מצוה:לאכול בשר פסח שני עם מצה ומרור
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
(במדבר ט, יא)
היא שצונו לאכול בשר פסח שני בליל חמשה עשר מאייר על מצה ומרור, והוא אמרו (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".
ומשפטי מצוה זו גם כן התבארו בפסחים. ואמרו שאין הנשים חייבות בה כי כמו ששחיטתו אינה חובה להן כמו שבארנו כן אכילתו אינה חובה בלי ספק.
שכל המחוייב בפסח שני שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".
משרשי מצוות כל ענין הפסח כתבתי בסדר בא אל פרעה (מצוה ה'), ואין ספק כי כל ענין פסח שני אינו כי אם מיסודו של ראשון, ידוע הדבר.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים מ, א) שהמצות צריכות שימור גדול שלא יבואו לידי חימוץ, עד שחייבונו זכרונם לברכה להזהר בהם אפילו מזמן קצירה שלא יבואו עליהן מים פן יבואו לידי חימוץ. ויתר ריבוי פרטיהן בענין הלישה והאפיה בפסח ראשון. וכלל הכל הוא שנעשה בהן שמירה גדולה מחימוץ.
וכן מה שפירשו במרורים שכל עשב מר הוא בכלל מרורים שהזכיר הכתוב, ושאדם יוצא ידי חובתו בכולן, לפי שהצוואה לנו במרור זכר ל"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א, יד), ובכל עשב מר יזכר הדבר. אבל מכל מקום ביררו לנו חכמים זכרונם לברכה (שם לט ע"א) לאכול החזרת, כי בה זכר התמרור מצד הקלח שטעמו מר קצת. וגם יש בה הידור למצוה יותר מבשאר עשבים מרים, (גם) כי שמה הדור שנקראת חסה ורמז ברכה בו שחס רחמנא עלינו ופדאנו מיד המצרים הקשים, ומכל אלה יש התעוררות וזכר אל לב בני אדם בענין הנסים שנעשו לנו במצרים, ולפיכך הוקבעה ההלכה שראוי לנו לחזר אחר החזרת. פרטיה גם כן במסכת פסחים.
ונוהגת בזמן הבית, בזכרים ולא בנקבות, כי כמו שאין שחיטת פסח שני חובה להן אלא רשות כמו שאמרנו במצוה הקודמת, כן אכילת מצה ומרור עמו אינה חובה להן, ומבואר גם זה שם במסכת פסחים.
ועובר על זה ואכל פסח שני מבלי מצה ומרור ביטל עשה זה.
וכן אכילת בשר פסח שני בליל חמישה עשר לחודש אייר, מצוות עשה, שנאמר בו "על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, יא). ושניהם אין נאכלין אלא צלי אש.
מתוך משנתינו שבפרק מי שהיה טמא (פסחים צה.) ומתוך ההלכות למדנו מה בין פסח ראשון לפסח שני. הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיביא בטומאה אם נטמאו רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואין טעון הלל באכילתו, ומוציא אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ובברייתא חולק רבי יהודא ואומר דוחה הטומאה שם.
ובפרק הוציאו לו (יומא נא.): ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתן, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין ממנו, ואין שוברין בהם את העצם. ודורש בפרק מי שהיה טמא (דף צה.) מה שבירת עצם מיוחדת שהיא מצוה שבגופו ושוה בזה לפסח ראשון, אף בכל מצוה שבגופו ישוה לפסח ראשון ולא בשאר דברים.
וכן מצינו חילוק בין פסח מצרים לפסח דורות כמו ששנינו שם (פסחים צו.). שפסח מצרים נלקח מבעשור, וטעון הגעת הדם באגודת אזוב למשקוף ועל שתי המזוזות, ושיאכל בחפזון – מה שאין כן בפסח דורות. ושאר דיני הפסח נתבארו בסמל״ת (ל״ת ש״נ עד שנ״ט).