מצוה:לא לסרס זכר מכל המינים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.
(ויקרא כב, כד)
הזהיר מהפסיד כלי התשמיש מן הזכרים מאיזה מין שיהיה מבעלי חיים, ושוה בזה האדם וזולתו, והוא אמרו אחר שאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" וגו' "ובארצכם לא תעשו". ובא הפירוש גם כן ובכם לא תעשו. והעובר על לאו זה לוקה, רוצה לומר מי שיסרס איש מאישי איזה מין שיהיה.
ובפרק שמונה שרצים (דף קי"א) אמרו מנין לסרוס באדם שהוא אסור, תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו, בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב. דאמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ, במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב.
והתבארו משפטי מצוה זו במקומות משבת ויבמות.
שלא לסרס אחד מכל המינים, לא אדם ולא בהמה ולא עוף, שנאמר "ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד). אחר שזכר הכתוב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" (שם) שהוא נאמר על כלי התשמיש, אמר "ובארצכם לא תעשו". ובא הפירוש עליו (חגיגה יד:) כל שבארצכם לא תעשו. כלומר, לא יעשה זאת בישראל, או פירושו מכל מין שבארצכם לא תעשו, וכל שבארצנו, יכלל האדם והבהמה וכל בעלי החיים. ואין ענין הכתוב לומר שלא יהא אסור הסירוס אלא בארץ. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שמונה שרצים (דף קי:) תניא, מניין לסירוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר "ובארצכם לא תעשו" בכם לא תעשו.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חיסר ולא ייתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו לברך בעלי החיים להיותם פרים ורבים. וגם צווה את הזכרים ממין האדם על זה למען יעמדו, שאם לא כן יהיה המין כלה, אחר שהמוות מכלה בהם. ועל כן המפסיד כלי הזרע, מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צ:) שאפילו לומר לגוי לסרס בהמה של ישראל אסור, אבל אם לקחה הגוי מעצמו וסרס אותה, מותר ללקחה מידו ולאכול אותה, ואם הערים הישראל כגון שאמר דברים בפני הגוי המראים (?) חפצו בכך וכיוצא בעניינים אלה כמו שעושין המערימין הפחותין, קונסין אותו שיוציאנה מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר. ואפילו לבנו הגדול התירו זכרונם לברכה למכרה, שלא גזרו אלא שתצא מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר אבל לבנו קטן אינו מוכרה ולא נותנה.
ומה שאמרו (שבת קיא:) גם כן שהמסרס אחר המסרס חייב, וכדאמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר "לא תאפה חמץ" (ויקרא ו, י) ו"לא תעשה חמץ" (שם ב, יא). במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב כיצד? הרי שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר וכרת הביצים או נתקן, חייב גם האחרון. וכן אם בא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו – כולם לוקין, ואף על פי שהאחרון אינו מסרס, שכבר מסורס הוא.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיא.) שהמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינין, פטור. ומה שאמרו (דף קי.) שהמשקה כוס של עקרין לאדם או לשאר בריות כדי לסרסן, אסור אבל אין לוקין על זה. וכן המושיב חברו במים או בשלג עד שיבטל ממנו כוח אברי הזרע, אינו לוקה עד שיסרס ביד, אבל ראוי להכותו מכת מרדות. ואשה מותרת לשתות כוס של עקרין שמסרסין אותה שלא תלד, שהנשים אינן מצוות על פריה ורביה, כמו שכתבתי במצוה ראשונה שבספר. ויתר פרטיה מבוארים במקומות במסכת שבת וביבמות.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאסור גם להם לסרס הזכרים, אבל לא עצמן בכוס של עקרין, כמו שאמרנו. והעובר עליה וסירס אחד מכל מיני בעלי חיים, בין אדם בין בהמה ועוף, בין טהורים בין טמאים – לוקה.
כתוב בפרשת אמור אל הכהנים "ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד) ולמעלה ממקרא זה כתיב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו'" (שם). ודורש מכאן בתורת כהנים (אמור בפרק ו') שאסור להפסיד איברי הזרע, בין באדם בין בבהמה בין בחיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ בין בחו"ל. וכן קבלו מפי השמועה שזה שנאמר "ובארצכם לא תעשו" עניין הכתוב כך הוא שלא יעשה דבר זה בישראל בכל הארצות אשר תשבו, בין בגופו בין בגוף אחרים. שזה הכלל בכל מצוה שהיא חובת הגוף, שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ואמרינן בחגיגה (דף יד:) שאלו את בן זומא מהו לסרס את הכלב? אמר להם כל שבארצכם לא תעשו. ובבכורות (דף לג:) אמר רבי חייא בר אבא הכל מודים במסרס אחר מסרס שהוא חייב, כגון שבא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הבצים או נתקן, כולן לוקין, דכתיב "ונתוק וכרות". אם על כורת חייב על נותק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. ומוכיח בפרק אלו מומין (בכורות לט:) כורת הוא שכורת מקצת החוטין שהביצים תלויין בהן, נותק שגתקן כולן, ובין כורת ובין נותק שניהם בתוך הכוס.
והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בבהמה בין בשאר מינים, פטור. והא דתניא בתורת כהנים [בפרשה דלעיל] מניין שאף הנקבות בסירוס? ת"ל כי משחתם בהם, מום בם לאיסור הקרבה מרבה אותם כמו שכתוב בסוף המקרא לא תקריבו ולא לאיסור סירוס בשבת [דף קי"א] מוכיח שהמשקה כוס של עיקרין לאדם כדי לסרסו בזכר אסור בנקבה מותר וה"ה לשאר מינין וכן משמע ביבמות [דף ס"ה] שהאשה מותרת לשתות כוס של עיקרין שמסרסין אותה שלא תלד גבי יהודית דביתהו של ר' חייא וכתב רבינו משה שסירוס סם בזכר אסור ואין לוקין עליו.
ואסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו כדמוכח בב"מ [דף צ'] דס"ל כרבי חידקא שאומר בני נח מצווין על הסירוס ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם לקחה הגוי מעצמו וסירס אותה מותר ואומר שם שמרימר ומר זוטרא היו מחמירין על עצמן והיו מחליפין זה לזה כשאירע שלקחה גוי מעצמו ואע"פ שאין צריך ואומר אבוה דשמואל שאם הערים ישראל על דבר זה קונסין אותו למוכרה לישראל אחר ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה אם הקנהו לבנו קטן רב אחי אסר ורב אסי שרי ופוסק בשאלתות [בסי' ק"ה] כרב אסי דשרי ואפי' מוטל בעריסה נמי שרי ורבי' משה [סוף פ' י"ו דלעיל] פוסק כדברי האוסר.