מצוה:לירא את ה'
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
(דברים י, כ)
היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי, אבל נירא ביראת ענשו בכל עת. וזהו אמרו "את ה' אלהיך תירא" (דברים ו, יג).
ובגמרא (סנהדרין נו.) אמרו על דרך ויכוח באמרו "ונוקב שם ה' מות יומת" (ויקרא כד, טז) ואימר פירש דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מן את ה' אלהיך תירא. רוצה לומר אולי אמרו ונוקב שם ה' הוא שיזכיר השם לבד מבלתי שיברך. ואם תאמר אי זה עון בזה, נאמר כי הוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכיר שמו לבטלה, היה המענה על זאת השאלה ודחיית זה המאמר ואמר חדא דבעינא שם בשם וליכא, ורוצה לומר שיברך השם בשם כמו שאמרו יכה יוסי את יוסי.
ועוד אזהרת עשה היא וכל אזהרת עשה לא שמה אזהרה, רוצה לומר שזה שאמרת אזהרתיה מאת ה' אלהיך תירא אינו אזהרה כי הוא צווי והוא מצות עשה ואין מזהירין בעשה.
הנה נתבאר לך כי אמרו "את ה' אלהיך תירא" זו מצות עשה.
להיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת ענשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר (דברים י, כ): "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". והראיה שזהו מצות עשה אחת מחשבון תרי"ג מצוות שנצטוינו, מה שאמרו בסנהדרין (נו, א) על דרך הויכוח בפירוש ונוקב שם ה' וגו' (ויקרא כד, טז), ואימא פרושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מן את ה' אלהיך תירא. ירצה לומר על דרך הויכוח, כי אולי נפרש ונוקב בהזכרת השם לבד מבלי שיברך, והעון שיהיה בזה לפי שהפסידו היראה, כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה, והשיבו שם דליכא למימר הכי, דשתי תשובות בדבר חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך השם בשם כגון יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה הוא, וכל אזהרת עשה לאו שמה אזהרה, כלומר, דקרא דאת ה' אלהיך תירא מצות עשה היא.
שורש המצוה ביראת ה' נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא הוא יראת ענשו.
ודיני המצוה כלולים בפשט הכתוב.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם. וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה.
ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה.מצות עשה ליראה את ה׳ הנכבד והנורא, שנאמר "את ה׳ אלהיך תירא". ודרשו רבותינו "את", לרבות תלמידי חכמים.
ומזה המקרא דורש במסכת תמורה פרק קמא (דף ד.) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה. ובנדרים פרק קמא (דף ז:) אמרינן כל השומע הזכרת ה׳ מפי חברו לבטלה צריך לנדותו ואם לא נדהו, הוא עצמו יהא בנדוי. ופירש רבינו יעקב דמשמתינן ליה ולא שיהא בנדוי ממילא ומביא ראיה מפרק קמא דקידושין (דף כח. ופי' ר״ת בתוספות) גבי קורא לחבירו עבד דקאמר ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו ומסקינן בנדרים (דף ז:) שמנדהו ומתיר לו מיד אם ירצה ואם נדהו בפניו אין מתיר לו אלא בפניו.
ובפרק חלק [דף צ״א] מונה ההוגה את השם באותיותיו באותם שאין להם חלק לעולם הבא אף על פי שמפרש שם [בדף ק״א] בגבולין ובלשון עגה לא נודע בו פתרון מבואר כי יש אומרים עגה לשון ליעוג ויש אומרים עגה קאי אכל לשון חוץ מלשון הקודש לפיכך צריך להזהר בדבר ובפרק קמא דעבודה זרה (דף יז:) אמרינן שנענש רבי חנינא בן תרדיון על כך אף על גב דלהתלמד עשה כן ועוד אומר שם [בפרק חלק] הלוחש על המכה ורוקק אין לו חלק לעולם הבא לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה ופירש הרב רבינו יעקב בשם רבינו שלמה דווקא בלשון הקודש אבל לא בלעז ואף בלשון הקודש דווקא רוקק תחלה אבל רוקק לבסוף אין לחוש.
בכלל מצוה זו כל דבר שתלוי במחשבת הלב, כמו שאמרו רבותינו (קידושין לב:) שבכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך".