עיקר תוי"ט על זבים ב

(א)

(א) (על הברטנורא) מריבוי דאיש, דמרבינן קטנים, כדאיתא בגמרא. ונראה לי דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות. דהא איש משמעו בן י"ג, וממעט הפחות מכן:

(ב) (על הברטנורא) כלומר, מה שהוא רגיל שיזוב ממנו, והוא לובן ודומה למי בצק, וגם כלובן ביצה, דכולה חדא מלתא. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) אי הכי, כי איטמו בשאר טומאות [במת או בשרץ] לא לשלחו. אמר קרא מזכר, מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) ואע"ג דאנדרוגינוס קמי שמיא נליא אם זכר הוא אם נקבה, יש לומר דממעט ליה מטעם שהוא משונה. תוס'. ועתוי"ט:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) כלומר, על כרחך אשניה דכתיב בתרה קאי, ולא אראשונה, דהא אתקש לשכבת זרע כו':

(ו) (על הברטנורא) דכל עצמו של ש"ז מחמת אונס חימום בא. רש"י. ונראה לי, דמשום דמש"ז ילפינן, דיו למילף לענין טומאה, אבל לקרבן דלא שייך בש"ז, לית לן למילף מיניה:

(ז) (על המשנה) ר' אליעזר אומר. בגמרא פליגי בדרשי. דקרא. ועתוי"ט:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) תוספתא. וחולי אין צריך למתני, דודאי דכל זמן שמצטער:

(ט) (על המשנה) ר' יוסי אומר. בספרי פליגי בדרשי דקרא. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) דארישא מהדר, דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת דהיינו בזיבה שניה, וקאמר דנכרי שראה קרי מטמא ראיה שהיא שניה לראיה שראה כבר קודם שנתגייר. ובתנאי שתהיה ראיה השניה אחר שפסק מן הדאגה של קבלת מצוות:

(יא) (על הברטנורא) הר"ש. וקשה, דא"כ תנאה הוא והוה ליה למיתניה באהלות פרק י"א משנה ז'. ולכן נראה כגירסת הספר. והיא גירסת הר"מ. ואינו אלא תוספת ביאור שכך הוא ההוה:

(ד)

(יב) (על המשנה) הזב. ותנ:ריו. ר"ל זבה ונדה ויולדת ומצורע. הר"מ: