחה שנתבקעה ונקוו שם המים הוי חבור לטומאה ולטהרה אם אשבורן מחבר שני מקואות חסרים הוכשרו וכן אם חבר כלי מלא משקים טמאים לאשבורן הסמוך למקוה טהרו כאילו השיקן למקוה ולענין טומאה שלא שייך להזכיר מים שבגומא לענין חבור כיון שמים שבתוך הגומא לא מקבלי טומאה כדאיתא בריש מקואות דמים מחוברין לאו בר קבולי טומאה נינהו היאך יחברו יחד מים שבשני גומות לטומאה אלא לענין טומאה מיירי במים שבשני כלים ונוגעים בשפת הכלי זה לזה הוי חבור ונטמאו זה עם זה וכל בית כנוס מים מכנהו בלשון אשבורן לפי שהוזכר אשבורן אצל מקוה א"נ הא דאמרן בריש מקואות דמים מחוברין לא מקבלי טומאה היינו מי גבים שנקוו מעצמן אבל השופך מים לתוך גומא בר קבולי טומאה נינהו וכן מוכח בפ"ק דפסחים גבי משקי בי מטבחיא דכן לא שנו אלא בקרקע ובקרקע נמי לא אמרן אלא דהוי רביעית דחזי להטביל בה מחטין אבל לא הוי רביעית טמאים. ע"כ:
יכין
מקל שהיא מלאה משקין טמאין: ר"ל שהיו מים טמאים טופחין על פניו שבחוץ. מיהו דוקא מים טמאים. הא שאר משקין טמאין. לא מהני להו השקה [כביצה דיז"ב]. וטהורים הו"ל לסיים. דהיינו המשקין שעל פני המקל. אלא משום דהמשקה טופח שעל פני המקל לא חזי לכלום. ואין נ"מ מידי אם הן טהורים או טמאים. אלא משום שכל עוד שהמשקה טמא טופח על פני המקל. הרי המקל בחזקת טמא. שכל האוחזה יטמא ידיו. וכשיגע שם כלי או אוכלין. יתטמאו להכי קאמר טהורה ר"ל שאחר שהשיק קצה הא' מהמקל. גם המים שבקצה הב' הוטהרו בהשקה. דלענין השקה אמרינן קטפרס חיבור. ולפיכך המקל בכל מקום שיגעו בה טהרות, טהורים [ומצינו במקל גם לשון נקבה כגון מקל שבראשה משקין [טהרות פ"ד] וגם במשנתנו גופה כולה נקט למקל בלשון נקבה. אבל מצינו בו גם לשון זכר. מקל שיש בו בית קבול מזוזה [כלים פי"ז מט"ז]. ומצינו כמה מיני כיוצא בו שנקראים לפעמים בלשון זכר ולפעמים בלשון נקבה. ובל"ז הרי ידוע הכלל בלה"ק דכל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. כמ"ש רש"י פרשת וישלח]. ואע"ג דלקמן במשנה תנן הניצוק והקטפרוס אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. ודוחק לומר דר' יהושע פליג אהאי כללא. נ"ל דלר' יהושע שאני השקה. דכיון דרק מטעם זריעה מטהר [כפסחים לד"ב]. והרי כל זרוע נטהר משהושרש. אף שאין כל הגוף זרוע. ורק קצת ממנו. כשתילין טמאין ששתלן [תרומות פ"ז מ"ט]. ומה"ט גם שלג שנטמא והשיק מקצתו. נטהר כולו [כנדה יז"א]. א"כ מה"ט גם קטפרוס חבור בו. מיהו דוקא מקל. שהוא פשוטי כלי עץ שאמקט"ו. ואפילו טומאת מדרס אינו מקבל. משום דרק לתרוצי סוגיא הוא דעביד [כשבת סו"א]. אבל שאר כלי שיש לו בית קבול. ופני החיצון של הכלי מלוחלחין במים טמאים. אפילו השיק מקצתו. לא נטהרו המים שע"ג פני הכלי. דהרי נטמא הכלי מהמים תחלה. והיא חוזרת ומטמאת המים שעל פניה אף לאחר השקה:
וחכמים אומרים עד שיטביל את כולה: דס"ל דגם לענין השקה לא מהני קטפריס:
הנצוק: קלוח מים שיורד באויר כעמוד. שמתהווה כשמערין משקה מכלי אל כלי:
והקטפרס: הוא בלשון יון ממש קלוח מים ששוטף בכח הזוחל על מקום מדרון:
ומשקה טופח: שיד הנוגע בו אינו מטפיח לדבר אחר מחמת מיעוטו:
אינן חבור לא לטומאה: דאם היה הלח ההוא דבר המטמא באהל. כגון דם המת. והאהיל על מקצת השיעור טהור [כאהלות פ"ג מ"ג]. וכ"כ בהי' משקין טהורים. ונגע תחתית הקלוח בטומאה. הקולט מהקלוח באויר. טהור מה שקלט. ובנגע טומאה באמצע הקלוח מכאן ומכאן טהור. ואע"ג דכל טפה נעשית ראשון כשנגע בחברתה שנטמאה. ונעשית גם היא ראשון, ונטמא הכל. י"ל דמשכח"ל בטבו"י שנגע בקלוח משקה תרומה. דמשקין שנטמאו מטבו"י פסולין ואין מטמאים לשום דבר. א"נ נ"מ לקטפרס שתחת ג' בצקות שבין כולן כביצה [וכמ"ח] (רב"א):
ולא לטהרה: כבמקל לעיל שלא הוטהר העליון. וכ"כ אינו מצטרף למ' סאה במקוה. אבל טופח על מנת להטפיח הו"ל חיבור למקוה בקרקע שוה. וביש כותל מפסיק. צריך שיתחברו למעלה כקליפת השום. ובמחוברים יחד ע"י נקב שבכותל. צריך שיהיו מעורבים ע"י הנקב שבכותל כעובי שפופרת הנוד [כפרה פ"ח מ"ח]:
והאשבורן: מים העומדים מכונסים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת