תפארת ישראל על הוריות א

משנה הוריות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על הוריות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הודו בית דין:    ר"ל סנהדרין של כ"ג שהיו בכל עיר שטעו והתירו איסור כרת. דמתני' ר' יהודה היא, דס"ל הכי. אבל אנן קיי"ל כרבנן סוף פרקן, דאין כל ב"ד חייבין קרבן בהוראתן, רק סנהדרין גדולה של ע"א. ודוקא כשהיה ראש ישיבה עמהן. והיו כולן ראויין לסנהדרין [כלקמן סי' ל"א], וטעו כולן או רובן. מיהו בטעו רובן. דוקא בשתקו המועטים. אבל באמרו המיעוט או אחד מהן להרוב. טועים אתם, ורבו עליו והתירו. ב"ד פטורים. והעושה חייב חטאת [כמ"ד]. וכמו כן דוקא שאמרו לעם בפירוש, מותרים אתם לעשות. אבל בנשאו ונתנו בדבר בפני עצמן, ונמנו וגמרו כשיארע כן יהיה דבר זה מותר, ושמעו הצבור ועשאו כן. ב"ד פטורים, והעושה חייב חטאת [רמב"ם פי"ב וי"ג משגגות (רמב"ם פי"ב מהל' שגגות)]:

לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה:    שהתירו דבר שאם עשאה יחיד בשוגג, היה חייב חטאת קבוע [לאפוקי חטאת של עולה ויורד, כלקמן]:

והלך היחיד:    מתני' ר' יהודה היא כלעיל וס"ל נמי דביחיד סגי. אבל אנן קיי"ל כרבנן, דדוקא כשעשו ע"פ ב"ד, רוב ישראל שיושבים בא"י, אעפ"י שאינן רק שבט אחד או רובו, או שעשו רוב השבטים שיושבין בא"י אעפ"י שאינן רוב הקהל שבא"י [ומנשה ואפרים, כשבט אחד נחשבין לדבר זה]. בכל אלו העושין פטורים, וב"ד חייבים פר העלם דבר של צבור. אבל יחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד, חיוב חטאת [שם]:

ועשה שוגג על פיהם:    לאפוקי היכא שלא תלה על פי הוראת ב"ד. כיון שהורו ב"ד שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב, שהרי לא ע"פ ב"ד אכל:

בין שעשו:    הסנהדרין:

ועשה עמהן:    א' מהצבור:

בין שלא עשו:    רק הורו כך:

פטור:    ולהכי לא מקרי שוגג:

הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה:    ר"ל אחד מהצבור שהיה ראוי להוראה, וידע שטעו ב"ד. לאפוקי ע"ה שאין ידיעתו ידיעה וודאית [שם]:

והלך:    רוחו התלמיד:

מפני שלא תלה בבית דין:    אף דזה מזיד הוא, ומזיד פטור מקרבן [ועי' מ"ד]. י"ל דמיירי שסבר דמצוה לשמוע לסנהדרין, אף כשיודע שטועין:

זה הכלל:    לאתויי מי שדרכו לבעט בהוראת סנהדרין, ורק בזה סבר שכדין הורו, ועשה על פיהן. אפ"ה חייב, מדלא תלה בב"ד, רק בדעתו:

משנה ב

הורו בית דין:    ועשו רוב הצבור על פיהן:

וידעו שטעו:    נודע להן אח"כ שטעו בהוראתן:

והלך ועשה על פיהן:    שלא ידע שחזרו בהן הב"ד:

רבי שמעון פוטר:    מדנתפשטה כבר הוראתן ברוב ישראל, לא פשע:

ורבי אליעזר אומר ספק:    דהו"ל לשאל כל עת אם נתחדש דבר בב"ד, ומדלא שאל, הר"ז כמי שמסופק אם חטא. ולפיכך מביא אשם תלוי:

איזהו ספק:    כלומר באיזה ספק אמר ר"א:

ישב לו בתוך ביתו:    שאפשר לו לשאל:

הלך לו למדינת הים פטור:    מדאי אפשר לו לשאל. ולאו דוקא הלך, אלא אפילו רק החזיק לילך בדרך, משום טרדתו א"א לו לשאל ופטור:

אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור מן החובה:    ר"ל המחזיק לילך בדרך, דומה יותר למי שכבר הלך, דשניהן אינן יכולין לשאל. משא"כ היושב בביתו שיוכל לשאל, חייב. ואפשר עוד דמה דקאמר ר"ע מודה אני בזה וכו' ר"ל מודה אני גם במי שקרוב לפטור א"ע מהחובה, ר"ל שהמחזיק בדרך כבר התקרב לפטור א"ע מהחובה שהיה מוטל עליו בשבתו בביתו, גם זה פטור, [ומסתבר כפירוש זה, דאל"כ הרי ר"ע בוודאי בהחזיק בדרך וכדמסיק בש"ס, וא"כ מה בזה דקאמר, הרי ר"א לא הזכיר עדיין כלל מהחזיק בדרך. אלא ע"כ דהאי בזה כמו במי הוא]:

אמר לו בן עזאי מה שנה זה:    מי שהלך ממש בדרך:

מן היושב בביתו:    ולא החזיק בדרך:

וזה לא היה אפשר לו שישמע:    א"כ המחזיק ללכת, אף דטרוד, עכ"כ מדאפשר לו שישמע בלי שאלה, ג"כ חייב. ורתוי"ט כ' בשם רש"י דהאי היושב דברי ר"ע היא שהשיב כן לבן עזאי, ולפע"ד פי' רש"י כן רק לפי הס"ד דש"ס, דלא ידע עדיין מפלוגתתן בהחזיק בדרך, אבל למסקנא דבהחזיק בדרך פליגי, א"כ כולה מלתא דברי בן עזאי היא. תדע דאל"כ מה זו תשובה שהשיב לו ר"ע שהיושב בביתו וכו' והרי גם המחזיק בדרך אפשר שישמע מבלי שיחקור. אלא דר"ע ס"ל דהחילוק בין היושב בביתו למי שהוא בדרך, שהיושב בביתו יש לו פנאי לחקור, משא"כ מי שהוא בדרך אין דעתו מיושבת לחקור, א"כ ה"ה המחזיק לצאת לדרך ג"כ טרידא דעתו, והשיב לו בן עזאי שהיושב בביתו אפשר שישמע אף שלא יחקור, א"כ ה"נ מחזיק בדרך:

משנה ג

הורו בית דין לעקור את כל הגוף:    כל עיקר המצוה, וכדמפרש ואזיל.

אין שבת בתורה אין עבודה זרה בתורה:    נקט הנך ג', נדה, שבת, ע"ז, משום דבכולן יש בהן הסתעפות רב, ושייך גבייהו הסיפא דהתירו מקצתו ואסרו מקצת. ותו דקמ"ל דאף דכולן ידועין לכל, דכל איש יש לו אשה, ובכל שבוע יש שבת, וע"ז הוא העיקר היותר גדול לכל ישראל, ובלעדם אין מקום לתורה, אפ"ה מחשבו ב"ד כשטעו בהנך, ולא מחשבו מזידין:

הרי אלו פטורין:    והעושין חייבים כל א' וא' חטאת:

אבל הכא על שומרת יום כנגד יום פטור:    כשראתה דם בא' מי"א ימי זיבה, טמאה לבעלה עד שתספור יום אחד בטהרה כנגדו [ועי' ביבקש דעת אות ע]. ואמרו הן שא"צ לספור:

ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף:    בגמ' פריך הרי כולהו כתיבי בפירוש בקרא, ואם הורו ב"ד להיפך, הו"ל כעוקר הגוף, וב"ד כטירי. ומשני, דשומרת יום איירי, דאמרי ב"ד, דדוקא כשרואה ביום חייבת לספור כנגדו, ולא ברואה בלילה. וכ"כ בשבת, מיירי באמרו דוקא הוצאה מרשות לרשות אסור, ולא מושיט וזורק בשבת. ובע"ז מיירי, באמרו דדוקא השתחואה בפישוט ידים ורגלים אסור, אבל שאר השתחואה או כריעה, מותרת. וה"ה בכל דבר שאין מפורש בתורה, שאין הצדוקים מודין בה, בהורו ב"ד בטעות להתירו, הן חייבים והעושין פטורים. אבל בהורו בהיפך ממה שמפורש בתורה, שהצדוקין מודים בה, ב"ד פטורים והעושין חייבים, דזה לא מחשב הוראה, מיהו אפילו באינו מפורש, דוקא באמרו בפירוש מותרים אתם לעשות. אבל באמרו דעכ"פ לכתחילה אסור רק שאין חייבים עליו חטאת בדיעבד, הב"ד פטורים, וכל יחיד ויחיד שעשה חייב [רמ"ל פי"ב משגגות. ואין לתמוה האיך אפשר שיטעו ב"ד בדברים פשוטים כאלה. וי"ל דבבית שני שהיו צדוקים שפיר היה אפשר והרי ג"כ שרפו בת כהן שזנתה בחבלי זמורות מדלא היו בקיאין [כסנהדרין פ"ז. מ"ב] משם מוכח דבבית שני נתמנו ע"פ המלכות. ולהכי לא בדקום מקודם אם בקיאין בדיני התורה]:

משנה ד

ואמר להן טועין אתם:    ואפ"ה לא חזרו בהן, וכיון דאמר להן כך לא הסכים בהוראתן, ולא היו כולן בהוראה זו משא"כ בשתק, אף דידע שטעו מדשתק הרי הסכים:

או שלא היה מופלא של בית דין שם:    שלא היה ראש הישיבה שם, אף שהיה כל המניין של ע"א סנהדרין שלם:

או זקן:    מופלג בזקנה. דג"כ פסול מלהתמנות בסנהדרין [כסנהדרין ל"ו ב']:

שלא ראה לו בנים:    לרמב"ם [שם], גרס או שלא ראה בנים, דג"כ פסול מלהתמנות בסנהדרין [כסנהדרין שם]. ולפי גי' הספר לא מיירי רישא במופלג בזקנה, רק כל אחד ואחד מסנהדרין נקרא זקן. כמו מפי שבעים ושנים זקן [זבחים פ"א מ"ג]. וכ"כ זקן יושב [יומא דכ"ה א']. וחדא מלתא קאמר תנא:

ונאמר להלן עדה:    בדיני נפשות כתיב ושפטו העדה:

ועשו שוגגין:    שידעו ב"ד שאסור, ואפ"ה הורו להיתר, אעפ"י שהקהל עשו בשוגג שסמכו על הוראתן, אפ"ה ב"ד פטירי, דמזיד לאו בר קרבן הוא:

מביאין כשבה ושעירה:    ר"ל כל יחיד ויחיד שעשה מביא כשבה או שעירה לחטאת:

ועשו מזידין:    שידעו שטעו הב"ד, וידעו ג"כ שאסור לשמוע בקולם בכה"ג, ואפ"ה עשו:

הרי אלו פטורין:    הב"ד משום דלא תלו הקהל בהוראתן, דהרי ידעו שטועין הב"ד ואפ"ה עשו. וכל יחיד ויחיד פטור, דמזיד לאו בר קרבן הוא ומיירי בידע שבכה"ג אין מצוה לשמוע לב"ד ועיין בזה לעיל סי' י"א:

משנה ה

מביאין פר:    הב"ד מביאין משלהן פר העלם דבר של צבור, האמור בפרשת ויקרא:

ובעבודה זרה:    ואם הורו להיתר באיסור עבודת ע"ז:

מביאין פר ושעיר:    ב"ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת. האמורים בפרשת שלח לך:

מביאין שנים עשר פרים:    דס"ל כל שבט ושבט אקרי קהל, וס"ל נמי דצבור מביאין הפר, והפר והשעיר בע"ז ולא הב"ד:

ובעבודה זרה שלשה עשר פרים:    דס"ל דאין ב"ד מתכפרים בפרים שהביאו הקהל:

הורו בית דין ועשו שבעה שבטים:    דהיינו רוב מנין השבטים. אף שהן מיעוט מספר ישראל:

או רובן:    ר"ל רוב כל שבט ושבט. וה"ה רוב ישראל אף שאינן רק משבט אחד:

על פיהם:    שעכו על פי הוראת הב"ד:

מביאים פר:    ר"ל מביאין הב"ד פר:

מביאין על ידיהן פר:    ר"ל כל שבט ושבט אף שלא חטא מביא פר לעצמו [ה"ק בש"ס, וכך פסק הרמב"ם ((פי"ב מהל' שגגות)). ותמיהני שלא ביארו כן הר"ב ורתוי"ט]:

ופר ושעיר לבית דין:    ובהנך ב' בבי קיי"ל כר"י [(רמב"ם פי"ב מהל' שגגות)]:

אותו השבט הוא חייב:    אף שאותו השבט לא היה רוב מניין ישראל:

וחכמים אומרים אין חייבים אלא על הוריית בית דין הגדול בלבד:    וצריך נמי רוב מניין ישראל, או רוב מניין השבטים:

ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו השבט:    וקיי"ל בהא כחכמים [שם]: