מצוה:לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.
(שמות יג, יג)
היא שצונו לערוף פטר חמור אם לא נפדה אותו, והוא אמרו יתברך "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג, יג). וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בכורות.
ויש למקשה שיקשה ויאמר: ולמה מנית פדותו ועריפתו שתי מצוות, ולא מנית אותן מצוה אחת ותהיה עריפתו מדיני המצווה, כמו שקבלו בשורש השביעי? הנה יודע האל כי ההיקש מחייב זה, לולא מה שמצינו לרבותינו – לשון יורה על זה היותם שתי מצוות. והוא אמרו: מצות פדייה קודמת למצות עריפה, ומצות יבום קודמת למצות חליצה.
וכמו שהיבמה מוכנת אם ליבום אם לחליצה, והיבום מצוה והחליצה מצוה, כן פטר חמור ראוי או לפדייה או לעריפה, וכל אחד ואחד מצוה כמו שאמרנו.
לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג, יג).
ענינה שהורג ולד החמור אם לא רצה לפדותו. וגזר השם שלא יהנה בו מכיון שלא פדהו ואפילו הנבלה אסורה לו בהנאה.
משרשי מצוה זו מה שכתוב בפדיה.
דיני המצוה, מה שאמרו (בכורות יג.) דמצות פדיה קודמת לעריפה, ושאסור בהנאה אם מת קדם פדיון ויקבר, וכי מצוה להרגו בקופיץ ולא בדבר אחר, ויתר פרטיה מבוארים גם כן בבכורות.
ונוהגת בכל כמו הפדיה.
מצות עריפה כשלא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ מאחוריו שנא׳ וערפתו [בדף י״ב] והלוקח חמור מן הגוי ואין ידוע אם בכרה אם לא בכרה וילדה זכר פודה אותו בשה. [היינו כפי׳ ר״ת בתוס׳ שם דף ד׳ וי״א] ואפי׳ הי׳ לו כמה ספקי פטרי חמורים פודין כל אחד באותה שה וחוזר ופודה והוא לבעלים מפני שהוא ספק וכן הדין בכל הספקות שהרי המוציא מחבירו עליו הראי׳ [מבוארים במשנה שם דף ט׳].
סיכום מתנות כהונה
שנינו בתוספתא דמס׳ חלה ומביאה בפרק הזרוע והלחיים [דף קל״ג] כ״ד מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח, ככתוב בפרשת קרח לכל קדשי בני ישראל לך נתתים ואח״כ פרט וזה יהיו לך וגו׳. כל המקיים אותן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח, וכל העובר עליהן כאילו עובר על כלל ופרט וברית מלח. ואלו הן עשר במקדש, וארבע בירושלם, ועשר בגבולין:
- עשר במקדש: חטאת בהמה, וחטאת העוף, אשם ודאי, אשם תלוי, זבח שלמי ציבור, ולוג שמן של מצורע, שתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, מותר העומר.
- ארבע בירושלם: הבכור והביכורים, והמורם מתודה, ואיל נזיר, ועורות קדשים.
- ועשר בגבולין: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, והמתנות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, שדה חרמים, שדה אחוזה, וגזל הגר.
פירש״י בב״ק [דף ק״י] שלפיכך מונה עורות קדשים עם מתנות ירושלם למעט שאינן נחשבין עם מתנות שבגבולין שהרי העורות אינן נתנין להם אלא בירושלים. וגם אינו מונה אותם עם מתנות שבמקדש מפני שאין מונה אלא אותם שאם יצאו חוץ לקלעים שנפסלין ביוצא.
עשר במקדש, כתיב בפרשת קרח וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לה׳ קדש קדשים לך הוא ולבניך. ותניא בספרי [שם] כל קרבנם אלו שתי הלחם ולחם הפנים לכל מנחתם זו מנחת חוטא ומנחת נדבה פי׳ שירי מנחה לכל הטאתם זו חטאת היחיד וחטאת ציבור וחטאת העוף וחטאת בהמה ולכל אשמם זה אשם ודאי ואשם מצורע ואשם נזיר ואשם תלוי. אשר ישיבו לה׳ זה גזל הגר שכתוב בו השבה שנאמר האשם המושב לכהן ודרשינן בפ׳ הגוזל [דף ק״ו] אשם זה קרן. קדש קדשים זה לוג שמן של מצורע לך הוא ולבניך בזכותך ובזכות בניך. ותניא [בספרי דלעיל] וזה לך תרומת מתנה לכל תנופות ב״י להביא כל דבר שטעון תנופה כגון שלמי ציבור שניתן לכהנים. הרי למדנו עשר שבמקדש.
וארבע שבירושלים, הבכור והביכורים כתובים בפירוש ומבוארים במקומן ומורם מן התודה כגון חזה ושוק מבשר התודה וארבעת לחמי תודה מן הארבעים ומאיל הנזיר חזה ושוק וזרוע בשלה וחלה ורקיק הן מן הדברים הטעונין תנופה שכתוב שם שהן לכהן וגם במקומן כתוב שהן לכהן ועורות קדשים כתוב בפרשת צו הכהן המקריב עורת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. ושנינו במסכת זבחים [דף ק״ג] עורות קדשי קדשים ניתנין לכהנים קל וחומר מעולה ומה עולה שלא זכו הכהנים בבשרה זכו בעורה שאר קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שזכו בעורן. הרי ביארנו ארבע שבירושלם.
ועשר מתנות שבגבולין כולם מבוארות כל אחת במקומה.