משנה אהלות ט א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ט · משנה א | >>
כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ, כזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ, כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא.
וכל שאינו כנגד הזית, תוכה, והבית, טהור.
בבית, אין טמא אלא הבית.
בתוכה, הכל טמא.
כַּוֶּרֶת שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וּפִיהָ לַחוּץ,
- כַּזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ
- אוֹ עַל גַּבָּהּ
- מִבַּחוּץ,
- כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַזַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְגַבָּהּ,
- טָמֵא;
- וְכָל שֶׁאֵינוֹ כְּנֶגֶד הַזַּיִת, תּוֹכָהּ, וְהַבַּיִת,
- טָהוֹר.
- אוֹ עַל גַּבָּהּ
- בַּבַּיִת,
- אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת;
- בְּתוֹכָהּ,
- הַכֹּל טָמֵא:
כוורת שהיא בתוך הפתח, ופיה לחוץ,
- כזית מן המת נתון תחתיה,
- או על גבה מבחוץ -
- כל שהוא כנגד הזית תחתיה, וגבה - טמא,
- וכל שאינו כנגד הזית, תוכה והבית - טהור.
- בבית - אין טמא אלא הבית.
- בתוכה - הכל טמא.
תחילת מה שתבין בזה הפרק, שהדיבור הוא בכוורת גדולה המחזקת ארבעים סאה או יותר, אשר כבר קדם המאמר בה שהיא לא תטמא ושהיא חוצצת בפני הטומאה.
וכאשר (תטמא) יאמר הנה תוכה טמא או גבה טמא או הכל טמא, לא תחשוב שעניין זה הטמאותה בעצמה, אמנם עניין זה הטמאות הכלים אשר בתוכה או על גבה, ולא נצטרך להשיב זה העניין בכל הלכה והלכה. והוא שיאמר שכל מה שנוכחי לטומאה הנה הוא טמא, לפי שעל גבה הוא על גבי הטומאה, וכל מה שלא יהיה נוכחי לטומאה מכלל חללה טהור, לפי מה שבתוכה כולה טהור אם לא מה שיהיה נוכחי לטומאה.
וכן הבית כולו טהור לפי שהטומאה מבחוץ. אולם אם היתה הטומאה בבית הנה לא יטמא תוך הכוורת לפי שפיה לחוץ, ואם היתה הטומאה תוך הכוורת הנה יטמא הבית וכל מה שבכוורת, כי הכוורת חללה בתוך הבית והטומאה מגעת בחלל הבית ולא ימנענה הכוורת שיטמא הבית, לפי מה שהשרשנו וכמו שביארנו מרביעי מזאת המסכתא:
כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ. בכוורת שיש לה שולים ומחזקת מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש עסקינן שאין מקבלת טומאה ומוטה על צדה בתוך הפתח ומקצתה בחוץ ומקצתה בבית ופיה לחוץ ושוליה לפנים ובשאינה גבוהה מן הארץ טפח כדמוכח' סיפא ובמחולחלת היינו שהדפנות נקובות בפותח טפח. ובתוספתא (פ"י) נמי קתני אי זו היא מחולחלת כל שיש לה טפח מארבע רוחותיה משלש רוחותיה משתי רוחותיה זו כנגד זו כלומר שיש חילחול טפח בארבע דפנות או בשלש ולכל הפחות בשתים זה כנגד זה שיש שעושין נקבים בדפנות בפותח טפח כדי שיכנסו הדבורים ויצאו ופעמים דפקוקים בקש ואותו הפקק אינו תקוע בחוזק ולא מיהדק אלא רפוי מלשון ארעא חלחולי מחלחלא דפ' חומר בקודש (דף כב.) ודפ' הרואה (דף נט.) עננא חלחולי מחלחלי ומלשון מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת במסכת כלים פ"י (מ"ג) ותנן במקואות פ"ד (מ"ג) היו צרורות מתחלחלים לתוכו והילכך לאעיולי לה טומאה חשיב כסתום ולאפוקי מינה טומאה חשיב כפתוח: נתון תחתיה מבחוץ. או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית אם הזית תחתיה וכלים על גבה כנגדו או הזית על גבה וכלים תחתיה כנגדו תחתיה וגבה טמא אבל מה שבתוכה טהור ואע"פ שהכוורת מצלת לתוכה על מה שתחתיה וגבה אינה מצלת אפי' היתה גבוהה מן הארץ טפח כיון דכלי עץ היא כדתנן לעיל פ"ו (מ"א) אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר דאפי' נדבך הנתון ע"ג כלי אבנים אינו מציל כ"ש הכלי עצמו ותנן נמי לעיל פ"ה (מ"ו) הכלים מצילין עם דפנות אהלים אבל בלא דפנות לא ומיהו לא ידענא אמאי מציל הכא אמה שבתוכה דבפ"ה הבאתי ברייתא דקתני קדירה שהיא נתונה בצד דופנו של אהל מבחוץ והיא רוצצת טומאה תחתיה טומאה בוקעת ועולה ומשמע אף לטמאות מה שבתוכה מדקתני סיפא היתה גבוהה טפח מה שבתוכה טהור וכאן על כרחין צריך לומר כמו שפירשתי דתוכה טהור דאין לומר דנקט תחתיה וגבה טמא וכ"ש תוכה דקרוב לטומאה יותר דא"כ גם בית ליטמא אי חשבת ליה לזית כאילו מונח בתוכה דטומאה שבתוכה נכנסת לבית כיון דמחולחלת ויש לחלק בין קדירה שפיה למעלה לכוורת המוטה על צדה כמו שאפרש לקמן בפירקין:
כל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור. האי תוכה כמו ותוכה בוי"ו כלומר כלים שתחתיה וגבה שלא כנגד הזית וכלים שבתוכה אפי' כנגד הזית וכלים שבבית הכל טהור:
בבית. אם הכזית בבית אין טמא [אלא] הבית אבל כלים שבתוך הכוורת טהורים דפיה לחוץ ודרך נקב שבתוך הכוורת שבדופן אין הטומאה נכנסת אע"פ שיש בו פותח טפח כיון שהוא פקוק כדפרישית:
בתוכה. אם הכזית בתוך הכוורת: הכל טמא. שדרך נקב הדופן יוצאה הטומאה לבית כיון דלא מיהדקא הפקיקה ואפי' כלים שתחתיה ושעל גבה מבחוץ טמאים דכיון דאם הכזית בתוכה כמלא טומאה דמי מחמת אהל שבתוכה ואין כלי מציל על מה שתחתיו וגביו:
כוורת - שיש לה שולים, ומחזקת ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש שאינה מקבלת טומאה א, ומוטה על צדה בתוך הפתח ומקצתה בחוץ ב ומקצתה בבית:
ופיה לחוץ - ושוליה לפנים:
כזית מן המת נתון תחתיה - מבחוץ:
כל שהוא כנגד הזית - אם הזית תחתיה וכלים על גבה כנגדו, או הזית על גבה וכלים תחתיה כנגדו:
תחתיה וגבה טמא - אבל מה שבתוכה טהור. דאע"פ שהכוורת מצלת על מה שבתוכה, אינה מצלת על מה שתחתיה וגבה כנגד הזית של טומאה. דעל מה שבתוכה דין הוא שתציל, דאפילו מונחת באוהל המת מצלת בצמיד פתיל ג, כיון שאינה מקבלת טומאה, אבל מה שתחתיה ושעל גבה אינה מצלת כיון דכלי היא, כדתנן לעיל פרק ו' ד אדם וכלים נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר:
וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור - הכי קאמר, כלים שתחתיה וגבה שאינן כנגד הזית של טומאה, ותוכה כלומר כלים שבתוכה ואפילו הן כנגד הזית, וכלים נמי שבבית, הכל טהור:
בבית אין טמא אלא הבית - אם הכזית בבית אין טמא אלא הבית, אבל הכלים שבתוך הכוורת טהורים ה, דפיה לחוץ:
בתוכה הכל טמא - אם הכזית בתוך הכוורת, הכל טמא. דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות בפותח טפח עסקינן, כדבעינן למימר לקמן [משנה ג'], אלא שהנקבים פקוקים בקש ואין הסתימה מהודקת, ודרך הנקבים יוצאה הטומאה לבית כיון דלא מהדקי ו, ואפילו כלים שתחתיה ושעל גבה מבחוץ טמאים, דכיון שהזית בתוכה רואין אותה כאילו היא מלאה טומאה, ואין כלי מציל על מה שתחתיו ועל גביו. אבל כשהטומאה בבית, אמרן לעיל דאין טמא אלא הבית, שאין הטומאה נכנסת בכוורת דרך נקבים אע"פ שיש בהן פותח טפח הואיל והן פקוקים, ודרך פיה אינה נכנסת שהרי פיה לחוץ:
כוורת. פי' הר"ב שיש לה שולים כו' שאינה מקבלת טומאה. וכיון דלאו בת קבולי טומאה היא חוצצת בפני הטומאה. מהר"ם:
שהיא בתוך הפתח. פי' הר"ב ומקצתה בחוץ. ברה"ר או בחצר. מהר"ם. וכתב עוד וד' חלוקים קתני בה במוטה על צדה בפתח ופיה בחוץ. בבא קמא בשלימה ומחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא תנינא בשלימה ומחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. בבא תליתאה בפחותה ואינה מחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא רביעאה בפחותה ואינה מחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. וכל אותן ד' בבות מיירי בפיה לחוץ. ואח"כ הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו בפיה לפנים. ואחר כך הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו במוטה על צדה באויר. ואח"כ שונה ד' בבות בכהאי גוונא ביושבת על שוליה. עכ"ל. אבל אחר שתי בבות ראשונות. דמיירי בכוורת שבבית קודם שיצא מן הבית. תנא עוד שתי בבות אחרות חדא בממלאה כל הבית. וחדא בעומדת בתוך הפתח. ואחר כך יצא מפתח הבית לאותן בבות. דמיירי כשהיא עומדת באויר השמים:
כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא. כתב הר"ב אבל מה שבתוכה טהור. וכ"כ הר"ש ומהר"ם ולקמן אכתוב שאין דעת הרמב"ם כן. ומ"ש דאפי' מונחת באהל המת מצלת בצמיד פתיל. כדתנן פ"י דמס' כלים וכלי עץ הטהורים. וכדקתני הכא בסיפא טומאה בבית אין טמא אלא הבית. ולא הכוורת. מהר"ם. והכא אע"ג דאינה צמודה פתיל הואיל ואין לה אהל מאהיל על פיה ועל הטומאה. מצלת על תוכה כמו בצמיד פתיל. ומ"ש הר"ב אבל מה שתחתיה ושע"ג אינה מצלת כיון דכלי הוא. כדתנן לעיל פ"ו אדם וכלים כו'. מסיים הר"ש. דאפי' נדבך הנתון ע"ג כלי אבנים אינו מציל כ"ש הכלי עצמו. ותנן נמי לעיל פ"ה [משנה ה'] הכלים מצילים עם דפנות אהלים. אבל בלא דפנות לא. ע"כ. וסיים מהר"ם כגון זאת הכוורת שמונחת תוך הפתח ולא אצל הדופן. וכ"ש כשאינה גבוהה מן הארץ טפח דאפי' אצל הדופן לא מצלא. דאין אהל פחות מטפח. ע"כ. וזאת היא ג"כ שטתו ברפ"ח כמ"ש שם בס"ד. אבל לפי מה שביארתי רפ"ו [ד"ה אפילו] מדעת הרמב"ם. לא כן הוא. אלא כל כלי הבא במדה מביאין וחוצצים. ולא מצריך התם שיהו עם דפנות אהלים. קשיא הכא אמאי לא תחוץ הכוורת והא פרשינן לה שהיא באה במדה ומפני כן כ' הראב"ד בפי"ט מהט"מ שלא נתחוור אצלו טעם המשנה טעם ברור. ע"כ. ומה שמיישב הכ"מ דההיא דחוצצין דרפ"ח מיירי בחציצת והפסק כותל ולא בחציצת אהל. דלענין אהל אינם חוצצים לטהר. כההיא דרפ"ו. כבר כתבתי אני בס"ד התם ברפ"ו שא"א לומר כן. אלא דחציצה דרפ"ח מיירי [*נמי] לענין חציצת אהל. והראיתי מקום על דברי הכ"מ עצמו שמפרש כן. ועוד הנני יוסיף בכאן להזכיר דבריו בהעתקתו שם ספי"ט מה שכתב הוא על המשנה עצמו. ושם כתב לאמר בקושיא זו דודאי דחוצצין דפ"ח היינו חציצת אהל. אלא שאין חציצתו חציצה. אא"כ שנעשה כאהל. דהיינו שהוא גבוה טפח. ומפני זה נדחק בכמה דוחקים בדיני היתה גבוה טפח. להוציא המשנה ממשמעה. דכי קתני ע"ג מפר' דהיינו בחלק שיש ממנה תחת הבית וכו'. והא דקתני במשנה ח הכל טמא אלא גבה. היינו גבה שחוץ לבית. ומתניתין י דקתני היתה גבוהה כו' הכל טמא הניח בצ"ע. ואני אומר לפי מה שכבר ביארתי מדעת הרמב"ם ברפ"ו. שכלי גללים ודומיהם הטהורים נעשי' אהל לטמא ולא לטהר. שזהו כשאינם באים במדה. אע"פ שהם טהורים מכל מקום אינם חשובים אהל. אלא כשבאים במדה. נמצינו למדין שאין דין כלים הטהורים שוין. ועל *)דין זה נ"ל ליישב גם כאן. דהא דבבאים במדה דתנן ברפ"ח דמביאין וחוצצים. והיינו בתורת אהל. שגם בהם יש חילוק ואינם כולם שוים בדין זה כמו שכלי גללים עצמם אינן שוין. ויש חלוק ביניהם בין באים במדה או לא באים ואע"פ שכולם טהורים ה"נ בכלי עץ הטהורים והם הבאים במדה יש לחלק ביניהם. והוא התנאי של החלחול דהכא. ואע"פ שכשנפחתה עדיפא כדלקמן משנה ג. ודמיא טפי לאהל. ר"מ אפשר לומר דכשלא נפחתה והיא כלי אלא שנתחלחלה. דמגרע גרע לענין אהל ונשתווה לכלי גללים שאינם באים במדה. ואמינא נמי דהיינו דבתוספתא והביאה הר"ש קתני. איזו היא מחולחלת כל שיש לה טפח מד' רוחותיה מג' רוחותיה מב' רוחותיה זו כנגד זו. ואילו מרוח אחת לא קתני. ואי אין לחלחול טעם אלא לאפוקי טומאה מינה לבית כדפי' הר"ש והר"ב. א"כ אף במרוח אחת תסגי. אלא ודאי טעמא אחרינא נמי. ואיכא למימר כדפרישית כדי שתצא מדין תורת אהל הניתן לכל כלי הבא במדה כדתנן ברפ"ח. וגמרא גמירי ליה לתנא דתוספתא דבמב' רוחות הוא שיוצא מתורת אהל. אבל לא מרוח אחת. והיינו נמי דמצריך שיהיו זה כנגד זה. שכשהם זה כנגד זה הוי לענין אהל כאילו כולה איננה ולא תחוץ. ומידי דהוה אכלי גללים. כך נ"ל. וע"פ הדברים האלה אפרש כל הפר' בס"ד. ואע"פ שעכשיו באו לידי דברי מהר"ם. וראיתי בהם שמפרש טעם אחר לדברי התוספתא דמצריכה נקבים משתי רוחות וכמו שאעתיק לקמן. לא חזרתי מדברי. לפי שגם דבריו אינם מוכרחים. ואל תתמה במה שאמרתי דהכי גמירי לה. שכן תמצא כמו כן למהר"ם ז"ל בפרקין משנה ז [*וי"ד]. ועוד אכתוב בתוספתא זו במשנה ג ע"ש [ד"ה היתה]:
וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור. כתב הר"ב ה"ק וכו' ותוכה וכו' וכ"כ הר"ש ומהר"ם. עי' בפירוש הר"ב במשנה יג [ד"ה בוקעת]. אבל הרמב"ם מפרש למתניתין כמשמעה שכל שאינו כנגד הזית בתוכה הוא דטהור. הא מה שכנגד הזית ואפי' בתוכה טמא שהטומאה בוקעת לכל שכנגדה. וגירסת הספר דבמשנה ה מוכיח כדבריו כמ"ש שם בס"ד [ד"ה תחתיה] והקשה הכ"מ [ברפי"ע מהלכות ט"מ] מאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית. למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת. והל"ל בתוכה טמא. וגבה טהור. דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל. חצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה. וי"ל מאחר שעצם הזית אינה בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת. וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות ע"כ. וכן נמי בכלל הזה שאינה נכנסת הטומאה ממנה לבית ע"י החלחול. אלא שלשטת הרמב"ם אין הפי' של מחולחלת כפי' המפרשים דבנקובה. אלא מחולחלת ענינה שבעצמה היא חלול' חלול'. לא נקבים נקבים [עי' בפי' הרמב"ם אז תבין] ולכך לא הוצרך הכ"מ לכלול זה. ולהרמב"ם בתוכה הכל טמא. כיון שחלל הכוורת בתוך הבית והטומאה מגעת בכלל הבית לא ימנענה הכוורת שיטמא הבית כמ"ש בפ"ד [משנה א' ד"ה טומאה]:
בבית אין טמא אלא הבית. כתב הר"ב אבל הכלים שבתוך הכוורת. טהורים. וכתב כן הר"ש. ומשמע דאילו כלים שתחתיה והם בתוך הבית טמאים. ואפילו הטומאה בבית שלא תחת הכוורת. וכן מסיק מהר"ם. דכיון דטומאה מתפשטת בבית ע"ג כל הכוורת שבפנים. בוקעת כל תחתיה שבפנים. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. והוקשה לו מהא דתנן בפ"ד סוף משנה א דכלים שתחת המגדל. ואין שם פותח טפח. טומאה בבית הכלים טהורים. ותירץ דשאני הכא שהכוורת מונחת בפתח. וכיון דסוף טומאה לצאת דרך שם ויש פותח טפח ממעל לכוורת בין הכוורת לקורות ה"ל כאילו הטומאה שם על הכוורת. וכל כה"ג שיש [שם] פותח טפח על גבה או תחתיה. והיא מונחת בפתח דדרך טומאה לצאת דרך שם. אמרינן דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר כאילו הטומאה עצמה שם. ובכוורת פחותה שאינה כלי דלא שייך ה"ט אפרש שם טעם אחר. עכ"ד:
בתוכה הכל טמא. כתב הר"ב דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות כו' כדבעינן למימר לקמן. במשנה ג. ושם אפרש בשם מהר"ם ז"ל. ודייק הר"ב לכתוב דפנות וכן כתב ג"כ שהנקבים וכו' ודרך הנקבים וכו' הכל לשון רבים. אפשר שבדקדוק כתב כן. והוא מטעם התוספתא שכתבתי לעיל דמפרש' דמחולחל' היא שנקוב' לפחות משתי רוחותי' זה. כנגד זה ומכל מקום לא ה"ל להר"ב לסתום [תיבה] בנקבים בלבד. דלא משמע כולי האי. אע"פ שהוא ל' רבים. אבל היה לו לפרש בהדיא דבנקובה בשתי רוחותיה מיירי. דהא אכתי לא שמעינן שיהו הנקבי' בשתי רוחות דוקא. וכ"ש למאי דמסיימה התוספתא זה כנגד זה. אבל במשמע נקבים אפי' מרוח אחת ובלבד שיהיו יותר מנקב א'. וכ"ש דאפשר למיטעי ולומר דלאו בדוקא בעינן נקבים וה"ה באחד סגי. אלא אורחא דמלתא נקט דאימא זיל בתר טעמ'. לאפוקי טומאה בנקב אחד נמי סגי. וכתב מהר"ם וז"ל נראה דלהכי בעינן שני נקבים לכל הפחות בשני דפנותיה זה כנגד זה. פי' בדופן שבמזרח ושבמערב או צפון ודרום [כלומר בכוורת העומדת על שוליה שכך היא עמידתה על שוליה. ולפיכך אסברה לה מהר"ם בכך ודו"ק]. דאי לית בה נקבים כלל לא היתה טומאה יוצאה אלא דרך פיה לחוץ. ולא לבית. ולא לתחתיה. ולא לע"ג. כדאמרינן במגדל דלעיל פ"ד ואי ליכא אלא חד נקב למעלה. נהי דע"ג טמא שטומאה יוצאת למעלה דרך נקב. תחתיה היה טהור כיון דאין שם נקב. או אם [היה נקב תחתיה ולא] (לא) היה נקב ע"ג. ע"ג היה טהור. להכי צריך שני נקבים זה כנגד זה פי' מזרח ומערב. או צפון ודרום. דכשיהפוך אותה על הנקב אז יהי' נקב א' למטה להביא טומאה תחתיה. ונקב אחד למעלה להביא טומאה על גבה. וא"ת אמאי כל תחתיה וכל ע"ג טמא לעיל [*נ"ל שתיבת לעיל הוא ט"ס] כיון דבלא נקב לא הי' טמא כלל ומשום דיש נקב טמא [*נ"ל שתיבת טמא הוא ט"ס] לא ה"ל לטמויי אלא כנגד הנקב ותו לא היכא דלא גביהא טפח. דהא טומאה רצוצה היא ואינה יכולה להתפשט. י"ל דוקא כשאין בה נקבים אז מפסיקים כותלי הכוורת בין מה שתחתיה ישעל גבה. כיון דפיה לחוץ ומשם טומאה יוצאה. אבל כשיש בה נקבים וסוף סוף טומאה יוצאה משם. אין המחיצות מפסיקות להציל. אלא כיון דכלי הוא וטומאה בתוכו כמאן דמלי טומאה דמי. ובוקעת טומאה כל כנגד הכלי בין מלמעלה בין מלמטה. זה הכלל של משנה זו. דהא דאמרינן דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ה"מ כשהטומאה תחת הכלי או על גבה. אבל טומאה בתוך הכלי לא אמרינן שתבקע טומאה כל כנגד תחתיו וכל למעלה ממנו. אלא א"כ יש לו נקב למעלה טפח. בוקעת כל כנגדו למעלה. ואם יש לו נקב למטה בוקעת כל כנגדו למטה. אבל בלא נקב טפח. לא. משום דדרך טומאה לצאת דרך פי הכלי. ואין דרך טומאה לכנס. וכי יש לו נקבים טפח מלמעלה ומלמטה. הרי גם שם דרך טומאה לצאת. ואפילו בטומאה שבתוכה. [דכלים] נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ודוקא כי מנחא מקצתה בבית. בין שפיה לחוץ בין שפיה לפנים דדרך טומאה לצאת שלא יטמא כל אשר בבית. לא אמרינן נעשים אהלים לטמא ולא לטהר אלא אם כן יש לה נקבים טפח. כדפרישית. אבל כי מנחא כולה באויר אמרינן נעשים אהלים לטמא. ולא לטהר. אפי' אין לה נקבים טפח. ולהכי לא קתני בסמוך במונחת באויר. בד"א שהיא מחולחלת וכו'. ולכשאגיע שם אפרש יותר בטוב בעזרת שמים. עכ"ד. ואני כבר פירשתי לעיל טעם אחר בהא דצריכין שיהיו שני נקבים זה כנגד זה והוא שע"י כן יצאה הכוורת מדין תורת אהל דרפ"ח ובאה לכלל מדת כלי גללים ותו לא מידי. וגם במונחת באויר צריכה שתהא מחולחלת ובשתי נקבים זה כנגד זה. ודלא קתני הכי התם אפרש שם בס"ד:
(א) (על הברטנורא) ולכך חוצצת בפני הטומאה. מהר"מ:
(ב) (על הברטנורא) ברשות הרבים או בחצר. מהר"מ. וכתב עוד, וד' חילוקים תני בה במוטה על צדה בפתח ופיה לחוץ, אחד בשלימה ומחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. ב' בשלימה ומחולחלת וגבוהה טפח. ג' בפחותה ואינה מחולחלת ואינה גבוהה טפח. ד' בפחותה ואינה מחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. ואח"כ שונה ד' בבות כאלו בפיה לפנים, (ובבא אחת בממלאה כל הבית ואחת בעומדת בתוך הפתח. תוי"ט) וד' בבות במוטה על צדה באויר. וד' בבות ביושבת על שוליה:
(ג) (על הברטנורא) כדקתני הכא בסיפא טומאה בבית אין טמא אלא הבית ולא הכוורת. מהר"מ. והכא אע"ג דאינה צמודה פתיל, הואיל ואין לה אהל מאהיל על פיה ועל הטומאה, מצלת כמו בצמיד פתיל:
(ד) (על הברטנורא) ותנן נמי לעיל פרק ה' משנה ה', הכלים מצילין עם דפנות אוהלים, אבל בלא דפנות לא. הר"ש. וסיים מהר"ם, כגון זאת הכוורת שמונחת בתוך הפתח ולא אצל הדופן. וכל שכן כשאינה גבוהה מן הארץ טפח. דאפילו אצל הדופן לא מצלת דאין אוהל פחות מטפח. ולדעת הר"מ [עיין ריש פרק ו' אות ה']. דבאין במדה מצילין בלא דפנות אוהלים, צריך לחלק דהכא שהיא מחולחלת מגרע גרע ונשתווה לכלי גללים שאינם במדה. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) משמע דכלים שתחתיה בתוך הבית טמאים, ואפילו הטומאה שלא תחת הכוורת, דכיון דטומאה מתפשטת בבית ע"ג כל הכוורת שבפנים, בוקעת כל תחתיה שבפנים, דאדם וכלים נעשים אוהלים לטמא ולא לטהר. ואע"ג דתנן בפרק ד' משנה א', דכלים שתחת המגדל כו' הכלים טהורים, דשאני הכא שהכוורת מונחת בפתח וכיון שסוף טומאה לצאת דרך שם ויש פותח טפח בין הכוורת לקורות הוי ליה כאילו הטומאה על הבוורת. ועתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) ודייק לכתוב הנקבים כו', הכל בלשון רבים, דמחולחלת פירושו שנקובה לפחות משתי רוחותיה זה כנגד זה כדאיתא בתוספתא. ונראה לי דהכי גמירי לה הלכה למשה מסיני. ועתוי"ט:
כוורת. שיש לה שוליים ומחזקת ארבעים סאה בלח וכו' עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט דאם לא כן קשה היאך כוורת חוצצת מאחר שנטמאת הא אין כלי טמא חוצץ אלא ודאי בבאה במדה מיירי והוא פי' הרמב"ם והרא"ש ז"ל אבל הראב"ד ז"ל שם בהשגות פי"ט העמידה בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה:
בפי' ר"ע ז"ל דאע"פ שהכוורת מצלת וכו'. אמר המלקט נ"ל דצ"ל ואע"פ שהכוורת וכו' כמו שהוא בפי' הר"ש ז"ל:
וכל שאינו כנגד הוית תוכה והבית טהור. האי תוכה כמו ותוכה בוי"ו וה"ק וכו' [כצ"ל] לשון ר"ע ז"ל:
עוד בפי' ר"ע ז"ל. דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות בפותח טפח עסקי' וכו'. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל נ"ל אין זה הטעם רק הטעם הוא כיון שהטומאה הולכת מן הכלי לבית כיון שאין הכלי מצילו כמו שמוכרח לומר זה הטעם על הכלים המונחים תחתיה ושעל גביו מבחוץ ומה שפי' על מחולחלת שהדפנות נקובות בפותח טפח נ"ל שאין הפירוש כך כלל ועיקר אלא ה"פ בד"א בזמן שהיא כלי מחולחלת ר"ל שיש חלל בתוכה בפותח טפח דאז נקרא כלי אבל פחותה שהוא בטל מתורת כלי או אפוצה ר"ל שהיא מלאה קש ואין בתוכה חלל פותח טפח דבטל מתורת כלי וכן משמע מפי' הרמב"ם ז"ל וז"ל פחותה וסתם זה המקום בקש או אפוצה והוא שתהיה שלימה אבל מלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח. ועל מחולחלת פי' הרמב"ם ז"ל ירצה חלול ככלי שלם הצדדין נבוב לוחות תרגומו חליל לוחין עכ"ל ז"ל משמע להדיא דלא איירי כלל בדפנות נקובות ומש"ה מתורץ מה שאמר במשנה שביעית בד"א בזמן שהיא כלי מחולחלת וכו' לפי פירושו צ"ל בחנם נקט מחולחלת וכו' ודוחק גדול זה שאומר בד"א בחנם ולפי פירושי מוכרח לומר הבד"א שהמחולחלת גורם שהיא כלי והכלי אינו מציל וגם במשנה עשירית צריך לפרש ולחלק דאיירי בכוורת שאינה מחולחלת וכו' ולפי פירושי אין צריך לחלק ומה שפי' רעז"ל העתיק מפירושו של הר"ש ז"ל והמעיין לשם יכול לברר עוד שאין הפשט כמו שפירש רבינו שמשון ז"ל רק כמו שמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל ודו"ק ועוד מוכח להדיא בפי' הרמב"ם ז"ל שמחולחלת גורם שהיא כלי שפירש במשנה חמישית זה הדין גם בכוורת מחולחלת כמו שהתנה אחר זה ולפי דברי רעז"ל בחנם נקט וגם מפי'. הרמב"ם ז"ל על משנה י"ב מוכרח דסובר דלא כפי' רעז"ל עכ"ל ז"ל. והקשה מהרי"ק ז"ל על פי' הרמב"ם ז"ל בבבא קמייתא דכזית מן המת נתון תחתיה ובתוכה כנגד הטומאה טמא וכיון דבקעה הטומאה ועברה בתוכה למה לא יתפשט בכולה ומ"ש מדין חבית שהיא יושבת על שוליה שבסוף פ' זה דקתני טומאה תחתיה כנגד קורקורותה טומאה בוקעת ועולה והבית טמא וצ"ע ע"כ וכן הקשה שם כמה קישיות והניחם בצ"ע ושמא דמשום כל הנהו קושיות דיש על פי' הרמב"ם ז"ל נד רעז"ל מפירושו ז"ל ובחר בפי' הר"ש והרא"ש ז"ל:
יכין
כוורת: הוא כלי העשוי מקש. והרי כל כלי הנעשה מגדולי ארץ. דינו כשאר כלי עץ [כהר"ב פט"ו דכלים מ"א ורמב"ם ספ"א מכלים]. ולפיכך מק"ט. וגם בל"ז כל כלים אפי' כלי אבן וכדומה שאמק"ט. אפ"ה אינו חוצץ בפני הטומאה [כאהלות פ"ו מ"א]. אבל כוורת זו ששוליה פתוחים לרדות מתוכה הדבש. מיירי שמחזקת מ"ס. דאז דינו כאהל ומצלת על מה שבתוכה [כאהלות פ"ח מ"א] ומצלת ג"כ וחוצצת בין בית טמא לטהור [כמגילה כו"ב]. אבל בין מעלה למטה אינה חוצצת רק עם דפנות אהלים [כפ"ה סי' מ' מ"א]. והכא אין כאן דפנות אהלים. דמיירי שהכוורת מונחת בחלול הפתח מרוחקת טפח בכל צדיה מהמזוזה ומהמשקוף. ולפיכך אינה חוצצת בין מטה למעלה. ואע"ג דגם מחזקת מ"ס אינה מצלת על שבתוכה באהל המת רק בסתום צמ"פ בכל נקביו [ככלים פ"י מ"א]. והכא הרי הכוורת מנוקבת נקבים רבים בדפנותי' ליציאת הדבורים. ובכה"ג מיירי הכא וכדמסיק במשנה ג' דקאמר בד"א במחולחלת והיינו שמנוקבת [וכדאמרינן בעלמא [חגיגה כ"ח א'] ארעא חלחולי מחלחלא]. והרי ביש בהנקבים פותח טפח מיירי [וכמ"ש הר"ב כאן] ובל"ז הרי כל נקב שנעשה בכוונה אפי' אין בו טע"ט נכנס הטומאה דרך שם [כרתוי"ט פ"ח דכלים מ"ו ד"ה ואם]. וא"כ כיון דהנקבים הללו אינן סתומים בצמ"פ רק סתומים בקש איך יציל על מה שתוך הכוורת.י"ל כיון שדין הכוורת כאהל. מדמחזקת מ"ס. לפיכך דינן כנקבים שבאהל דא"צ לסתמן בצמ"פ. רק בסתימה בעלמא סגי להו. והא דקאמר ברפ"י דכלים דכלי עץ הטהורים מצילין בצמ"פ כבר כתב שם הרמב"ם. דהיינו כשפשוטי כלי עץ מונח על פה כ"ח או על פה כלי אבן דבוק בו בצמ"פ מציל. אבל כלי עץ שמחזיק מ"ס בסתימה בעלמא סגי לי' וככל נקב שבאהל [ועי' לעיל בפ"ח בהלכתא גבירתא מ"א. ותמוהין דברי הר"ב כאן שכתב דבכוורת ממ"ס מיירי משנתינו והוא בכבודו ובעצמו כתב ברפ"י דכלים. דכלי עץ הממ"ס צריך צמ"פ. והרי היא איו צמ"פ בנקביו ואיך יציל על שבתוכה כשהטומאה נגדה או בבית. וגם דברי הגאון רב"א תמוהין. דמוקי לה הכא בכוורת שאינה ממ"ס ואפ"ה אמק"ט מדמנוקבת הרבה ואין לה ב"ק. ומייתי ראיה מאבוב של קלאין [כלים פ"ב מ"ג]. ובמחכ"ר אי התם אמק"ט מדמנוקבת הרבה ק' מ"ש מטיטרוס שם מ"ו דג"כ מלא נקבים ואפ"ה מדנעשה מתחלה כך דרך תשמישו מק"ט [מ"ז] וה"נ הול"ל באבוב. ואי בטיטרוס דעשוי למשקה ונתנקב בכונס משקה. אפ"ה מדאינו מוציא רק מעט מעט לא מחשב כניקב בכונס משקה. מכ"ש אבוב וכוורת שעשויין לאוכלין. אף כשנתנקבו כשיעור כלי של אוכלין [כספ"ט דכלים]. אפ"ה מדאינן מוציאין כלל מתשמישו הול"ל דהו"ל כשאר ב"ק ומק"ט. אלא אבוב ה"ט דאמק"ט מדהוא פשוטי כ"ח שאינו מקבל שום טומאה [כשבת פד"א]. ורבינו דחה טעם זה. דא"כ היינו טבלא דחשיב התם. ובמחכ"ר אין בקו' זו כדאי לדחות קושיתינו הנ"ל דיגיד עליו ריעו [שם מ"ז] דנקט תנא נמי כמה מיני כלי ב"ק לדוגמא בעלמא. מלבד שאין אנו בקיאין בתמונת כלים ההם אולי היה האבוב כפוף באמצע כעין סריד [שם פ"ח מ"ג] כדי להניח לתוכו בשר לצלות. וק"ל דא"ה מדאינו מגופף סביב לא חשיב ב"ק. ואף שיש לישב קו' זו מטיטרוס לאבוב [ע"ש בועז סי' ז']. עכ"פ ק' הרי כוורת זו מדהוא גדולי קרקע דינו ככלי עץ וכמש"ל וכל כלי עץ אינו מתטהר כשניקב. רק בשניקב כמוציא רמון כרפי"ז דכלים ורמב"ם פ"ו מכלים וא"כ היאך יוצל הכא מה שבתוכה בשמונחת מקצתה באהל המת הרי עכ"פ צמ"פ בעי על הנקבים ההם [כרמב"ם פכ"ב מטו"מ]. אע"כ דהכא בממ"ס מיירי דדינו כאהל. דלא בעי בנקביו צמ"פ רק סתימה בעלמא(א')]:
שהיא בתוך הפתח: ומונחת קצתה בחוץ:
ופיה לחוץ: שמוטה על צדה ופיה פתוח כלפי חוץ. שאין אויר תוכה מעורב עם האוירים שבבית שלמעלה ושלמטה הימנה [עפ"ד מ"ג]:
או על גבה מבחוץ: מלת בחוץ גם אתחתיה קאי שהטומאה רצוצה תחתיה בחוץ. או שהטומאה מונחת ע"ג בחוץ שלא תחת תקרת הבית:
טמא: ר"ל כל טהרות שבאויר שתחת הכוורת או ע"ג. והן כנגד הזית טמא. דהטומאה בוקעת ועולה ויורדת לטמא כל שכנגדה. דכלי שמחזיק מ"ס אע"ג שאמק"ט. אינה חוצצת רק על מה שבתוכה. או בין הטומאה שמונח בצד הטהרה. ולא כשא' מהן למטה וא' למעלה [כרפ"י]:
תוכה: ר"ל וכל שבתוכה אפי' נגד הטומאה:
טהור: דכשלא כנגד הזית בכל מקום טהור דמדאין תחת הכוורת אויר גבוה טפח. לפיכך אפי' מונחת הטומאה תחתיה. לא התפשטה הטומאה כלל לצדדים אפי' כשרצוצה תחת הכוורת. וכ"ש כשהטומאה ע"ג ובקעה רק לתחתיה אין הבקוע ההוא מתפשט תחת הכוורת לצדדים וגם כל שבתוכה אפי' מה שכנגד הטומאה. הכל טהור דמדאמק"ט מצלת על כל מה שבתוכה. ולא דמי לביב הקמור [פ"ג מ"ז] דכשהטומאה רצוצה בביב בוקעת לתוך הבית וה"נ כשהטומאה רצוצה תחתיה נימא שתבקע הטומאה לתוכה [ועי' קרית ארבע בדין טומאה רצוצה]. י"ל דכיון דכותלי הכוורת נפרדים מהאויר שהטומאה רצוצה שם. לא דמי לביב [ועי' בבועז פ"ד סי' ב]:
בבית: ר"ל ואם הטומאה בבית:
אין טמא אלא הבית: דאף מה שבתוך הכוורת טהור. ולא דמי למגדל שבתוך הפתח וטומאה בבית. דתוך המגדל טמא [כפ"ד מ"ג] התם המגדל ממלא כל הפתח. סוף טומאה לצאת דרך שם. אבל הכא הרי ע"כ יש רווח הרבה בין עליונה של כוורת למשקוף הפתח. ודרך שם יוצא הטומאה. ולכן רק כל תחת תקרת הבית טמא. ואפי' מה שבבית תחת הכוורת רצוץ טמא אף שהטומאה בבית שלא תחת הכוורת. דלא דמי לטומאה בבית דאמרינן דטהרות שהן תחת המגדל שבבית טהורין [כפ"ד סוף מ"א]. י"ל דשאני הכא דהכוורת מונחת תוך הפתח וכיון דסוף טומאה לצאת דרך חלול טפח על טפח שממעל להכוורת תחת המשקוף. לפיכך כל סביבת מקום ההוא שייך להבית. וכחור שבכותל בית הטמא. דאף שאין בהחור טע"ט. אפ"ה כשהטומאה בבית. הטהרות שבחור טמאים. וכדאמרינן [פ"ז מ"ב] באהל ששופע ויורד עד כאצבע. דכשהטומאה באהל. טהרות שתחת השפוע טמאים. וכ"כ אמרינן [פרק ג משנה ז'] בביב קמור תחת הבית. דאע"ג דאין תוך הביב טע"ט. אפ"ה כשהטומאה בבית. טהרות שבביב טמאים. ה"נ חלול פחות מטע"ט שתחת הכוורת. מדשם מקום יציאה. שייך החלול ההוא להבית. וכל מה שבתוכו טמא. דאף דיש לחלק ולומר דביב שאני שהוא בקרקע הבית הטמא דטמא עד התהום [כהר"מ ור"ב שם]. היינו משום דהקרקע ההוא שייך להבית. וה"נ חלול שסביב מקום היציאה שייך להבית. משא"כ חלול פחות מטע"ט שתחת המגדל לא שייך להבית:
בתוכה הכל טמא: דכיון דטומאה בתוכה. וחללה טע"ט הרי הכוורת כמליא טומאה דמי. ולפיכך אף שמונחת הטומאה בהחלק שבתוכה בחוץ. והכוורת פתוח שם לצד חוץ. אפ"ה מתפשטת הטומאה משם גם להחלק שבתוכה לפנים. וכיון דמלאה נקבים טע"ט יוצא משם הטומאה גם לתוך הבית. דאע"ג דהנקבים פקוקים בקש לא עדיף מסתימה דצמ"פ דמהני רק מלהכניס טומאה אבל לא מלהוציא טומאה [כלים פ"ח מ"ו]. ואע"ג דבאהל שיש בכתלו נקב טע"ט וסתמו מציל שלא תתפשט הטומאה דרך הנקב [וכמש"ל]. היינו באהל ממש. אבל הכא כלי המחזיק מ"ס. אין דינו ממש כאהל. דהרי גם אינו חוצץ בין מטה למעלה רק בצירוף דפנות אהלים. וה"נ לענין נקבים שבו די לן דסגי ליה סתימה בעלמא מלהכניס טומאה אבל לא מלהוציאה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת