מצוה:לא לגלות ערוות הבת
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.
(ויקרא יח, יז)
הזהירנו מגלות ערות הבת עצמה. וזה לא התבאר בפירוש בתורה ולא בא בכתוב "ערות בתך לא תגלה". ואמנם ממה שהזכיר בת הבן או בת הבת, תיקח ממנו ראיה לבאור הדבר והגלותו, כי הוא אסר בת הבן ובת הבת וכל שכן הבת.
ובגמרא דיבמות (דף ג.) אמרו בתו עיקר איסורה מדרשא אתיא. דאמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא "הנה" (ויקרא יח, י) "הנה" (שם יח, יז), אתיא "זימה" (שם) "זימה" (שם כ, יד). רוצה לומר שהוא אמר בבת בנך ובבת בתך "כי ערותך הנה" (שם יח, י) ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה "שארה הנה זמה היא" (שם יח, יז). כמו שבאיסור אשה ובתה נאסרה בתה, כן באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה בתו גם כן. ואמר בעונש "איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן" (שם כ, יד), כמו כן אשה ובת בנה ובת בתה בשריפה, בעבור שבא בהן זמה. וגמרינן לה מגזרה שוה, זמה זמה. והוא הדין לבתו ובת בנו ובת בתו לענין עונש, דגמרינן להו מגזרה שוה, דהנה הנה דגבי בת בנו ובת בתו, כתיב הנה כמו שבא באשה ובתה.
ולשון גמרא דכריתות (דף ה.) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מגזרה שוה: אתיא הנה הנה זמה זמה. והבן אמרם לא למדה תורה. ולא אמר לא למדוה, כי אלו הדברים כלם קבלה מהנביא עליו השלום, פירוש מקובל כמו שבארנו בפתיחת חיבורנו הגדול בפירוש המשנה. ואמנם שתק הכתוב מלזכרה להיותה אפשר להתלמד בגזרה שוה. וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא מגזרה שוה, והבן אמרם מגופי תורה.
הנה התבאר מכל מה שקדם שהעובר על לאו בתו ובת בנו ובת בתו, הוא בשריפה. ואם לא נחקרה העדות, בכרת אם היה מזיד. ואם היה שוגג באחת מהן, יקריב חטאת קבועה.
שלא לגלות ערות הבת, וזאת לא נתבארה בלשון התורה שיאמר הכתוב ערות בתך לא תגלה. ומפני כן לא בא עליה כתוב מפורש לפי שאין צורך בו, דכיון שאסרה התורה בת הבן ובת הבת שהן רחוקות ממנה, אין צריך לומר שהיא אסורה דקל וחומר הוא. ועוד למדוה זכרונם לברכה מגזרה שוה, דאי מקל וחומר גרידא הוה ילפינן לה לא היה אדם נדון עליה, דקיימא לן (סנהדרין עו.) אין עונשין מן הדין.
משרשי המצוה כתבנו למעלה (מצוה קצ) מה שיכולנו דרך כלל בכל העריות.
דיני מצוה זו, כלומר איך למדוה זכרונם לברכה ומאי זה כתוב, בגמרא יבמות הוא, שאמרו שם (דף ג.) בתו מאנוסתו עיקר אסורא מדרשא אתיא. דאמר רבא אמר ליה רב יצחק בר אבדימי: אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. כלומר, שהכתוב אמר בבת הבן ובבת הבת "ערותך הנה", ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה לשון "הנה", כמו שכתוב בסוף הפרשה "שארה הנה" (ויקרא יח, יז). מה להלן מפורש שנאסרה בתה, שהרי בפירוש נכתבה שם, אף כאן שאסר הכתוב בת בנו, הוא הדין לבתו אף על פי שלא פרשה הכתוב, דגמרינן לה בגזרה שוה זו. ועוד למדו זכרונם לברכה מכח גזרה שוה זו באי זו מיתה נדון הבא על בתו או על בת בנו ובת בתו, ואף על פי שאין משפט המיתה כתוב במקרא של ערות אשה ובתה ובת ובת בתה, למדוה זכרונם לברכה ממנו אחר שנלמד בו ממקום אחר. ומאי זה מקום אחר נלמד בו? ממה שכתוב "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן" (שם כ, יד). ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עה:) מה התם באשה ואמה, דכתיב בהו בהן זמה בשריפה, אף הכא באשה ובתה ובת בנה ובת בתה, דכתיב בהו שארה הנה זמה היא נדון בשריפה. ומעתה אחר שמצאנו כי משפט אשה ובתה ובת בנה ובת בתה בשריפה מכח גזרה שוה זו דזמה זמה, יש לנו ללמד גם כן כי משפט הבא על בתו ובת בנו ובת בתו בשריפה. לפי שכבר למדנו ממנו איסור על בתו בגזרה שוה דהנה הנה, וכיון שלמדנו ממנו דבר אחד, נלמד ממנו עוד כל שאר הדינין שבו. ונאמר שמשפט הבא על בתו גם כן בשריפה. ועל כיוצא בזה, יאמרו בגמרא (יבמות עח:) דון מינה ומינה כלומר, כשנלמד כתוב אחד מחברו, לא לדבר אחד שבו לבד נלמדהו אלא לכל משפטיו נלמדהו ממנו. ואף על פי שאותן משפטים שבו אינם כמשמעותו של כתוב בעצמו אלא שנלמדם מכתובים אחרים, אף על פי כן כל מה שיש בו בין מגופיה דקרא בין שנלמד בו ממקום אחר נלמד ממנו.
ואמרו זכרונם לברכה בגמרא כריתות (דף ה.) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו, אחד מגופי תורה היא ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שוה, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. כלומר שבשתי גזרות שוות אלו למדנו איסורה ומשפטה, וכמו שפרשנו. אבל בתו מנשואתו מפורש הוא במקרא מדכתיב "ערות אשה ובתה" (שם יח, יז) ואין חילוק בין שהיא בתו ובתה או מאיש אחר, וזה מדבר בנשואה מדכתיב אשה דמשמע לשון אישות, וכתיב נמי (שם) לא תקח, וקיחה משמע גם כן דרך אישות. אבל גבי בתו מאנוסתו ובת בנו ובת בתו, לא כתיב אלא "לא תגלה", וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (לא תעשה שלו) הבט אמרם זכרונם לברכה לא למדה הכתוב, ולא אמרו ולא למדנוה, לפי שאלה הענינים כלם הם קבלה מהשליח עליו השלום, שמסר הפירוש אל הזקנים, וזה אמרם על זה גוף תורה. והביאו לרב זכרונו לברכה לכתב דבר זה העיקר הקבוע לו, שאין בחשבון תרי"ג המצות אלא מה שמפורש בכתוב או מה שיאמרו זכרונם לברכה עליו בפירוש שהוא מן התורה. אבל לא כל מה שנלמד בשלש עשרה מדות. וכבר סתר הרמב"ן זכרונו לברכה (בשרשיו לספר המצוות שרש ב') ענין זה בראיות ברורות.
דיני המצוה בסוף הסדר (מצוה ריא) נכתב מקומן עם כל העריות בכלל.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את בתו מאנוסתו, במזיד ויש עדים נדון בשריפה. בלא עדים חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה. ואם שכב את בתו מנשואתו, חייב שתי חטאות – אחת משום בתו ואחת משום ערות אשה ובתה, שאין חיוב ערות אשה ובתה אלא בנשואי הראשונה. שהרי בפירוש כתב בהן לא תקח בין במקום האזהרה עליהן בין במקום העונש, ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (יבמות צז.) כי מדין התורה הוא שאם אנס אדם אשה, מותר היה לישא בתה.
אלא שחכמים זכרונם לברכה גדרו גדר ואסרו הדבר, ואמרו (שם) שמי שנאף אשה, אסור לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה הידועות כל זמן שהזונה קימת. מפני שהזונה באה לבקר אותן, והוא מתיחד עמה ולבו גס בה, ויבוא לידי עברה שיבעל הערוה. ולא עוד אלא אפילו נטען (פירוש נחשד) על אשה, הרי זה לא ישא אחת מקרובותיה עד שתמות זו שנטען עליה. ומכל מקום אם כנסה לזו שקרובה לאותה שזנתה עמו, אין מצריכין אותו להוציאה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין יב:) בענין זה, שכל מי שנטען על ערוה או שיצא לו שם רע עמה, לא ידור עמה במבוי אחד ולא יראה באותה השכונה. אנס אביו או בנו או אחיו אשה או פתה אותה, הרי זו מותרת לו לישא אותה, שלא נאסרו אלא דרך אישות, ולא החמירו זכרונם לברכה גם כן לעשות גדר לאחר משום זנות של קרובו.