מצוה:לערוך את נרות המקדש
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(שמות כז, כ-כא)
היא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'. והוא אמרו יתברך שמו יערוך אותו אהרן ובניו וזאת היא מצות הטבת הנרות.
וכבר התבארו דיני מצוה זו בשמיני ממנחות וביומא בפרק ראשון ובמסכת תמיד.
להטיב נרות תמיד לפני השם יתברך, שנאמר (שמות כז כא) יערוך אתו אהרן ובניו, כלומר יערוך הנר לפני השם יתברך, וזוהי מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא (יומא יד:).
משרשי המצוה. שצונו השם יתברך להיות נר דולק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים, וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה. וכבר אמרנו (במצוה טז) כי במעשה הטוב תכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקובלים עם היותי מאמין באמת כי יש למקובלים בענינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתב הנראה כפשוטן של דברים, והכל לשם שמים.
דיני המצוה, כגון מה שאמרו (אמור פרשה יג משנה יא) הדלקת הנרות דוחה שבת כקרבנות שקבוע להם זמן שנאמר בו תמיד, ושנתן (מנחות פט.) לכל נר ונר חצי לוג שמן שנאמר מערב עד בקר, ושיערו חכמים שזה השיעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות ואם יותר אין בכך כלום. ומענין מצות ההטבה הוא הדישון, ודישון המנורה והטבתה מצות עשה בבקר ובין הערבים. והדישון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שכבה ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, ונר שלא כבה מתקנו. ונר אמצעי (מערבי) אם כבה מדליקו מאש שעל המזבח החיצון. והאחרים מדליקין זה מזה, שמושך את הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר.
ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני ממנחות (מנחות פו.) וממקומות מתמיד. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ג מהל' תמידין ומוספין) במצוה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפרשנו. אבל דעת מפרשים אחרים (רש"י שמות ל ז) היא שההטבה היא הדשון והקנוח ותיקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות (דף מט:).
ונוהגת בזמן הבית בכהנים. וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצוה -- בטל עשה.
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בקר לפני ה׳ חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל." (שמות, כז)
[ומפרש״י שם כל הסוגיא ודרשה דלהעלות בשבת דף כ״א] "להעלות נר" מדליקין עד שתהא שלהבת עולה מאליה. "תמיד" כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום, וכן במנחת חביתין שאינה באה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב, אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת אל שבת הוא. וביומא [דף מ״ה] דרשינן "אש תמיד תוקד על המזבח" אף אש מנורה שנ׳ בו תמיד מעל מזבח החיצון תקחנו. [במנחות דף פ״ט]
"מערב ועד בקר" תן לה מדתה שתהא דולקת מערב ועד בקר. ושיערו חכמים חצי לוג ללילי תקופת טבת הארוכים ופרש״י שכשהלילות מתקצרין ונותר מן השמן אין בכך כלום. יש מפרשים שמה שאנו אומרים ביומא [דף כ״ג ועיקרו בשקלים דף ז׳] בן בכרי היה ממונה על הפקיעות פירושו שהיה מפקיע פתילות לפי הלילות כי בלילות קצרות עושין אותן גסות כדי שיכלה כל השמן. וכן מצינו זה הלשון בפתילות כדאמרינן בשבת [דף ל״א ועיקרו בסוכה דף י״א] מבלאי מכנסי הכהנים ומהמנייהן מהן היו מפקיעין פתילות למקדש וכן ישנו בירושלמי דפאה. אמנם ביומא [דף כ׳] גרסינן אמר אביי מריש הוה אמינא מאי פקיע פתילה כדתנן מפקיעין כיון דשמעתא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע מלקות.