רמב"ם על זבים ב
ראו גם נוסח המשנה זבים ב רמבם
זבים פרק ב
עריכהאמר הקדוש ברוך הוא בפרשת זבים "דבר אל בני ישראל"(ויקרא טו, ב), ואמרו בסיפרא "אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות גרים ועבדים, תלמוד לומר ואמרת אליהם, מנין לרבות את הקטנים, תלמוד לומר איש איש".
ואמרו בכאן קטן להשמיעך שאפילו זכר בן יומו מטמא בזיבה, כי אמרו "קטן" בכלל בן שמנה הוא קטן שנים, שלא הגיע עדיין לעונת קרי:
הזיבות - הוא חולי מחוליי כלי הזרע. וזה כי כלי הזרע יחלשו כוחם המחזיק והמעכל, וכל כוחות הגוף נשארים בעניינם הטבעי, ואז ישתות הזרע בלתי מבושל ויצא בלא הנאה מאין תשמיש, ויהיה עינו נוטה לאדמימות מעט ועצמו רקיק. ולשון התוספתא (פ"ב) "מה בין זוב לשכבת זרע, זוב בא מבשר מת, ושכבת זרע באה מבשר חי, זוב דומה ללובן ביצה המוזרת, ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת". וכשתקרה לו השתיתה הזאת מסיבה מתחדשת בו מחלישות כוללת כוחות הגוף כולן או מחמת כובד שהכבידן, הרי זה אינו זב, עד שתהיה סיבת השתיתה חולשת כלי הזרע לבד. והוא אמרו יתעלה "כי יהיה זב מבשרו"(ויקרא טו, ב), ואמרו בפירושו "מבשרו טמא, לא מדבר אחר", מכאן אמרו בשבעה דברים בודקים את הזב.
ועניין אמרו במאכל ובמשתה - שיאכל הרבה או ישתה הרבה, כי זה ממה שיחליש הכוחות בהכבידו עליהן. וכן אם אכל או שתה מאכלים ומשקין שמשתיתין הזרע, ואפילו אם היה בכמות מועט.
ופירוש במראה - שיראה בריה יפת הצורה ותערב לו לתשמיש, ואף על פי שלא קדמה לו לעולם מחשבה בתשמיש הבריה ההיא. וכן אם קדמה מחשבתו בענייני התשמיש ואף על פי שאין בדמיונו צורת בריה ידועה, והוא אמרו בכאן בביאור העניין הזה הרהר עד שלא ראה, או ראה עד שלא הרהר.
ורבי עקיבא אומר, אפילו אכל איזה שיעור שיהיה ומאיזה מאכל שיהיה, נאמר כי מסיבת התעסקו במה שנתעסק שתתה שכבת זרעו, ולא יהיה זוב אלא אם ראה על ריקות האסטומכא והמנוחה, לא שנתקדם לו יגיעה ולא עניין מן העניינים אשר קדם סיפורם.
וכבר ביארנו, כי הזב כשראה ראייה של זוב בשבעה ימים נקיים סתר את הכל, ואם ראה שכבת זרע סתר יומו, וכל הראיות אין צריכין בדיקה. אבל אם היו באונס, כגון שיוכה על גביו או יפחד ותשתות שכבת זרעו, ואפילו אם היה בספק סותר, והוא פירוש אמרו משנזקק לזיבה אין בודקים אותו.
ואין הלכה לא כרבי יהודה, ולא כרבי עקיבא, ולא כרבי אליעזר:
הרבה פעמים יצא מן הגיד זרע נימוק שאינו מבושל אחר יציאת השכבת זרע, ורבים מתרעמים מזה אשר הם מרבים התשמיש. ואומרים לרופאים כשעומדים מתשמיש יצא הזרע מהם רקיק העצם, מאד אדום העין ועוקץ. על כן מי שראה קרי ואחר כך ראה זוב לא יטמא בזיבה כל העשרים וארבע שעות, אבל נאמר כי הזוב הזה הוא מחמת שכבת זרע הקודמת. ואמרו בתוספתא (פ"ב) "כשם שתולין לשכבת זרע מעת לעת, כך למראה ולהרהור מעת לעת", למאכל ולמשתה ולמשא ולקפיצה תולין לו כל זמן שהוא מצטער, ונאמר כי הזוב הזה הוא מחמת הצער ולא מחמת בשרו. ורבי יוסי אומר, תשלום היום בלבד, ואף אם ראה קרי ביום באיזה עת שיהיה אינו מטמא בזיבה אלא שארית היום בלבד.
וכבר ביארנו פעמים כי הגוים אינם מטמאים בזיבה מן התורה. והעיקר אצלינו גר שנתגייר כקטן שנולד, ואין משגיחים לדבר מענייניו הקודמות. ועל כן אין אנו חוששין לקרי שראה והוא גוי, עד שנאמר ישאר עשרים וארבע שעות מעת הקרי ואז יטמא בזיבה.
וכבר קדם במסכת נדה (דף ב.), כי רואה דם תטמא למפרע מעת לעת. וכן המקשה יש לה זמן מוגבל שכל דם שתראה בו הוא דם קישוי יהיה מחמת ולד והוא טהור, ונחלקו בכמות זמן הקושי כמה הוא בפרק רביעי של נדה (דף לז:), אמנם לדברי (הכל כל זמן שפת) [רבי אליעזר שהלכה כמותו] הוא מעת לעת בכיון.
וכן אמרו יתעלה במי שיהרוג עבד כנעני שלו בהכאה "אך אם יום או יומים"(שמות כא, כא), שאמרו בקבלה שרוצה לומר יום שהוא כיומים, פירוש מעת לעת, שהם גם כן ידקדקו בו דקות זמן.
וכן כלב שאכל בשר המת, אשר קדם בפרק אחד עשר מאהלות כי כל שלושה ימים נחשוב אותו בשר מת כברייתו ויטמא טומאת מת בעבור כי אינו מתעכל, הרי כי באותם שלושה ימים ידוקדק בהן הזמן מעת לעת מעת האכילה עד מות הכלב, כמו שנתבאר שם.
ואין הלכה כרבי יוסי:
אמר הקדוש ברוך הוא "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב, יטמא"(ויקרא טו, ד), ואמר "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, יטמא"(ויקרא טו, ד). ואמרו "אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב, שכב על המושב וישב על המשכב, עמד נתלה ונשען מנין, תלמוד לומר יטמא יטמא, ריבה". הלכך כשישב הזב וחבריו, רוצה לומר זבה ונדה יולדת ומצורע, על דבר שמטמא משום משכב כמו שנתבאר בכלים (פ"א מ"ג), או ישן עליו, או עמד עליו, או נסמך בעצם ברוב גופו עליו, או נתלה עליו, אז יהיה אותו דבר משכב. ודינו כדין משכב זב אשר דבר בו הכתוב, רוצה לומר במשכב שהוא מטמא אדם וכלים. והשם הכולל לאלו חמשה פנים הוא "מדרס" כמו שביארנו בפרק תשעה עשר דכלים.
אחר כך אמר כי המשכב כשנטמא והיה משכב זב שהוא מטמא אדם בשבעה פנים, טומאה שיהיה האדם ההוא מטמא בה בגדים כשנגע בהן והוא מחובר במשכב באחת משבעה פנים, וזהו פירוש אמרו מטמא אדם בשבעה דרכים לטמא בגדים, רוצה לומר כי הוא בעת חיבורו במשכב הטמא באחת מן השבעה דרכים יטמא בגדים.
והשבעה דרכים זהו פירושן:
- כי האדם הטהור כשעמד או שכב או נתלה או נשען ברובו על משכב הזב הרי נטמא והוא ראשון לטומאה, ואפילו היה בינו ובין המשכב אלף אמצעים, ואפילו תחת אבן מסמא כמו שביארנו בתחילת מסכת כלים.
- והוא יטמא בגדים כשנגע בהן בעוד שהוא נסמך למשכב באחד מן החמישה פנים, ואפילו אם היה ביניהן אמצעי כמו שביארנו.
- וכן אם נגע האדם הטהור במשכב הטמא שנגע באיזה אבר מאברי גופו, הרי הוא טמא ומטמא בגדים כשנגע בהן בעוד שהוא נוגע במשכב.
- ומתנאי המגע ההוא, שלא יהיה בין שטח גופו ובין המשכב אמצעי.
- וכן כשנשא האדם הזה הטהור משכב הזב מטמא בגדים בעוד שהוא נושאו, ואפילו היה בינו ובין המשכב אמצעי.
- ואין חילוק בין אם נשא משכב על גופו עד שיהיה כובד המשכב עליו, או אם יתלה אותו בידו, כיון שנשאו מן הקרקע ואפילו לא נגע בו יטמא.
- וכן הוא הדין כל מה שמטמא במשא, כמו שביארנו בתחילת כלים.
ושמור אלו העיקרים כולם והבינם, ואל תצריכני לחזור אותן, כי כבר החזרתים פעמים בסדר הזה במקומות מפוזרים, לפי שהן עיקרי טומאה וטהרה:
משנה זבים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב