משנה טהרות ח ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ח · משנה ג | >>
המאבד ביום ומצא ביום, טהור.
ביום ומצא בלילה, בלילה ומצא ביום, ביום ומצא ביום שלאחריו, טמא.
זה הכלל, כל שיעבור עליו הלילה או מקצתו, טמא.
השוטח כלים, ברשות הרבים, טהורין.
וברשות היחיד, טמאין.
ואם היה משמרן, טהוריםה.
נפלו והלך להביאן, טמאיםו.
נפל דליו לתוך בורו של עם הארץ והלך להביא במה יעלנו, טמא, מפני שהונח ברשות עם הארץ שעה אחת.
נוסח הרמב"ם
המאבד ביום, ומצא ביום - טהור.
- ביום, ומצא בלילה,
- בלילה, ומצא ביום,
- ביום, ומצא ביום שלאחריו - טמא.
- זה הכלל -
- כל שעבר עליו הלילה, או מקצתו - טמא.
- השוטח כלים -
- ברשות הרבים - טהורין,
- וברשות היחיד - טמאין.
- ואם היה משמרן - טהורין.
- נפלו, והלך להביאן - טמאין.
- נפל דליו לתוך בורו של עם הארץ,
- והלך להביא במה יעלנו - טמא,
- מפני שהונח ברשות עם הארץ, שעה אחת.
- והלך להביא במה יעלנו - טמא,
פירוש הרמב"ם
זה אשר נאבד לו דבר ומצאו אמנם הוא ברשות הרבים, ולזה אם עבר עליו הלילה טמא מדרס לפי שידרסיהו אנשים ולא יראוהו. וכבר נתבאר בתוספתא, שאם אבד לו דבר ומצאו ברשות היחיד אשר ספיקו טמא כמו שקדם ביאורו, הנה אלה הכלים טמאים מדרס וטמא מת. והיות הכלים הנופלים ברשות הרבים טהורים מבואר, לפי שהוא ספק.
ולא יסתפק עליך אמרו בזה טמא אף על פי שהוא בתוך הבור, לפי שהוא מעת שהגיע ברשות עם הארץ שנטמא במת כמו שבארנו, ויצטרך הזאת שלישי ושביעי ואז יטהר:
פירוש רבינו שמשון
ביום ומצא ביום טהור. דסתמא אם היה אדם שם ונגע בו היה מגביהו כדרך מוצא אבידה אבל בלילה אפי' שעה אחת דלא חזי ליה חיישינן שמא נגע בו ולא ראהו: תניא בתוספתא [פ״ט] המאבד והמוצא ברשות היחיד טמאין מדרס וטמא מת ברשות הרבים ועבר עליה לילה אחת טמאין מדרס וטהורין טמא מת ור״ש מטהר שהיה ר״ש אומר איבד מחט ומצא מחט טהור שאני אומר מחט שאבד הוא מחט שמצא ומודים חכמים לר״ש במניח ושכח לרה״ר שאע״פ שעבר עליהן לילה אחת אין טמאין מדרס ובמניח ושכח לרשות היחיד ועבר עליהן לילה אחת טמאין מדרס וטהורין טמא מת המאבד והמוצא בתוך הבית הרי זה טהור מפני שהן בחזקת המשתמר. פי' ברשות היחיד טמאין מדרס אם הוא דבר הראוי למדרס ומטמא במשא טמאין טמא מת ובעי הזאה שלישי ושביעי ואפילו לא עבר עליהן לילה דלא מפליג ברה״י משום חומרא דרה״י דספיקו טמא ומתני' דקתני ביום ומצא ביום טהור ברה״ר: טמאין מדרס וטהורין טמא מת דמחמירינן במדרס טפי מבמת משום דעובד כוכבים ונשים שכיחי מת לא שכיח ומתני' דקתני טמא היינו מדרס וכל מידי דלא חזי למדרס כגון סאה ותרקב וכיוצא בו טמא מגע זב. ור״ש מטהר בין ברה״ר בין ברה״י ואפי' עבר עליהן לילה ולהכי נקט מחט דהוי כעין לילה דלא חזי ליה: במניח ושכח לא החמירו בהן כמו באבדה. שהן בחזקת המשתמר דלא שכיחי התם עובדי כוכבי' ונשי עם הארץ דאיירי בתוך הבית של חבר: ברה״ר טהורים דאינו אלא ספק שמא נגע בהן עובד כוכבים או עם הארץ הילכך ברה״י ספיקו טמא ברה״ר ספיקו טהור: תניא בתוספתא [שם] כלים השטוחים ברה״י למעלה מעשרה טפחים טהורין דברי ר״מ ור״ש אומר (צ״ל אפילו למעלה וכ״ה בתוספתא.) למעל' ממאה אמות טמאין גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ חבר שוטח שם כלים ומניח שם טהרות אע״פ שעם הארץ יכול לפשוט ידו וליגע הרי אלו טהורות וכן בעובדי כוכבים אינו חושש משו' יין נסך רשב״ג אומר גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ חבר שוטח שם כלים ומניח שם טהרות ובלבד שאין עם הארץ יכול לפשוט ידו וליגע נפל כליו לתוך בורו של עם הארץ טמא וטהור במלייתו. פי' אע״פ שעם הארץ יכול לפשוט את ידו וליגע. בפרק בתרא דמסכת ע״ז (דף ע:) איתמר חצר שנחלקה במסיפס אמר רב טהרותיו טמאות ובעובד כוכבים אינו עושה יין נסך ור' יוחנן אמר אפי' טהרותיו טהורות ופריך עלה דרב מהא דחבר שוטח שם פירות ומשני אמר לך רב אנא דאמרי כרשב״ג ועליה דר' יוחנן פריך מדרשב״ג ומשני התם אית ליה לאישתמוטי ולומר אמצורי בעלמא קא ממצרנא וקצת קשה דהתם פרך עליה דר' יוחנן מדרבי שמעון בן גמליאל והדר פריך עליה דרב מדתנא קמא ומעיקרא ה״ל לאתויי רישא והדר סיפא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
המאבד ביום ומצא ביום טהור - דמסתמא אם היה אדם מוצאו ונוגע בו היה מגביהו ב, כדרך מוצא אבידה. אבל בלילה, אפילו שעה אחת דלא חזי ליה, חיישינן שמא נגע בו אדם טמא ולא ראהו. ומתניתין ברה"ר דספיקו טהור איירי, ואעפ"כ בלילה טמאים מדרס וטמא מת ג. אבל ברה"י דספיקו טמא, בין ביום בין בלילה טמאים. והכי איתא בתוספתא:
ברשות הרבים טהורים ברשות היחיד טמאין - דאין כאן אלא ספק שמא נגע בהן ד נכרי או עם הארץ, הלכך ברה"ר דספיקו טהור, טהורים. ברה"י דספיקו טמא, טמאים:
מפני שהונח ברשות עם הארץ - וכל מה שבבית עם הארץ הוי טמא מת וצריך הזאה:
פירוש תוספות יום טוב
המאבד ביום ומצא ביום טהור. פירש הר"ב דמסתמא אם היה אדם מוצאו ונוגע בו היה מגביהו כדרך מוצא אבדה. וכן לשון הר"ש וכלומר שהיה מגביהה ונוטלה לו:
בלילה כו' טמא. פי' הר"ב מדרס וטמא מת וכו' הכי איתא בתוספתא. ותימא דבתוספתא הביאה הר"ש תני בה טמאים מדרס וטהורין מטמא מת. וכן ראיתי' בפרק תשיעי מהתוספתא. גם הרמב"ם בפירושו כתב ברה"ר טמאין מדרס. וגבי רה"י כתב מדרס וטמא מת. ש"מ דברה"ר טהורין מטמא מת איברא דהראב"ד השיג על לשונו שבחבורו פי"ת מהא"ה [הלכה ז'] שסתם וכתב ברה"ר טמא ומשמע ליה בין למדרס בין לטמא מת אבל הכ"מ דייק מרישא דהך טמא אינו אלא מדרס בלבד. ואני אומר שילמד הסתום שבחיבורו מן המפורש שבפירושו. ומעתה דברי הר"ב אין להם על מה שיסמוכו. ואפילו על ל' הרמב"ם שבחיבורו נמי לא וז"ל הר"ש בפי' התוספתא טמאים מדרס וטהורים מטמא מת דמחמרינן במדרס טפי מבמת. משום דכנענים ונשים שכיחי. מת לא שכיח. ומתני' דקתני טמא היינו מדרס. וכל מידי דלא חזי למדרס כגון סאה ותרקב וכיוצא בו טמא מגע זב ע"כ:
זה הכלל כו'. לא אתי לאתויי מידי אלא סימנא בעלמא כמו שכתבתי בכיוצא בזה משמא דגמ' מ"ב פ"ד דמגילה. ועוד אחרים שכתבתי במ"ג פ"ג דכלים:
השוטח כלים ברה"ר טהורין ברה"י טמאין. פי' הר"ב דאין כאן אלא ספק שמא נגע. דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על הבגדים השטוחים ליבש אבל אפשר שנגעו בהם. משא"כ באבדה שאין רואים ודורסים עליה. ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ולילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. הכ"מ פי"ח מהא"ה (ה' י'):
ואם היה משמרן טהורין וקמ"ל דלא חיישינן דילמא אתא חד ונגע ולאו אדעתיה: . ואם היה משמרן טהורין וקמ"ל דלא חיישינן דילמא אתא חד ונגע ולאו אדעתיה:
ונפלו והלך להביאן טמאים. מפני שנעלמו מעיניו. הרמב"ם שם:
נפל דליו כו'. טמא מפני שהונח כו' לשון הרמב"ם ולא יסתפק עליך אמרו (בכלים) טמא אע"פ שהוא בתוך הבור לפי שהוח מעת שהגיע ברשות ע"ה שבטמא מת ע"כ. והטעם שלא חלקו חכמים בכלים שברשות ע"ה. הכ"מ פי"ב מה' משכב (הלכה כ"ב):
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ב) (על הברטנורא) ונוטלו לו:
(ג) (על הברטנורא) וקשה, דבתוספתא תני טהור מטומאת מת. וכן כתב הר"מ. וכתב הר"ש, דטעמא משום דנכרים ונשים שכיחי, מת לא שכיח, ומתניתין דתנא טמא, היינו מדרס. וכל מידי דלא חזי למדרס, טמא מגע זב:
(ד) (על הברטנורא) דלמדרס לא חיישינן, שאין דרך העוברים לדרוס על הבגדים השטוחים ליבש, אבל אפשר שנגעו בהם מה שאין כן באבידה שאין רואין, ולכן אין לחלק בזה בין יום ללילה כמו באבידה. וכשמשמרן, אפילו נגיעה לא נגעי. כ"מ:
(ה) (על המשנה) טהורין. וקמ"ל דלא חיישינן דלמא אתי חד ונגע ולאו אדעתיה:
(ו) (על המשנה) טמאים. מפני שנעלמו מעיניו. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
זה הכלל כל שיעבור עליו הלילה או מקצתו טמא: ור"ש פליג בתוספתא ומטהר אפילו עבר עליו לילה. ומודים חכמיה לר"ש במניח ושוכח לר"ה שאע"פ שעבר עליהם לילה אחת אין טמאים מדרש:
בפי' רעז"ל אבל ברה"י דספקו טמא בין ביום בין בלילה טמאים. אמר המלקט אבל מניח ושוכח ועבר עליהן לילה אחת טמאין מדרס וטהורים מטמא מת והכי איתא בתוספתא. וכתב הרמב"ם ז"ל ביד פי"ב דהלכות שאר אבות הטומאות ומפני מה לא החמירו בשוכח ומניח כמאבד מפני שאינו דבר מצוי תמיד לא גזרו עליו ע"כ. והר"ש ז"ל פי' במניח ושוכח לא החמירו בהן כמו באבדה שהן בחזקת המשתמר דלא שכיחי התם כנענים ונשי ע"ה דאיירי בתוך הבית של חבר ע"כ:
שיעבור עליו: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל שעבר עליו:
השוטח כלים ברה"י טמאים: בתוספתא פליגי דר"מ מטהר אם הם שטוחין למעלה מעשרה טפחים ורש"א אפילו למעלה ממאה אמות טמאים:
בסוף פי' רעז"ל וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא עלתה לו טבילת הבור. הרא"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
המאבד ביום ומצא ביום טהור: דאילו נגע אדם בהדבר שנאבד. היה מגביהו והולך לו. מיהו כלי קטן. שאף ביום אפשר שידרוך אדם עליו ולא ירגיש. גם באבד ביום ומצא ביום. טמא עכ"פ ממגע הזב. והכי מפורש בתוספתא:
ביום ומצא ביום שלאחריו טמא: דחיישינן שנדה או כנענית דשכיחי בר"ה דרסו עליו בלילה. ולא ראו הדבר. ולפיכך כשהדבר ראוי למשכב ומושב טמא מדרס. וכשאינו ראוי למשכב ומושב. טמא עכ"פ ממגע הזב. אבל לטומאת מת דלא שכיח. לא חיישינן לה בר"ה. מיהו כל זה בר"ה. אבל ברה"י אפילו לא עבר עליה בלילה. טמא גם טומאת מת משום חומר דרה"י. וצריך הזאה ג' וז'. וכל זה באבד. אבל במניח ושכח. הרי זה מלתא דלא שכיחא. שישכח אדם היכן הניח חפצו [כב"מ לה"א]. ולהכי חות דרגא. דבר"ה אפילו עבר עליו הלילה טהור לגמרי. וברה"י דוקא בעבר עליו הלילה טמא מדרס ולא טמא מת. מיהו כל זה בשאבד ברשות שאינו שלו. אבל חבר שאבד דבר בתוך ביתו. אפילו מצאו בלילה שאחר יום שאבד טהור. דביתו בדוק הוא מטומאה [כל זה מתוספתא פ"ט ממכלתין ורמב"ם פי"ח מאהט"ו]:
זה הכלל: זה הכלל לאתויי אפילו אבד בלילה ומצאו באותה לילה לאחר שעה. והא דנקט ברישא ביום ומצאו בלילה או איפכא. ולא נקט רבותא טפי. דאפולו אבד בלילה ומצא בלילה טמא. י"ל דאידך רבותא קמ"ל. מדסד"א דכל ששהה שעה א' ביום ולא נטלו אדם מוכחא מילתא שאין רגל אדם מצוי שם. ולהכי גם בלילה לא דרס אדם על האבוד, קמ"ל:
השוטח כלים ברה"ר טהורין: דלמדרס כבאבידה אין לחוש דאין דרך בני אדם לדרוס על בגדים שטוחין ומתני' דלא כר"מ לעיל [פ"ה מ"ז]. א"נ אף כר"מ אתיא. והכא דכל הבגד שטוח. ודאי נזהרים מלדרוס. ובפרט אי נימא דמיירי הכא בשטחו לאחר כביסה. משא"כ התם שהניח א"ע לישן בשוק. מקום שרגלי רבים מצויין ש"מ דלא קפיד גם הם אין נזהרין. ואע"ג דעכ"פ יש לחוש הכא למגע נדה או כנעני. הרי סט"ו בר"ה טהור. ולא דמי לקדרות בר"ה [לעיל רפ"ז] דספיקן אף בר"ה טמא. דהתם אין הספק שקול. דהרי בהניחן במקום דחוק מוקמינן לה [כתובות דכ"ד ב']. ודאי נגעו בהן. ומה"ט נמי חיישינן למדרס בר"ה על אבידה בלילה. משום דשכיחי דורסים בר"ה. ותולין במצוי. משא"כ הכא אין דרך בני אדם לדרוס על בגדים שטוחין שם ביום:
וברה"י טמאין: מחשש מגע נדה וכנעני:
ואם היה משמרן: קמ"ל אף שהיו שם טמאים לא חיישינן שמא נגעו. ולא ראינו אין ראי'. א"נ קמ"ל אף שמשמר שם רק שלא יגנבו. עכ"פ כיון שרואין שם שומר לא מעיזי ליגע בו בכוונה. והרי אין הדרך דחוק:
נפלו והלך להביאן: ודוקא בשנעלמו ממנו בשעה שהולך להביאן:
טמא: וטמא טומאת ז'. אבל הזאת ג' וז'. תליא בפלוגתא [וכלעיל סי' ג']. דהרי אין לחוש שביני ביני נטמאו ממת עצמו. ואע"ג שלא היה אפשר להע"ה ליגע בו. דהרי נפל לתוך הבור. אפ"ה לא פלוג רבנן בכלים שהונחו אצל ע"ה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת