מצוה:לא להימנע מלהלוות קודם שמיטה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
(דברים טו, ט)
הזהיר מהמנע להלוות אל קצתנו מפני השמטה כדי שלא ישמטו החוב. והוא אמרו השמר לך פן יהיה דבר וגו'.
ולשון ספרי השמר בלא תעשה פן בלא תעשה, כלומר שאלו שני לאוין בזה הענין בזה אחר זה לחזק.
הערות
קישורים
שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמיטה
שלא להמנע מהלוות אל הצריכים מפני פחד השמטה שלא תפקיע החוב, ועל זה נאמר (דברים טו ט), השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע. ולשון ספרי (כאן) השמר בלא תעשה, פן יהיה בלא תעשה, כלומר, שאלו שני לאוין באו בזה הענין, זה אחר זה לחזוק.
משרשי המצוה. לחזק ולקבע בלבבנו מדת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו אם אולי יארע בו אנס או שום מקרה שלא יוכל לתבע הלואתו קדם שנת השמטה, וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה ידע בברור, כי המפזר ממונו אל הצריכים נוסף עוד, וחושך מישר אך למחסר, כי השם יתברך ידין את האדם לפי מעשיו, ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה, ומדת הכילות מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה, ונמצא המתנהג בה שהוא בתוכה, ישמע חכם ויוסף לקח.
דיני המצוה קצרים כלולים בפשט הכתוב לפי דעתי.
ונוהג איסור זה בזכרים ובנקבות בכל מקום ובכל זמן, שאף בזמן הזה שאין שמטת כספים נוהגת מן התורה אלא מדרבנן, מכל מקום אנו מזהרים גם כן שלא נמנע מלהלוות אל הצריך מפני פחד שנת השמטה שמשמטת מדרבנן בזמן הזה, ומן התורה בזמן הבית. והעובר על זה ונמנע מלהלוות אל הצריך מפני זה עבר על לאו, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה.
ואולי יעלה במחשבתך בני לאמר, ואיך ימנע אדם מהלואה לעולם מפני זה, ולמה נכתב על זה לאו, והלא בידו להתנות עמו על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, וכדרך שאנו עושין תמיד בשטרותינו? אל יבהילך דבר זה, כי התורה תזהירנו בדברים, ואף על פי שאפשר בתקנות ותנאים.
גזרו חכמים שהשביעית נוהגת בכספים לאחר חורבן הבית, בין בארץ בין בחוצה לארץ. דתנן בשביעית [דף מ"ו] הילל תקן פרוזבול ומעמידה בגיטין [דף ל"ו] בשביעית בזמן הזה דתקון רבנן דתשמט זכר לשמיטה. ושנינו בשביעית [שם] ומביאה בגיטין [שם] פרוזבול אינו משמט וזה אחד מן הדברים שתקן הילל הזקן שראה שמונעין העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון מלהלוות לו". עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של פרוזבול: "מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה". והדיינין חותמין למטה או העדים. ושוב איני קורא בו לא יגוש שהרי ב"ד נוגשין אותו.
והלכה למעשה ששמיטת כספים נוהגת בחוצה לארץ כדאיתא בגיטין [דף ל"ו] אבא בר מניומי הוה מסיק בי רבא זוזי אייתינהו ניהליה בשביעית אמר ליה משמט אני ומסיק שם [דף ל"ז] שאין כותבין פרוזבול אלא בי דינא דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל שאר בתי דינין לא ומעשה היה וכתב רבינו יעקב בתו' [שם] פרוזבול מפני שהיה גדול הדור, וכן בכל דור ודור הרשות ביד גדול הדור לכותבו. שנינו בשביעית [דף מ"ו] ומביאה בגיטין [דף ל"ז ושם כל הסוגי'] אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע מפני שזו מלוה מצויה פי' מפני שאינו יכול להשמט ממנו שאפי' לא ישוה הקרקע כנגד החוב יכול להיות גובה וחוזר וגובה כמעשה דקטינא דאביי [בכתובות דף צ"א ועי' בתו' דגיטין דף ל' בד"ה וכמעשה] ואם אין לו קרקע מזכה לו בתוך שדהו כל שהו. וכמה כל שהו? א"ר חייא בר אשי אפי' קלח של כרוב. דתניא אין לו קרקע ולערב לו יש קרקע כותבין עליו פרוזבול, לו ולערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבל מדר' נתן דא"ר נתן מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו. מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו.
אמר רב נחמן [בפ' השולח דלעיל] נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ממני לא שביק היתירא ואכל איסור' אומר רבי' יעקב [בתו' שם] דמטעם זה נאמן אף שלא בשבועה, ונראין הדברים דווקא במקום שרגילין ליכתוב פרוזבול אבל במקום שאין רגילין אינו נאמן, מסקינן עוד שם [בדף דלעיל] שפותחין לו תחילה כיצד טען הנתבע ואמר איה הפרוזבול שלו אומרים לתובע כלום היה לך פרוזבול ואבד אם אמר כן היה לי ואבד נאמן, [שם] [מיימ' פ"ט דשמיטה] ואין היתומים צריכים פרוזבול טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי ומשמטת והתובע אמר הקפת חנות היא שאינה משמטת נאמן במגו דאי בעי אמר מלוה היא ופרוזבול היה לי ואבד, ת"ח שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול מפני שהם יודעין שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית כדאיתא בגיטין [דף ל"ז] רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו אהדדי.
שנינו בשביעית [דף מ"ו] המחזיר חוב בשביעית יאמר להם משמט אני אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו שנא' וזה דבר השמיטה שמוט ובגיטין [דף ל"ז] מוכיח שלא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר שלי הן ומתנה אני נותן לך החזיר לו ולא אמר לו כלום בית דין מסבבין לו בדברים עד שיאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך ואם לא אמר לו לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו ומה שאמר שם ותלי ליה עד דאמר פי' בירושלמי [דשביעית] תולה לו עיניו וידיו פשוטות לקבל מעותיו.
כל המונע מלהלוות לחבירו קודם השמיטה שמא ישמט החוב נקרא בליעל וחוטא, ועובר בשני לאוין ועשה, שנ' השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך ואמרינן [בכמה דוכתי ומהם במכות דף י"ג ובהגהות דף ל"ו] כל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת וכל זה אנו מונים בעניין לאו אחד.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.