מצוה:לא להונות ולצער בדברים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.
(ויקרא כה, יז)
הזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים. והוא שנאמר לו מאמרים יכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם כמו שתזכור פעולת נערותו ועשה תשובה מהם ותאמר לו מי העתיקך מהדבר הפלוני אל זה הענין הטוב, ובזה נאמר לא תונו זה אונאת דברים. ולשון ספרא אמרו ולא תונו איש את עמיתו זו אונאת דברים אמור שאם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו' לא יאמר לו בכמה חפץ זה וכו' ואמרו גדולה הונאת דברים מאונאת ממון שבאונאת ממון נאמר אל תונו ובאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך.
וכבר נתבארו משפטי מצוה זו ברביעי ממציעא.
שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה (ב"מ נח, ב) כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, חיו חלאים באין עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד, ו) הלא יראתך כסלתך וגו'. ראה חמרים מבקשים תבואה, לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו, ולא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח .ועל זה נאמר (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו.
שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בו.
מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר זה עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.
וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו ז"ל גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך וגו'. ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא, הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר, ועיקר הענין בפרק רביעי ממציעא.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי כמה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, שאפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, והמיקל בהם שלא לצערן בענינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד.ועובר על זה והכאיב את חבירו בדברים, באותן שפירשו חכמים זכרונם לברכה כבעל תשובה ובחולה ובכיוצא בהן, עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה וכמה מלקיות מבלי רצועה של עגל ביד האדון הַמְּצַוֶּה על זה, יתברך ויתעלה.
ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחר והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו ,ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז ט), וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשט בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח ב) הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
בפרשת בהר אל תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה'. ותניא בת"כ [בהר רפ"ד כל הסוגיא] ומביאה בפרק הזהב [דף כ"ח] שבאונאת דברים הכתוב מדבר, שאם לאונאת ממון הרי כבר אמר לא תונו איש את אחיו.
כיצד? אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמד תורה שנתנה למשה מסיני מפי הגבורה. אם היו ייסורין באין עליו או היה מקבר בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד. [מבואר שם בתוס' ועי' באשירי שם] [זה אינו מן הברייתא והוא מן המיימו' עי' שם במ"מ פי"ד דהלכות מכירה] ובכלל לאו זה השואל דבר חכמה למי שאינו יודע אותה חכמה שזה דבר המסור ללב. [בברייתא דלעיל] ותניא רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהוא דבר המסור ללב. וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.
תניא בפ' הזהב [דף נ"ט] לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך עם שאתך בתורה ובמצוה אל תונו. למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא על יראי ה'. ואמרינן במדרש שאם הונה אותך אתה רשאי להנותו שאינו קרוי עמיתך. ואמרינן במגילה [דף ל"ה] האי מאן דסני שומעניה פי' שיצא עליו ש"ר בודאי שרי לבזוייה בגימ"ל ושי"ן פי' גייפא שיטא פי' אחר בן גויה או בן שפחה פי' אחר גערת שמת' כמו ששנינו במועד קטן [בדף י"ז] ברב יודה שנדה לאותו תלמיד דסני שומעניה ואמרי' [בפר' כירה דף ט'] נמי האי מאן דעבד אדרבנן שרי למיקריה עבריינא. [בפר' הזהב דף נ"ח]
בשלשה דברים גדולה אונאת דברים מאונאת ממון: שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בממונו וזה בגופו, זה לא נאמר בו ויראת וזה נאמר בו ויראת. וכל הצועק מאונאת דברים נענה מיד, שנ' כי אני ה'. ואמר רב חסדא [שם דף נ"ט] כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה.