מצוה:להקטיר קטורת
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ז וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה.
ח וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם.
(שמות ל, ז-ח)
לד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה.
לה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ.
לו וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם.
(שמות ל, לד-לו)
היא שצוה הכהנים להקטיר קטורת בכל יום פעמיים על מזבח הזהב. והוא אמרו יתברך והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו ומעשה הקטורת בכל יום, בתחילת כריתות ובמקומות ממסכת תמיד.
שנצטוו הכהנים להקטיר קטורת סמים פעמיים בכל יום על מזבח הזהב, שנאמר (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו וכו'. ובכל שנה ושנה מצוה עליהם לעשות ממנה כדי להקטיר בה כמו שאמרנו. ועשייתה והמצוה שנעשית בה בכל יום נחשב למצוה אחת, לפי שסוף מצות עשייתה אינה אלא להקטיר בה, ואף על פי ששני כתובים של מצוה מצאנו בין העשיה וההקטרה שנאמר בסדר כי תשא (שמות ל לד) "קח לך סמים וגו'" על עשיתה, וכאן כתוב "והקטיר עליו אהרן וגו'" -- אף על פי כן ראיתי למחשבי המצות שחושבין הכל מצוה אחת, ואין בזה מחלוקת ביניהם כלל. אבל יחלקו בה בענין אחר, כי הרמב"ם זכרונו לברכה ימנה קטרת של שחרית ושל ערבית מצוה אחת, והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בסוף ספר המצוות) שהן נמנות שתים, וראיותיו בספרו.
משרשי מצוה זו. גם כן להגדיל כבוד הבית ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל אדם. ואי אפשר להגדיל דבר בלב בני אדם ומחשבתו, רק בדברים שהוא חושב אותם לגדולה וימצא בהם תענוג ושמחה. וידוע כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה. וריח הקטרת היה הטוב שאפשר לעשות על ידי אדם, עד שאמרו זכרונם לברכה בפרק אמר להם הממונה (משנה, תמיד ג, ח) כי מריחו היו מריחין בו בשעת הקטרה מיריחו עד ירושלים.
מדיני המצוה. מה שאמרו בבריתא בכריתות (דף ו.) שפטום הקטרת היתה אחד עשר סממנין, ארבעה מהן מפורשין בתורה, והשבעה קבלה, ומה שאמרו (יומא כו.) (משנה, תמיד ז, ג) שהקטורת נעשית בין על ידי כהן גדול או הדיוט, ואמרו (מנחות מט.) שאם לא הקטיר בבקר מקטיר בין הערבים כל השיעור של יום אחד שהוא משקל (כריתות שם) מאה דינרין, ומשקל הדינר ידוע. ובכל יום היה מקטיר חצין בבקר וחצין בערב אחר תמיד של בין הערבים קודם הטבת הנרות כולן, אחר הטבת חמש פתילות מהן (יומא יד:), כי לא היה מדליקן רצופין. וכך היו עושין ענין זה, (תמיד שם) כהן שזכה להקטיר הקטרת נוטל כלי מלא קטרת גדוש וטני שמו, ופורשין כל העם (משנה, כלים א, ט) מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח שנאמר (ויקרא טז יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו', ומקטיר כדרך שמפרש שם בגמרא (משנה, תמיד ו, ג) שמשליך הקטורת בנחת על הגחלים אשר במחתת הזהב ומשתחוה ויוצא. ויתר פרטיה וכיצד היא נעשית, ומה שהיו אומרים בשחיקת הסממנים היטב הדק היטב, לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כריתות שם) כי הקול יפה לסממנין בעוד ששוחקין אותם -- הכל בכריתות ובתמיד.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, והמקטיר כדינו קיים עשה זה.
מצות עשה לעשות הקטרת כמניין סממניה, להקטיר פעמים ביום, שנאמר קח לך סמים הרי שנים נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה סמים לרבות כאלו הרי עשרה ולבונה זכה הרי אחד עשר סמנים שנאמרו למשה מסיני כדמפרש בפ״ק דכריתות [דף ו׳].
וזהו משקלם ושמותם: נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה, בד בבד יהיה. מכל אחד שבעים מנה מור וקציעה ושבולת נרד וכרכום מכל אחד ואחד ט״ז מנים הקושט שנים עשר מנה קנמון תשע מנה קלופה שלשה מנים הכל שס״ח מנים והשחלת הוא קרוי צפורן בלשון משנה [שם] ומביא ט׳ קבין בורית כרשינה ששף בה את הצפורן כדי שתהא נאה ואח״כ שורה את הצפורן באחד ועשרים קבין של יין חזק כדי שתהא עזה ושוחק כל אחד מן הסמנין בפני עצמו וכשהוא שוחק אומר היטב הדק הדק היטב ומערב הכל וזה שנאמר בתורה ממולח פי׳ מעורב. ומוסיפין לה רובע הקב מלח סדומית וכפת הירדן ועשב אחד שמעלה עשן כל שהו.
ומקטיר הימנה בכל יום מנה על מזבח הזהב. לסוף השנה נשארו שלשה מנים ששוחק אותן ערב י״ה דקה מן הדקה עד שמוציא ממנה מלא חפניו להקטיר ביום הכיפורים והשאר הרי הוא מותר הקטרת שמפרש בשקלים מה היו עושין בו. [בדף ו׳ דלעיל]
נטף האומר בתורה הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי והחלבנה כמו דבש שחור וריחו קשה [מהמיי׳ דלעיל פ״ב] ושמות הסמני׳ בלשון ערבי נטף עו״ד פלסיו״ן שחלת אטפא״ר טי״ב. חלבנה טיע״ה. לבונה לובן. מור מסק קציעה סנב״ל אל נדרי״א. כרכו׳ זעפטר״ן. והקושט קוסט. קנמון עור. קלופה קשר סליכה. כפת הירדן ענבר. וקנמון אינה קאניל״א בלעז שהרי מקאניל״א יש הרבה ואילו מקנמון אומרי׳ פ׳ במה אשה [דס״ג] שנגנז ולא נשתייר מהם כי אם מעט ומשתכח בי גזא דצומצמאי מלכותא.