משנה זבים ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק ב · משנה א | >>
הכל מיטמאין בזיבה, אף הגרים, אף העבדים, בין משוחררין בין שאינן משוחררין, חרש, שוטה, וקטן, סריס אדם, סריס חמה.
טומטום ואנדרוגינוס, נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה, מטמאין בדם כאשה, ובלבן כאיש, וטומאתן בספק.
הַכֹּל מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה, אַף הַגֵּרִים, אַף הָעֲבָדִים, בֵּין מְשֻׁחְרָרִין בֵּין שֶׁאֵינָן מְשֻׁחְרָרִין, חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סְרִיס אָדָם, סְרִיס חַמָּה. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה, מִטַּמְּאִין בְּדָם כָּאִשָּׁה וּבְלֹבֶן כָּאִישׁ, וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק.
הכל מיטמאין בזיבה -
- אף הגרים,
- אף העבדים - בין משוחררין, בין שאינן משוחררין,
- חירש, שוטה, וקטן,
- סריס אדם, וסריס חמה.
- טומטום ואנדרוגינוס -
- נותנין עליהן חומרי האיש, וחומרי האשה -
- מיטמאין בדם - כאשה,
- ובלובן - כאיש,
- וטומאתן בספק.
- נותנין עליהן חומרי האיש, וחומרי האשה -
אמר הקדוש ברוך הוא בפרשת זבים "דבר אל בני ישראל"(ויקרא טו, ב), ואמרו בסיפרא "אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות גרים ועבדים, תלמוד לומר ואמרת אליהם, מנין לרבות את הקטנים, תלמוד לומר איש איש".
ואמרו בכאן קטן להשמיעך שאפילו זכר בן יומו מטמא בזיבה, כי אמרו "קטן" בכלל בן שמנה הוא קטן שנים, שלא הגיע עדיין לעונת קרי:
אף הגרים. אע"ג דכתיב בני ישראל ואמרינן בפ' בנות כותים (דף לד.) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הכותים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריהם מ"מ גרים ועבדים מטמאין בזיבה דמרבה להו בתורת כהנים מקרא:
בדם כאשה. אין האשה מטמאה בלובן דדם כתיב שהוא אדום וחמשה דמים טמאים בה ותו לא כדתנן בפרק כל היד (דף יט.):
ואיש אינו מטמא באודם. דזובו כתיב דומה למי בצק של שעורים כדתניא בפרק בנות כותים (דף לב:):
וטומאתן בספק. אם ראו לובן או אודם דהוו ספק איש ספק אשה אבל אם ראו לובן ואודם כאחת טומאתן ודאי ממה נפשך ושורפין עליהן את התרומה אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש כדאיתא בפרק המפלת (דף כח.):
תני"א בת"כ בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הכותים מטמאין בזיבה אף על פי שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבין ושורפין עליהם את התרומה אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות הגרים והעבדים המשוחררין ת"ל (ויקרא טו) ואמרת אליהם איש אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן ת"ל (שם) איש איש דברי ר' יהודה רבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אומר הרי הוא אומר (שם) והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן ולנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה. פי' מטמאין כזבין ושורפין עליהן את התרומה כאן משמע כמו שמפרש ר"ת בפרק קמא דשבת (דף טו:) גבי על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה משום דאז מוכחא מילתא שהם של עובדי כוכבים דעובד כוכבים מטיל מים אצל בהמתו בדרך וישראל מסתלק לצדדין כדאיתא במדרש איכה רבתי אבל זה אין יכול להיות דבהדיא אמרינן בפרק בנות כותים (דף לד.) דקריו של עובד כוכבים טהור אפילו לב"ה דעבדו ביה היכירא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים ונראה דגרסינן אין שורפין ואין חייבין אבל קשה דהא בתוספתא נמי קתני הכי דעובד כוכבים וגר תושב שורפין עליהן את התרומה ושמא יש לחלק בין ראה ללא ראה ומ"מ לפי' ר"ת קשה דבפ"ק דשבת (דף טו:) איירי בסתם מי רגלים וצריך לפרש שם דאיירי במקום שישראל מצויים והא דנקט שכנגד מי רגלי בהמה משום דאז ניכרים שהם של איש הא לאו הכי הוי ספק ספיקא שמא של בהמה ואם תמצא לומר של איש שמא טהור ואספק ספיקא לא שרפינן תרומה כדאמרינן בפרק בנות כותים (דף לג:) ועוד י"ל דההיא דפרק בנות כותים קודם אושא איירי דב"ש וב"ה דעלייהו קאי קודם אושא היו דעל ששה ספיקות נמי לא היו שורפין קודם אושא כדמוכח בירושלמי בפרק קמא דפסחים וכשגזרו שריפה על טומאת ע"ה גזרו גם על זובו של עובד כוכבים וקריו כדקאי קאי ומיהו קשה דקאמר התם רבא קריו טהור משום היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים הא לאחר אושא שורפין ועוד משמע דלא גזרו באושא אלא שעשו הספק כודאי ועוד דליתני בהדי תקנת אושא דם עובדת כוכבים וזובו של זב ורוקו דמעיקרא תולין ואתו באושא ותקון דשורפין וי"מ מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה היינו מי רגלי אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה מחצה על מחצה ואין ידוע אם בטלו מראיהן או לא בטלו. והעבדים המשוחררין אפילו שאינן משוחררין מרבינן כדתנן הכא והא דקתני בת"כ משוחררין לאו דוקא אלא למימר דאפי' משוחררין צריכין ריבוי וכה"ג אשכחן בפרק הערל (דף עד:) גבי טומאת לידה דתניא בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת"ל אשה ובהדיא מרבה בתורת כהנים בפרשה כי תזריע גיורת ושפחה בין משוחררת בין אינה משוחררת מדכתיב אשה ותנן נמי בפ"ק דכריתות (דף ז:) וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל ומוכח בגמ' דאיירי אפילו באינה משוחררת:
תני"א בתוספת"א (ריש פ"ב) העובדי כוכבים והגר תושב אין מטמאין בזיבה ואע"פ שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבין ושורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו טומטום ואנדרוגינוס שראו בין לובן בין אודם אין שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על תרומת מקדש וקדשיו ראו לובן ואודם כאחת שורפין עליהם את התרומה ואינן חייבין על טומאת מקדש וקדשיו הנוגע בלובן או באודם ונכנס למקדש פטור הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור היה מונה ללובן וראה אודם אודם וראה לובן ה"ז אינו סותר ומה בין זוב לשכבת זרע זוב בא מבשר המת ושכבת זרע בא מבשר החי זוב דומה ללובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת שכבת זרע אדומה טהורה והאשה תולה בה. פי' ראו לובן ואודם כאחת אע"ג דממה נפשך טמא אין חייבין על ביאת מקדש וקדשיו כדאמר רב בפרק המפלת (דף כח.) משום דכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס:
הכל מיטמאים בזיבה - הכל, לאתויי תינוק בן יומו א שהוא מיטמא בזיבה:
אף הגרים - דכתיב בפרשת זב (ויקרא טו) דבר אל בני ישראל, אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות גריס ועבדים, תלמוד לומר ואמרת אליהם איש, לרבות את הגרים ואת העבדים. מנין לרבות את הקטנים, תלמוד לומר איש איש:
ומיטמאין בדם כאשה - שאין האשה מיטמאה בלובן אלא באודם, דדם כתיב בה שהוא אדום:
ובלובן כאיש - דזובו כתיב גבי איש ב. והוא דומה למי בצק של שעורים:
וטומאתן בספק - אם ראו לובן, שמא הן אשה, ולובן טהור בה. ואם ראו אודם, שמא הן איש, ואודם טהור גביה. אבל אם ראה לובן ואודם כאחד, טומאתן ודאי ממה נפשך, ושורפין עליהם את התרומה, אבל אין חייבים עליהם על ביאת מקדש, דגבי שילוח טמאים כתיב (במדבר ה) מזכר עד נקבה תשלחו, זכר ודאי, נקבה ודאית ג, ולא טומטום ואנדרוגינוס ד:
הכל מיטמאין בזיבה. כתב הר"ב הכל לאתויי תינוק בן יומו מרבוי דאיש דמרבינן לקמן קטנים והכי תניא בריש ערכין דף ג' אמתני' דהכא הכל לאתויי כו' דתניא כו' איש לרבות קטן בן יום א' שמטמא בזיבה והכי איתא נמי לברייתא זו בפ"ד דנדה דף ל"ב *[ונ"ל דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות כמ"ש במשנה ב' פ"ק דערלה. דהא איש משמעו בן י"ג שנה. כדתנן בפ"ה דאבות משנה כ"א. וממעט הפחות מכן:
סריס אדם וסריס חמה. מפורשים במשנה ד' פ"ח דיבמות]:
טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה וכו'. ואע"ג דבסוף פ"ח דיבמות ריש דף פ"ג. פסק הר"ב [צ"ל רב] דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו היא. לאו בריה בעלמא. אלא כלומר ספיקא. וכן משמע לישנא דבריה בפני עצמו ולא הכריעו כו' תוספות פ"ג דנדה דף כ"ח [ד"ה אר"נ]. וכבר כתבתי כן ג"כ בסוף פ"ח דנזיר:
מטמאין בדם כאשה. כתב הר"ב דדם כתיב בה שהוא אדום. וחמשה דמים טמאים בה ותו לא. כדתנן בפרק כל היד (דף יט). הר"ש:
ובלובן כאיש. ל' הר"ב דזובו כתיב גבי איש. כלומר מה שהוא רגיל שיזוב ממנו והוא לבן. ומ"ש הר"ב והוא דומה למי בצק של שעורים. וכ"כ הר"ש. ולעיל ברפ"ק כתב הר"ב דדומה כלובן ביצה המוזרת. וכן ל' התוספתא והביאה הרמב"ם במשנה דלקמן. ולא קשיא דכלה חדא מלתא. דהכי אמר רב הונא בפ"ד דנדה (דף לה). זוב דומה למי בצק של שעורים וכו' זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת. ופירש"י דיהה כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור. מוזרת שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת. ע"כ. ורמב"ם פי' דיהה דהכא כמו דיהה דספ"ב דנדה. וריש נגעים. שכתב ברפ"ב ממחוסרי כפרה כהה כלובן ביצה המוזרת. וכן נראה דעת הר"ב. דלא כתב לעיל אלא ודומה ללובן כו' דכהה בכלל זה הוא. ומש"ה כתב בש"ז וקשורה כלובן כו' וכן גם לשון הרמב"ם שם. ובפירוש משנה ב' דלקמן. ואילו לרש"י גרסי' וקשורה ודומה ללובן וכו':
וטומאתן בספק. כתב הר"ב אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש דגבי שלוח טמאים כתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי וכו' אי הכי תרומה נמי לא נשרף. דכתיב (ויקרא טו) והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי וכו' פירש"י דלדרוש נמי זכר ודאי כו' מטמא בזיבה ולא טומטום. ע"כ. ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דאר"י לזכר לרבות את המצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות את המצורעת למעינותיה וכו'. אי הכי כי אטמי בשאר טומאות (כגון טומטום שנטמא במת. או בשרץ) לא לשלחו. אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא פ"ג דנדה דף כ"ח. והא דאמרינן מזכר ודאי כו' כתבו התוספות (ד"ה שנאמר) תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי. כיון שיש טומטום שהוא זכר. ויש טומטום שהוא נקבה. ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט (במעשר) בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו (כמ"ש בפ' בתרא דבכורות משנה ז') וגבי ספק בהרת קדמה לשער לבן (כמ"ש בספ"ד דנגעים). אבל אנדרוגינוס מה צריך למעוטי?. כיון דספק הוי וכולן שוין. דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה. ואמאי ממעט ליה. וי"ל דממעט ליה מטעם שהוא משונה. והוי ספק משום דכתיב מזכר ועד נקבה. ולא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוה זכר. ואם מנקבה ממעט ליה והוה נקבה. ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו. דה"מ למכתב מזכר ועד אדם. או מנקבה ועד אדם. ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום. א"נ מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס. ממעטינן נמי טומטום. ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו. ואם מזכר ממעטי ליה איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא. או איפכא. ע"כ:
(א) (על הברטנורא) מריבוי דאיש, דמרבינן קטנים, כדאיתא בגמרא. ונראה לי דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות. דהא איש משמעו בן י"ג, וממעט הפחות מכן:
(ב) (על הברטנורא) כלומר, מה שהוא רגיל שיזוב ממנו, והוא לובן ודומה למי בצק, וגם כלובן ביצה, דכולה חדא מלתא. ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) אי הכי, כי איטמו בשאר טומאות [במת או בשרץ] לא לשלחו. אמר קרא מזכר, מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) ואע"ג דאנדרוגינוס קמי שמיא נליא אם זכר הוא אם נקבה, יש לומר דממעט ליה מטעם שהוא משונה. תוס'. ועתוי"ט:
טומטום ואנדרוגינוס: לא איצטריך לאשמועינן דזיבה נוהגת בהן אלא דבעי לאשמועינן הלכות זיבתם דמטמאין בדם ובלובן מספק:
יכין
הכל מיטמאין בזיבה: לאתויי בן יום א':
סריס אדם: שנסתרס מאדם:
סריס חמה: שנולד סריס. וסימניו כתבתי לעיל ספ"ה דנדה:
ובלובן: ר"ל בזוב:
וטומאתן בספק: ואין שורפין ע"י תרומה. מיהו בראה אודם ולובן כא'. שורפין על מגעו תרומה ממ"נ. ואפ"ה אין חייבים על ביאת מקדש. דמזכר ועד נקבה תשלחו. וודאים משמע:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת