משנה הוריות א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת הוריות · פרק א · משנה א | >>
הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם -- בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה -- פטור, מפני שתלה בבית דין.
הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה ד והלך ועשה על פיהן -- בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין ה שלא עשו ועשה -- הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין.
זה הכלל: התולה בעצמו, חייב. והתולה בבית דין, פטור.
הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה,
- וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם,
- בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן,
- בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן,
- בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה,
- פָּטוּר,
- מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְּבֵית דִּין.
- הוֹרוּ בֵּית דִּין,
- וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ,
- אוֹ תַּלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה,
- וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן,
- בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן,
- בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן,
- בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה,
- הֲרֵי זֶה חַיָּב,
- מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלָה בְּבֵית דִּין.
- זֶה הַכְּלָל:
- הַתּוֹלֶה בְּעַצְמוֹ, חַיָּב;
- וְהַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין, פָּטוּר:
הורו בית דין, לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה -
- והלך היחיד, ועשה שוגג על פיהן -
- בין שעשו - ועשה עמהן,
- בין שעשו - ועשה אחריהן,
- ובין שלא עשו - ועשה,
- הרי זה פטור - מפני שתלה בבית דין.
- והלך היחיד, ועשה שוגג על פיהן -
- הורו בית דין -
- וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד שראוי להוראה -
- והלך, ועשה על פיהן -
- בין שעשו - ועשה עמהן,
- ובין שעשו - ועשה אחריהן,
- ובין שלא עשו - ועשה,
- הרי זה חייב.
- זה הכלל -
- התולה בעצמו - חייב,
- והתולה בבית דין - פטור.
עניין ההוראה שעליה יתחייבו בית דין, שיאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר פלוני.
ואמרו ועשה שוגג על פיהם - לפי שאם היה שוגג שלא על פיהם חייב קרבן. כגון שהורו שחלב הקרב מותר, אם נתכוין לאכול חלב הקרב ואכלו על פיהם אינו חייב קרבן, אבל אם נתכוין לאכול שומן ואכל חלב הקרב חייב קרבן, לפי שלא אכלו בשביל שהתירוהו בית דין.
אבל כשאכל על פיהם אינו חייב כלום, ואפילו היו מעשיו עם מעשיהם ביחד או לפני מעשיהם, וכן אם עשה ולא עשו הם כלום היה פטור, לעניין שהקדמנו ממאמריהם "מעשה תלוי בקהל והוראה בבית דין".
ומשנה זו רבי יהודה היא, דסבר שיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. אבל רבנן סברי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, עד שיהיו רוב יושבי ארץ ישראל עושים על פיהם, ואותה שעה יהיו העושים פטורין ובית דין חייבין בקרבן כמו שביארנו. ויושבי ארץ ישראל אלו הם כמו שכתוב "וכל ישראל עמו מלבא חמת עד נחל מצרים"(מלכים א ח, סה), רוצה לומר שאותם שהם במקום זה הם כל ישראל, ואין משגיחין לאשר הם חוץ לארץ.
וזה שידע שטעו ועשה על פיהם, שאמר בכאן שהוא חייב כלומר חייב בקרבן, יש להקשות עליו, וזה כי הואיל שידע שטעו ועשה מזיד הוא, והמזיד אינו חייב קרבן. ופירוק קושיא זו כמו שביארו, שהוא שגג במה שאמר יתברך "על פי התורה אשר יורוך"(דברים יז, יא), וחשב שראוי לעשות על פיהם ואפילו טעו וידע בטעותן, ולפיכך עשה על פיהם ואף על פי שהיה יודע שטעו, ולפיכך חייב קרבן יחיד, ולא יצטרף לאשר עשו בשגגה ואפילו על פיהם.
ואמרו התולה בעצמו - ואפילו לא היה ברור אצלו שטעו, אלא שאין דרכו שיעשה על הוראתם אלא הטוב בעיניו, וגם כן לא נתברר אצלו ביטולו, ונשאר הדבר אצלו כאילו לא הורו, אם עשה חייב:
הורו בית דין לעבור - שאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר שחייבים על זדונו כרת:
והלך היחיד ועשה - מתניתין ר' יהודה היא דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ואינה הלכה. אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ואינו פטור עד שיהו העושים על פי בית דין רוב יושבי ארץ ישראל א או רוב השבטים ב, ואז בית דין ג מביאין פר העלם דבר של צבור, והעושים על פיהם פטורים:
שוגג על פיהם - לאפוקי היכא שלא תלה בהוראת בית דין, כגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, שזה חייב, שהרי לא על פי בית דין אכל:
בין שלא עשו - בית דין עצמן מעשה על פי הוראתם, הוא פטור והן חייבין, שבית דין אין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה, שהמעשה תלוי בקהל וההוראה בבית דין:
הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין - ואע"ג דמזיד הוא זה, שהרי ידע שטעו ואעפ"כ עשה כדבריהם, ומזיד לאו בר קרבן הוא, הא אמרינן בגמרא שהוא שוגג, שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין ואפילו ידע בהן שטעו:
זה הכלל - לאתויי מבעט בהוראה, שאין דרכו לעשות על פי הוראתם, ועשה כהוראת בית דין לא מפני שסמך על הוראתם אלא מפני שנדמה לו בדעתו שזה מותר, הרי זה חייב:
משנה הוריות, הקדמה
כאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם. כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות(. הרמב"ם
הורו בית דין. פליגי בסוף פרקין איזה ב"ד.
על אחת מכל מצות. פי' הר"ב שחייבים על זדונה כרת. עיין במשנה ג' פרק ב':
והלך היחיד וכו' פטור. דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה (ויקרא ד') הרי אלו מיעוטין. העושה מפי עצמו חייב. בהוראת בית דין פטור. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"י דשבת. ומ"ש הר"ב רוב יושבי א"י. גמ'. שנאמר (מלכים א' ח') ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבא חמת עד נחל מצרים ל"ל אלא ש"מ הני הוא דאקרי קהל אבל הנך [דבח"ל] לא אקרי קהל. ומ"ש הר"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב (ויקרא ד') ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכ"מ. ומ"ש ואז בית דין מביאין לא משום דס"ל כר"מ דסוף פרקין אלא צבור מביאין כר"י דהתם. ומשום דבשביל הוראת הב"ד מביאין שפיר קאמר ב"ד מביאין. וכן הרמב"ם בר"פ י"ב מהל' שגגות כתב ב"ד מביאין ואח"כ פסק דצבור מביאין ופירש הכ"מ כמ"ש.
או תלמיד והוא ראוי להוראה וידע שטעו. ומסקינן בגמרא דאי ראוי להוראה לא צריכא דמה לי הוא מה לי אחד מהן אלא משנה יתירה קמ"ל דאפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר שאינו ראוי להוראה אפ"ה חייב ומסיים הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות שגגות אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור. שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית.
בין שעשו ועשה עמהם בין וכו'. זו ואצ"ל זו קתני. גמרא:
(א) (על הברטנורא) בגמרא ילפינן מקרא דהנך דבחוצה לארץ לא אקרו קהל:
(ב) (על הברטנורא) דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר, דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו, מעשה תלוי בקהל. ורובו ככולו בכל מקום:
(ג) (על הברטנורא) לאו משום דסבירא ליה כר' מאיר דסוף פרקין, אלא צבור מביאין כר' יהודה דהתם. ומשום דבשביל הוראת הבית דין מביאין, שפיר קאמר בית דין מביאין. וכן פירש הכ"מ:
(ד) (על המשנה) ראוי כו'. וידע שטעו. ומסקינן בגמרא, דאי ראוי להוראה, לא צריכא, דמה לי הוא מה לי אחד מהן. אלא משנה יתירה קא משמע לן דאפילו גמיר ולא סביר, סביר ולא גמיר, שאינו ראוי להוראה, אפילו הכי חייב. ומסיים הר"מ, אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור, שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית:
(ה) (על המשנה) בין כו' בין כו'. זו ואין צריך לומר זו קתני. גמ':
בעה"י היוצר אדם ובהמה ועופות וחיות. נתחיל מסכת הוריות.
כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים כאשר השלים התנא מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא ולפיכך סידר הוריות אחר אבות ובה חתם סדר נזיקין ע"כ. בפי' רעז"ל בין שלא עשו ב"ד עצמן מעשה על פי הוראתם הוא פטור והן חייבין ע"כ וכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל נלע"ד דלא דק שאין ב"ד חייבין על מעשה יחיד שעשה על פיהם אלא על מעשה רוב הקהל עכ"ל ז"ל:
והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם: בגמ' פריך וניתני ועשה על פיהם שוגג למה לי ומשני רבא בלשון אחרון למעוטי היכא דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו דחייב שלא תלה עצמו בב"ד והכי ס"ל נמי לר' יוחנן. תו גרסי' בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דפטר ליחיד מקרא דכתיב אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי שלשה מיעוטין דהכי משמע נפש תחטא אחת תחטא בעבותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול כמו שכתבתי בפ' המצניע סי' ה' וחד למעוטי יחיד העושה בהוראת ב"ד דפטור אבל חכמים פליגי עליה ורב נחמן אמר שמואל זו דברו ר"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דתניא וכו' ודחי לי' כמה דחיות. ועיין בשבת פ' המצניע (שבת דף צ"ג.) ומסיק בגמ' דחכמים היינו ר"ש בן אלעזר ותליא פלוגתייהו במילתא אחריתי ע"ש והיא הברייתא שהבאתי בסוף פירקין:
בין שעשו ועשה עמהם וכו': בגמ' פריך למה ליה למתני כל הני. בשלמא רישא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא זו דעשה עמהם דהוי ודאי תולה בב"ד ופטור אלא אף זו נמי דעשה אחריהם הוי תולה בב"ד ופטור. ולא זו בלבד דעשה אחריהם דפטור אלא אף זו דלא עשו ב"ד אפ"ה הוי תולה בב"ד ופטור אלא סיפא איפכא איבעי ליה למיתני כיון דלחיובא הוא ומשני דסיפא זו ואין צריך לומר זו קתני דאפי' היכא דעשה עמהם דלא תלה בב"ד חייב קרבן ואין צריך לומר זו דעשה אחריהם דודאי לא תלה בב"ד וחייב קרבן וכ"ש היכא דלא עשו ועשה דחייב:
או תלמיד שראוי להוראה: מפרש רבא בגמ' כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שהן הדנים לפני חכמים והיו ראויין להוראה וטעותם היא שחשבו שמצוה לשמוע דברי חכמים אפי' לעשות איסור ובגמ' פריך תרתי למה לי כיון דתנא וידע א' מהן שטעו למה לי תו למתני או תלמיד שראוי להוראה ותירץ רבא דאע"ג דראוי להוראה דקתני מתני' גמיר וסביר ודאי נמי הוא כא' מן הדיינים מ"מ ממשנה יתירה ילפי' דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר חייב דאי מרישא ה"א עד דגמר וסביר קמ"ל יתורא דמשנה דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר ה"ז חייב וכתיב בתוס' יו"ט ומסיים הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות שגגות אבל אם הי' ע"ה ה"ז פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ע"כ. ותימה גדולה שכתב הר"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' גם בסיפא מפני שתלה ע"כ:
זה הכלל התולה בעצמו: לאתויי מי שדרכו להיות מבעט בהוראת ב"ד כדפי' רעז"ל:
והתולה בב"ד: לאתויי הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם ואע"ג דבהדיא קתני לה בסמוך ר"ש פוטר תנא והדר מפ'. וביד בפי"ב דהלכות שגגות וכולי' פירקין שם פי"ג. ועיין בספר קרבן אהרן דבורא דחטאות פרשה שביעית. ופי' בתוספ' י"ט הורו ב"ד פליגי בסוף פירקין איזה ב"ד:
על א' מכל המצות: פי' הר"ב שחייבין על זדונה כרת עיין במשנה ג' פ' שני: והלך היחיד וכו' פטור דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו מיעוטי העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור. ומ"ש הר"ב רוב יושבי א"י גמרא שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי אלא ש"מ הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך דבחו"ל לא איקרי קהל. ומ"ש הר"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו ב"ד לעבור הקהל ועשו מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכל מקום. ומ"ש ואז ב"ד מביאים לא משום דס"ל כר"מ דס"פ אלא צבור מביאין כר' יהודה דהתם ומשום דבשביל הוראת ב"ד מביאין שפיר קאמר ב"ד מביאין וכן הרמב"ם ז"ל ברפי"ב מה' שגגות כתב ב"ד מביאין ואח"כ פסק דצבור מביאין ופי' הכ"מ כמו שכתבתי:
יכין
הודו בית דין: ר"ל סנהדרין של כ"ג שהיו בכל עיר שטעו והתירו איסור כרת. דמתני' ר' יהודה היא, דס"ל הכי. אבל אנן קיי"ל כרבנן סוף פרקן, דאין כל ב"ד חייבין קרבן בהוראתן, רק סנהדרין גדולה של ע"א. ודוקא כשהיה ראש ישיבה עמהן. והיו כולן ראויין לסנהדרין [כלקמן סי' ל"א], וטעו כולן או רובן. מיהו בטעו רובן. דוקא בשתקו המועטים. אבל באמרו המיעוט או אחד מהן להרוב. טועים אתם, ורבו עליו והתירו. ב"ד פטורים. והעושה חייב חטאת [כמ"ד]. וכמו כן דוקא שאמרו לעם בפירוש, מותרים אתם לעשות. אבל בנשאו ונתנו בדבר בפני עצמן, ונמנו וגמרו כשיארע כן יהיה דבר זה מותר, ושמעו הצבור ועשאו כן. ב"ד פטורים, והעושה חייב חטאת [רמב"ם פי"ב וי"ג משגגות (רמב"ם פי"ב מהל' שגגות)]:
לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה: שהתירו דבר שאם עשאה יחיד בשוגג, היה חייב חטאת קבוע [לאפוקי חטאת של עולה ויורד, כלקמן]:
והלך היחיד: מתני' ר' יהודה היא כלעיל וס"ל נמי דביחיד סגי. אבל אנן קיי"ל כרבנן, דדוקא כשעשו ע"פ ב"ד, רוב ישראל שיושבים בא"י, אעפ"י שאינן רק שבט אחד או רובו, או שעשו רוב השבטים שיושבין בא"י אעפ"י שאינן רוב הקהל שבא"י [ומנשה ואפרים, כשבט אחד נחשבין לדבר זה]. בכל אלו העושין פטורים, וב"ד חייבים פר העלם דבר של צבור. אבל יחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד, חיוב חטאת [שם]:
ועשה שוגג על פיהם: לאפוקי היכא שלא תלה על פי הוראת ב"ד. כיון שהורו ב"ד שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב, שהרי לא ע"פ ב"ד אכל:
בין שעשו: הסנהדרין:
ועשה עמהן: א' מהצבור:
בין שלא עשו: רק הורו כך:
פטור: ולהכי לא מקרי שוגג:
הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה: ר"ל אחד מהצבור שהיה ראוי להוראה, וידע שטעו ב"ד. לאפוקי ע"ה שאין ידיעתו ידיעה וודאית [שם]:
והלך: רוחו התלמיד:
מפני שלא תלה בבית דין: אף דזה מזיד הוא, ומזיד פטור מקרבן [ועי' מ"ד]. י"ל דמיירי שסבר דמצוה לשמוע לסנהדרין, אף כשיודע שטועין:
זה הכלל: לאתויי מי שדרכו לבעט בהוראת סנהדרין, ורק בזה סבר שכדין הורו, ועשה על פיהן. אפ"ה חייב, מדלא תלה בב"ד, רק בדעתו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת