משנה תמיד ו ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ו · משנה ג | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

מי שזכה בקטרת, היה נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו.

נתפזר ממנו לתוכו, נותנו לו בחפניוד.

ומלמדים אותו, הוי זהיר שמא תתחיל לפניך שלא תכוה.

התחיל מרדד ויוצא, לא היה המקטיר מקטיר, עד שהממונה אומר לו הקטר.

אם היה כהן גדול, הממונה אומר, אישי כהן גדול, הקטר.

פרשו ו העם, והקטיר והשתחוה ויצא.

נוסח הרמב"ם

מי שזכה בקטורת היה נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו נתפזר ממנו לתוכו נותן לו בחופניו ומלמדין אותו היזהר שלא תתחיל מלפניך שלא תיכווה התחיל מרדד ויוצא ולא היה המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר ואם היה כוהן גדול הממונה אומר לו אישי כוהן גדול הקטר פרשו העם והקטיר והשתחווה ויצא.

פירוש הרמב"ם


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ונותנו - לכף:

לאוהבו - שבא שם עמו להיכל לצורך כך. ואם נתפזר מן הקטורת שבבזך לתוך הכף, לפי שהבזך היה מלא וגדוש ופעמים נופל ממנו לתוך הכף, נותן אוהבו את הקטורת שנתפזר בתוך הכף בחפניו של מקטיר:

ומלמדים אותו - לפי שלא הקטיר מעולם, כדתנן לעיל חדשים לקטורת בואו והפיסו, לפיכך הוצרכו ללמדו:

שלא תתחיל לפניך שלא תכוה - היה שופך הקטורת על הגחלים לצד מערב רחוק ממנו, וכשהיה מתפזר לצד עצמו היה צוברו ה, כדאמרינן ביומא [דף מ"ט] כדי שתהא עשנה שוהה לבוא, וזהו כבוד שיהא שוהה בעבודה. והיה צובר ועושה הגל לצד מערב, שכשבא לגרור הקטורת הסמוך לו הוא צוברו לצד מערב רחוק ממנו ואינו נכוה מן הקטורת שנשרף. אבל אם היה עושה הגל לפניו, כשיאסף הקטורת שנתפזר חוצה לו ומביאו אצלו, נמצא זרועו נכוה בציבור הקטורת ששורף לפניו. והיינו דתניא בפרק הוציאו לו [סוף דף נ"ב] צובר פנימה שהוא חוצה לו:

התחי, ל מרדד ויוצא - כלומר מיד שרידד הקטורת על גבי גחלים יצא:

פרשו העם - כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרת הקטורת, דכתיב (ויקרא טז) וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש, כל כפרה שנעשית בקודש, כל אדם לא יהיה באוהל מועד, הלכך בין בשעת הקטרה בין בשעת מתן דמים של פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה, היו הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח. אבל בשעת הקטרת קטורת של יוה"כ לא היו פורשים אלא מן ההיכל בלבד, לפי שקטורת של יוה"כ לא היה בחוץ בהיכל על מזבח הזהב, אלא לפני ולפנים בבית קודש הקדשים, הלכך אין צריך שיפרשו מבין האולם ולמזבח אלא מן ההיכל בלבד:

פירוש תוספות יום טוב

נותנו לו בחפניו. ומשתחוה ויוצא. הרמב"ם פ"ג מה"ת:

שלא תתחיל לפניך שלא תכוה. פירש הר"ב. היה שופך הקטרת על הגחלים לצד מערב וכשהיה מתפזר לצד עצמו היה צוברו כו'. פי' לפירושו שהיה שופכו לצד מערב. ואע"פ שרוב מן הקטרת נשפך בשפיכה של צד מערב. מ"מ אירע שנתפזר לצד עצמו והיה גוררו מה שנתפזר לצדו וצוברו ג"כ לצבור השפיכה. וע"י שנעשה הכל צבור נשתהה העשן מלבא וקשיא לי לישנא דמרדד דהכא דלא הוי כמו מרדדן דמתני' דלעיל. דהתם מרקען ומפשט אותן על פני כל המזבח. והכא בקטרת גורר וצובר. ואין זה ריקוע וכבר כתב הר"ב לעיל דרידוד ריקוע הוא. ועוד בספ"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין מתפשטין ומתרחבין ובמשנה ב' פ"ז דאהלות אהל מרודד. ורש"י דיומא פרק הוציאו לו דף נ"ב בההיא דצוברה פנימי שהוא חוצה לו שהביא הר"ב. מפרש דצובר חוצה לו לצד מערב והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה. ולא יתחיל לצבור מלפניו שמא יכוה כשיתפשט זרועו וימשוך חוצה לו. ולתוס' דהתם אשתמיט דהך דהזהר שלא תתחיל מלפניך כו' משנה היא. וסברו שהיא ברייתא ונדחקו מאד ללא צורך:

פרשו העם. [לשון הרמב"ם פ"ג מה"ת. ואחר שאומר יפרשו כל העם]. וכתב הר"ב. כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח כו'. עיין בספ"ק דכלים. ומ"ש בבאו לכפר בקדש כל כפרה כו'. בגמ' פ"ד דיומא דף מ"ד.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על המשנה) בחפניו. ומשתחוה ויצא. הר"מ:

(ה) (על הברטנורא) פירוש לפרושו, שהיה שופכו לצד מערב, ואע"פ שרוב מן הקטורת נשפך בשפיכה של צד מערב, מ"מ אירע שנתפזר לצד עצמו, והיה גוררו מה שנתפזר לצדו וצוברו ג"כ לציבור השפיכה, וע"י שנעשה הכל צבור נשתהה העשן מלבוא. ולישנא דמרדד לא משמע כן, דלא דמי למרדדן דלעיל. וביומא פירש"י, צובר חוצה לו לצד מערב והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה, ולא יתחיל לצבור שלפניו שמא יכוה כשיפ. שט זרועו וימשוך חוצה לו:

(ו) (על המשנה) פרשו. לשון הר"מ, ואחר שאומר יפרשו כל העם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מי שזכה בקטרת:    מדתנא ברישא מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה ושבקה לקטרת בסיפא משמע דסתמא כאבא שאול דאביי הוה מסדר סדר מערכה משמיה:

נותנו לאוהבו:    שישפוך אותו לתוך חפניו כי דרך כבוד הוא ליתן מחפניו על האש ולא מן הבזך ומה שנתפזר ממנו לתוך הכף גם זה נותן לתוך חפניו ואין לומר מדהזכיר חפניו על המתפזר מכלל דהשאר לא היה בחפניו דאי אפשר דאם המתפזר לבד היה בתוך חפניו היאך ישא הבזך:

ומלמדים אותו הוי זהיר שלא תתחיל לפניך וכו':    ביומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ"ב) אבל תוס' ז"ל כתבו שם דההיא דמייתי התם היא ברייתא. ופירש הרא"ש ז"ל לפי שלא הקטיר מימיו היו צריכין ללמדו שלא יתחיל לפזר הקטרת על הגחלים שלפניו כי יעלה תמרתו ושכיוציא את חפניו לפזר על הגחלים חוצה לו יכווה אלא מתחיל ברחוק ממנו ומושך ידיו אליו והיינו דקאמר התחיל מרדד ויוצא כלומר התחיל מרדד ומפזר לצד פנים כלפי המערב ויוצא מוציא ידיו אליו:

עד שהממונה אומר:    כי הממונה היה מזכיר את כולם לפרוש בשעת הקטרה ואז אומר למקטיר להקטיר עכ"ל ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב ונותנו לאוהבו כלומר בדבר זה היה טובת הנאה לכהן שזכה בקטרת שיתננו לכל מי שירצה לאחד מקרוביו או מאוהביו ולא היה על דבר זה פייס. נתפזר ממנו לתוכו כלומר בשעת גדישת הבזך נתפזר ממנו לתוך הכף ולא היה יכול הגודש לעמוד בחוזק שלא יפול ממנו לכף היה הכהן צוברו לתוך חפניו ונותנו ע"ג גחלים שעל המזבח עם הקטרת שבבזך מפני שהכל משיעור אחד. ותימה לי כיון דסוף סוף היה מערה הגחלים ממחתה של זהב על גבי המזבח ולא היה מקטיר במחתה כמו ביום הכפורים אלא ע"ג המזבח היה מקטיר א"כ למה היה חוחה בשל כסף ומערה לתוך של זהב כי ודאי כך משמע כמו שכתוב בתוספי צרפת דבכל יום היה מקטיר ע"ג המזבח בלא מחתה וביום הכפורים היה מקטיר במחתה מפני שהיא נתונה בין הבדים ושמא י"ל שאינו דרך כבוד לחתות בשל זהב ולהכניס כי כשהיה חותה בשל זהב היתה נשחתת מחמת אש המערכה ובשביל כך היה מערה לתוך של זהב כדי שתהיה המחתה יותר יפה אבל ביום הכפורים אי אפשר בענין אחר לפיכך בה היה חותה ומכניס: שמא תתחיל לפניך האי תנא ס"ל כמ"ד צוברה פנימה שהיא חוצה לו בפרק הוציאו לו:

[התחיל מרדד ויוצא]:    [הגה"ה בפי' רעז"ל כלומר מיד שרדד הקטרת ע"ג גחלים יצא. כתב עליו הר"ר יהוסף ז"ל פירוש זה דחוק שהרי אח"כ קאמר לא היה המקטיר מקטיר וכו' פירשו העם והקטיר וגם לשון רידוד אין שייך בהקטרה אלא נ"ל לפרש שהיה מרדד הגחלים פעם שניה בשולי הבזך וצ"ע ע"כ]. התחיל המרדד היינו אותו שזכה במחתה שרידד הגחלים בשולי המחתה וה"פ דלא תימא כשהתחיל להיות יוצא מן ההיכל לאלתר היה המקטיר מקטיר אלא לא היה רשאי להקטיר עד שהממונה נותן לו רשות:

והקטיר והשתחוה ויצא:    זה עומד על כל אדם המקטיר ואפילו אינו כהן גדול אבל בזמן שכ"ג היה מקטיר והיה צריך להשתחוות אז היו נוהגין ענין השתחואתו בכה"ג כדמפרש ואזיל דשלשה אוחזין בו וכולה מילתא כדמסיק ואזיל ע"כ: שלא תתחיל לפניך כתב בתוי"ט פי' הר"ב וכו' וקשיא לי וכו' וכבר כתב הר"ב ז"ל לעיל דרידוד ריקוע הוא ועוד בספ"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין מתפשטין ומתרחבין ובמשנה ב' פ"ז דאהלות אהל מרודד. [הגה"ה ולפירוש הראב"ד ז"ל שכתבתי לעיל בסמוך ניחא ונראה עוד שהיה גורס התחיל המרדד יוצא]:

תפארת ישראל

יכין

ונותנו:    נותן הבזך [רמב"ם פ"ג מתמידין. ודלא כר"ב שכתב שנותן הכף לאוהבו. וכן רבינו יעב"ץ בסידור שלי. ולכאורה משמע כדבריהן מדקאמר תנא אח"כ נתפזר ממנו לתוכו, דעל כרחך מלת ממנו קאי אבזך שהזכיר תחלה, ומלת לתוכו קאי אכף שהזכיר אחר הבזך. נותנו לו בחפניו. ר"ל אז מריק האוחז הכף, את המעט ההוא לתוך חפני המקטיר. ואעפ"כ א"א לומר כן, דא"כ יהיה הבזך נשאר עדיין ביד המקטיר, והרי חפניו צריכין להיות פנויין כדי למלאותן קטורת. ומי יריק הבזך לתוך חפניו. וכי כל החדשים לקטורת בקיאין בעבודה קשה שבמקדש לעשות ככה"ג ביוה"כ [כיומא דמ"ט ב']. דהתם אי אפשר שיכנס אחר עמו לק"ק. משא"כ הכא הרי אוהבו בצדו שיוכל ליתן לו הבזך. וא"צ תנא להזהיר שהניח הכף ברצפה ושקרובו מריק את הבזך לחפניו, שהרי לזה נתנו לו אבל הזכיר תנא דאם נתפזר מהבזך להכף מריק גם זה לחפניו. וצ"ע]:

לאוהבו או לקרובו:    שבא עמו לצורך כך. ור"ל אחר שהניח הכף ברצפה, נתן הבזך לזה שבצדו, כדי שיערה זה הקטורת לתוך חפני המקטיר:

נתפזר ממנו לתוכו:    ר"ל אם בדרך הולכתו להיכל נתפזר קצת קטורת מהבזך לתוך הכף:

נותנו לו בחפניו:    אכולהו קאי, דזה שבצדו נותן לתוך חפני המקטיר את הקטורת שבבזך וגם מה שנתפזר לתוך הכף. מיהו אחר שעשה כן, יצא לחוץ, שאין רשות לשום אדם שיהיה בהיכל או בין האולם למזבח עד שיצא המקטיר:

ומלמדים אותו:    לפי שלא הקטיר מעולם כלעיל [פ"ה מ"ב], לפיכך קודם שנכנס להקטיר ילמדוהו הוה זהיר וכו':

שלא תכוה:    דהמקטיר עומד במזרח המזבח וחפניו מלאין קטורת, ומושיט חפניו ממעל למזבח לצד מערב, ומתחיל עשם לצבור הקטורת על הגחלים שעל המזבח, ומצבר והולך ממערב לעזרח. ועושה כן בנחת כמי שמרדד סולת [רמב"ם פ"ג מתמידין]. ולהכי מלמדין אותו שלא יתחיל לצבור הקטורת מלפניו עד למערב, דא"כ יכווה זרועותיו כשיושיטן ממעל לעשן הקטורת הרותח שכבר פזרו לפניו:

התחיל מרדד:    ר"ל לאחר שצבר הקטורת על הגחלים, לקח הבזך ורידד בשוליו את הקטורת על הגחלים כדי שיהיה הקטורת מונח בשוה על כל הגחלים, דמדפזרו בין אצבעותיו א"א שיתפזר בשוה:

ויוצא:    ר"ל לאחר שרידד הקטורת המתין עד שנתמלא הבית עשן, והשתחווה ויצא [כיומא נ"ב ב']. [כך פירשו רבותי דעל המקטיר קאי. וק"ל דא"כ תהיה המשנה שלא כסדר [עי' לעיל פ"ב סי' ל"ו], דהרי תנא בתר הכי, לא היה המקטיר וכו', פירשו וכו'. והרי כל הנהו קודם הקטרה הוו. ותו דהיכא תנא הכא ויוצא. והרי צריך להמתין עד שיתמלא הבית עשו [כיומא נ"ב ב']. ודוחק לומר דדוקא הכה"ג בק"ק היה צריך להמתין, דמ"ש. ותו דא"כ למה כפל התנא למהדר תו למתני בסוף פרקן יציאת המקטיר. ול"מ היה נ"ל דהתחיל מרדד וכו' על בעל המחתה קאי, וה"ק כשהתחיל בעל המחתה לרדד הגחלים ויצא. כמ"ש במשנה ב', אפ"ה עדיין לא היה המקטיר מקטיר עד וכו', ופירשו וכו'. וכן משמע מלת מרדדן. שכך הוא הגרסא בש"ס ובכמה משניות. מדקתני כלשון רבים. משמע וודאי דאגחלים קאי, דאי אקטורת הול"ל מרדדו]:

עד שהממונה אומר לו הקטר:    כך א"ל קודם שנכנס. או שקרא כן בקול חוץ להיכל כשראה שיוצא בעל המחתה [כך נראה בעיני, ומטעם שכתבתי בסי' י"ג. וגם בלא זה איו שום אדם רשאי לכנס אפילו להיכל שלא לצורך עבודה [כמנחות כ"ז ב']:

אם היה כהן גדול:    ר"ל אם הכה"ג מקטיר:

הממונה אומר אישי כהן גדול הקטר:    דאומר לו דרך כבוד, שלא יהא נראה כנותן לו רשות להקטיר, והרי הכה"ג כבן בית [כיומא מ"ג ב']. מיהו נ"ל מדאמרו כן גם לכה"ג, ש"מ דלהראות חשיבות ההקטרה עשו כן, ולא דחששו שיקטיר אדם שזכה בה כבר דהרי כבר בירר שהוא מהחדשים לקטורת וכבר זכה בה ע"י פייס.

פרשו העם:    דבשעת הקטרה בהיכל או בשעת מתן דם פר כהן המשיח ופר העלם [עי' זבחים פ"ה מ"ב], שנזרק דמן בהיכל על הפרוכת, אין רשאי שום אדם להיות בהיכל או באולם או בין אולם למזבח. אבל בשעת הקטרה בק"ק ביו"כ, א"צ העם לפרוש רק מההיכל:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים