ברטנורא על הוריות א

משנה הוריות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הורו בית דין לעבור - שאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר שחייבים על זדונו כרת:

והלך היחיד ועשה - מתניתין ר' יהודה היא דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ואינה הלכה. אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ואינו פטור עד שיהו העושים על פי בית דין רוב יושבי ארץ ישראל או רוב השבטים , ואז בית דין מביאין פר העלם דבר של צבור, והעושים על פיהם פטורים:

שוגג על פיהם - לאפוקי היכא שלא תלה בהוראת בית דין, כגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, שזה חייב, שהרי לא על פי בית דין אכל:

בין שלא עשו - בית דין עצמן מעשה על פי הוראתם, הוא פטור והן חייבין, שבית דין אין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה, שהמעשה תלוי בקהל וההוראה בבית דין:

הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין - ואע"ג דמזיד הוא זה, שהרי ידע שטעו ואעפ"כ עשה כדבריהם, ומזיד לאו בר קרבן הוא, הא אמרינן בגמרא שהוא שוגג, שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין ואפילו ידע בהן שטעו:

זה הכלל - לאתויי מבעט בהוראה, שאין דרכו לעשות על פי הוראתם, ועשה כהוראת בית דין לא מפני שסמך על הוראתם אלא מפני שנדמה לו בדעתו שזה מותר, הרי זה חייב:

(ב)

ר' שמעון פוטר - כיון שפשטה הוראתם ברוב צבור:

ור' אליעזר אומר ספק - הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין ולא שאל, הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא, ומביא אשם תלוי. וה [לכה כר' אליעזר:

איזהו ספק - כלומר במה אומר ר"א שהוא נדון כמי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא וחייב אשם תלוי:

ביושב בביתו - כשהוא יושב בביתו במדינה שהורו בה בית דין, שהיה אפשר שישמע שחזרו בהם בית דין מהוראתם:

אבל הלך לו למדינת הים - ולאו דוקא הלך, אלא החזיק בדרך ללכת אע"פ שעדיין לא הלך, סבירא ליה לר' עקיבא שמפני טרדתו לצאת לדרך אינו שואל אם חזרו בהן בית דין, ופטור מאשם תלוי. ובן עזאי סבר, הואיל ועדיין לא הלך היה לו לשאול. ובהכי מוקי לה פלוגתייהו בגמרא. והלכה כר"ע:

(ג)

לעקור את כל הגוף - כל עיקרה של מצוה, כדמפרש ואזיל:

הרי אלו פטורים - דכתיב (ויקרא ד) ונעלם דבר, קרי ביה ונעלם מדבר , מקצת הדבר ולא כולו:

אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור - בגמרא פריך דהא שומרת יום כנגד יום בתורה כתיב (שם טו) וספרה לה, מלמד שסופרת אחד כנגד אחד, וכל מידי דכתיב בתורה אין בית דין מביאין עליו קרבן. ומפרש בגמרא כגון דאמרי זבה לא הוי אלא ביממא, כלומר, כשרואה דם ביום ולא כשרואה בלילה, דכתיב (שם) כל ימי זובה:

המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור - דאמרי הכנסה והוצאה אסורה דכתיב (שמות טז) אל יצא איש ממקומו , זריקה והושטה מותרת:

המשתחוה פטור - דאמרי השתחואה דאית בה פשוט ידים ורגלים אסורה דכתיב (שם לד) לא תשתחוה לאל אחר, ושאין בה פשוט ידים ורגלים מותרת. וכללא דמילתא, אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו. אבל הורו בדבר שהצדוקין מודין בו, פטורין מקרבן צבור, והרבים העושים על פיהם כל אחד חייב להביא קרבן על שגגתו. מאי טעמא, דזיל קרי בי רב הוא:

(ד)

וידע אחד מהן שטעו וכו' - דאמר קרא (ויקרא ד) ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שיהיו כולם מסכימים בשגגה :

מופלא של בית דין - הגדול שבהן, ראש הישיבה:

זקן שלא ראה בנים - אינו ראוי לדון דיני נפשות, שסתמו שהוא אכזרי ולא ירחם:

ונאמר להלן עדה - ושפטו העדה:

מה עדה האמורה להלן וכו' - שנאמר בסנהדרין (במדבר יא) והתיצבו שם עמך, בדומין לך, מיוחסין כמותך. פרט לגר ולנתין ולממזר שאינן ראויין לימנות בסנהדרין:

מזידין - שידעו בית דין שהדבר אסור, פטורים מקרבן צבור, דמזיד לאו בר קרבן הוא . והעושים שוגג, מביאים כשבה או שעירה חטאת יחיד:

שוגגים ועשו מזידין אלו ואלו פטורים - בית דין פטורים שהרי לא עשו הקהל מפי הוראתם ולא תלו מעשיהם בבית דין, שהרי ידעו שבית דין טעו. וכל העושים פטורים, שהרי מזידים הן ומזיד לאו בר קרבן הוא:

(ה)

מביאין פר - האמור בויקרא והקריבו הקהל פר:

ובעבודה זרה מביאים פר ושעיר - ואם הורו להתיר באיסור עבודה זרה, מביאין פר ושעיר האמור בפרשת שלח לך, וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות, הוי אומר זו עבודה זרה, וכתיב התם (שם טו) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת. ור' מאיר מבר, האי והקריבו הקהל פר האמור בויקרא בשגגת שאו. עבירות, וכן ועשו בל העדה פר ושעיר האמור בשלח לך בשגגת עבודה זרה, הקהל שהורה בלבד הן המביאים אותם, והן בית דין הגדול:

שנים עשר שבטים מביאין - דסבר ר' יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל, שנאמר (דברי הימים ב כ) ויעמוד יהושפט בקהל יהודה :

שלשה עשר פרים - דסבר ר' שמעון שאין בית דין ששגגו בהוראה מתכפרים בפרים ושעירים של השבטים, אלא חייבים להביא פר ושעיר לעצמם:

שבעה שבטים - שהם רוב מנין של שבטים, אע"פ שהן מיעוט ישראל. או רוב מנין ישראל ואע"פ שיהיו ממיעוט מנין השבטים, ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל. מביאין כל שאר השבטים שלא חטאו על ידי אלו החוטאים:

שמונה פרים - דסבר ר' שמעון שאין אותן שלא חטאו מביאים על ידי החוטאימ. והלכה כר' יהודה:

ועשה אותו שבט - לעצמו, ואין כאן רוב מנין ישראל ולא רוב השבטים :

וחכמים אומרים אין חייבים וכו' - והלכה כחכמים: