מפרשי רש"י על שמות לד כו
רש"י
"ראשית בכורי אדמתך" - משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח) ארץ חטה ושעורה וגפן וגו' ודבש הוא דבש תמרים
"לא תבשל גדי" - אזהרה לבשר בחלב ושלשה פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה ואחד להנאה ואחד לאיסור בישול (חולין קטו)
"גדי" - כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע
"בחלב אמו" - פרט לעוף שאין לו חלב שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים
רש"י מנוקד ומעוצב
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ – מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין הָאֲמוּרִים בִּשְׁבַח אַרְצְךָ, "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגֶפֶן וְגוֹמֵר וּדְבָשׁ" (דברים ח,ח), הוּא דְּבַשׁ תְּמָרִים (ביכורים א,ג).
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי – אַזְהָרָה לְבָשָׂר בֶּחָלָב. וּשְׁלֹשָׁה פְעָמִים כָּתוּב בַּתּוֹרָה: אֶחָד לַאֲכִילָה, וְאֶחָד לַהֲנָאָה, וְאֶחָד לְאִסּוּר בִּשּׁוּל (חולין קט"ו ע"ב).
גְּדִי – כָּל וָלָד רַךְ בְּמַשְׁמָע, וְאַף עֵגֶל וָכֶבֶשׂ. מִמַּה שֶּׁהֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת: "גְּדִי עִזִּים" (בראשית לח,יז, ועוד), לָמַדְתָּ שֶׁגְּדִי סְתָם, כָּל יוֹנְקִים בְּמַשְׁמָע (חולין קי"ג ע"ב).
בַּחֲלֵב אִמּוֹ – פְּרָט לְעוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם, שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (חולין קיג ע"א).
מפרשי רש"י
[יז] משבעה מינין האמורין בשבח ארצך. אין פירושו מדכתיב "אדמתך" שמע מינה דמשמע פירות שנשתבחו ארצך, דאם כן בפרשת כי תבא (רש"י דברים כו, יב) דיליף ליה מגזירה שוה דאין חייבין בבכורים רק משבעה מינים בלבד כמו שפירש שם, ולמה ליה גזירה שוה, תפוק ליה מדכתיב "בכורי אדמתך", אלא כך פירושו, הא דכתיב "אדמתך", לא שהוא משמע כל אדמתך, רק שבח אדמתך, דהא ילפינן (מנחות דף פד:) דאין חייב בבכורים רק שבעה מינים, אם כן "אדמתך" פירושו משבעה מינין האמורים בשבח ארצך (כ"ה ברא"ם):
[יח] ודבש הוא דבש תמרים. דדבש דבורים לאו משבעה מינין הם, אבל "זית שמן" (דברים ח', ח') לא הוצרך לפרש דהוא זית ששמנו אגור בתוכו, דאף על גב דהוי שמן זית הוי שפיר "בכורי אדמתך". אבל בפרשת תבא (דברים כ"ו, ב') דכתיב "ולקחת מראשית פרי האדמה", ולא נקרא "פרי" כשהוא משקה, כמו שנתבאר בפרשת תבא, לכך הוצרך לפרש (רש"י שם) ד"זית שמן" אינו משקה, אלא זית ששמנו אגור בתוכו:
[יט] אזהרה לבשר בחלב ושלש פעמים נאמר בתורה וכו'. ומה שהוצרך לומר 'ושלש פעמים נאמר בתורה' קודם שגמר ראיתו דהוא אזהרה לבשר בחלב, והוי למכתב אחריו מיד 'כל ולד רך במשמע', שזה ראיה דהוא אזהרה לבשר בחלב, כי מיד קשה איך נאמר שהוא 'אזהרה לבשר בחלב' כלומר כל בשר, דהרי שלש פעמים כתב קרא "לא תבשל גדי", ובכל מקום כתיב "גדי", ולא לשתמיט בחד דוכתיה לכתוב 'בשר', ורוצה לומר כל בשר, לכך תירץ דהני שלש פעמים צריכין, אחד לבשול, ואחד לאכילה וכו'. והשתא הוצרך לכתוב באותו לשון עצמו, דאי כתב בחד מהם 'לא תבשל בשר', הוי אתא הך קרא בתרא לרבות כל בשר, ואפילו לאו גדי, דכל פרשה שנשנה לא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש (סוטה דף ג.), ולא הוי אתי למידי אחריתי, לכך הוצרך למכתב בהך לישנא כי היכי דילפינן לאכילה והנאה:
ואין להקשות בפרשת ראה (רש"י דברים יד, כא) אמרינן "לא תבשל" שלש פעמים למעט עופות וחיה ובהמה [טמאה], והך דרשא דרשינן מדכתיב "גדי" שלש פעמים כמו שנתבאר בפרשת משפטים (לעיל כג, יט, אות יט), עיין שם, ומנא לן למעוטי כל הני, כיון דקרא אתא לאסור אכילה ולאסור הנאה - הוצרך למכתב באותו לשון עצמו, דאם לא כן הוי כמו פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית רק בשביל דבר שנתחדש בה, דודאי בשביל כך אין לכתוב יתור בכתוב לכתוב "גדי" יתירה:
ומפני שהוקשה לו למה לי לפי זה "בחלב אמו", בשלמא אי דוקא בגדי בחלב אמו איירי הוי שפיר "בחלב אמו", אלא אם תאמר דכל בשר בחלב אסור, מאי "בחלב אמו" שייך בבשר, לכך תירץ "בחלב אמו" הוא דאתא פרט לעוף שאין לו חלב אם. ואף על גב דבפרשת ראה (רש"י דברים יד, כא) פירש דחד "גדי" אתא למעוטי עוף, הכי פירושו, ד"בחלב אמו" דכתיב בכולהו פירושו לא תבשל גדי בחלב, ודווקא אותו שיש לו [חלב] אם, לאפוקי אותו שאין לו חלב אמו, [ו]כיון דצריך למכתב "חלב אמו" צריך למכתב גם כן "גדי", דאי לאו "גדי" איך יכתב 'לא תבשל בשר בחלב אמו', דעל בשר לא שייך בחלב אם, ולפיכך נאמר שם דחדא אתא למעט עופות, דהא בודאי צריך למכתב חד "גדי" אחר שכתב "בחלב אמו" למעט עופות, וצריך למכתב גם כן חד "גדי", ולפיכך אם לא כתב עוד שני פעמים "גדי", חד למעט חיה וחד למעט בהמה טמאה - לא היינו ממעטין מהך "גדי" מידי, דהא חד "גדי" לגופיה הוא דאתא. ואם תאמר, ונמעט עופות מן "גדי" בלבד, דלכתוב 'לא תבשל גדי בחלב' שלש פעמים, ולמה לי למכתב "אמו", יש לומר דהווה אמינא ד"גדי" ממעט כל שאינו וולד רך, כגון פר ואיל שאינו וולד רך, אבל השתא דממעטינן "בחלב אמו" דוקא עוף, שוב אין למעט כלל מן "גדי" כל וולד שאינו רך, דהא כיון שצריך למכתב "אמו" להוציא עוף שאין לו חלב אם, כתב רחמנא גם כן "גדי", דלא יתכן למכתב "אמו" בלא "גדי". ואין להקשות דנמעט בשר שור ואיל שאינו וולד רך מ"גדי" השני, דזה אינו, כיון דעל כרחך "גדי בחלב אמו" אתא למעט עופות, מסתבר טפי לאוקמי "גדי" השני והשלישי בדדמי ליה, למעט חיה ובהמה טמאה שאינו מין בהמה כשירה:
ואם תאמר, ולמה לא כתב רחמנא הך איסור אכילה בלשון אכילה, כמו שאר אסורים דנכתבו בלשון אכילה, ותירץ הרמב"ם בספר המצות (מל"ת קפז) דלכך לא נכתב בלשון אכילה, דכל איסורים שנכתבו בלשון אכילה אינו לוקה אלא אם כן נהנה ממנו באכילתו, לאפוקי אם שרף את גרונו באכילתו פטור, אבל בשר בחלב, לכך לא כתב אצלו לשון אכילה - לחייב אותו אפילו לא נהנה כלל באכילתו. ואין זה התירוץ נכון אצלי כלל, דלמה כתב "לא תבשל", הוי למכתב 'לא תבלע בשר בחלב' וכיוצא בזה, ולמה כתב בתורה לשון "לא תבשל", דמאי ענין "לא תבשל" לכאן:
ויש מפרשים דכך כתב בתורה "לא תבשל", כיון דשני איסורים הם בבשר וחלב; הבשול, והאכילה, אין לעשות מזה שני איסורים, שהתורה אמרה כי איסור בשול בשר בחלב יש בו עוד תוספות לאסור אותו באכילה. ולא כתב 'לא תאכל בשר בחלב', כיון שאסור לבשל אותו, ולפיכך יותר נכון לכתוב ["לא תבשל"], כי איסור בשר בחלב יש בו תוספות איסור, והיינו האכילה, ואילו כתב האכילה בפירוש, היה משמע דסתרי אהדדי, דמשמע אכילה הוא דאסור, ואם כן הבשול מותר, דאם הבשול אסור לא יבא לידי אכילה, ושיהיה קרא בדיעבד זה אין לומר, לכך כתיב שלש פעמים "לא תבשל" לאסור באכילה והנאה, כי אין לכתוב איסור אכילה כיון דהבשול אסור:
ולי נראה לומר כיון שיש איסור בבשול, אין איסור אכילה שם בפני עצמו, רק הכל איסור בישול נקרא, שהתורה אסרה דבר זה שנתבשל בשר בחלב עד שאסרה לאכול אותו, וכיון שאין גרם איסור האכילה רק בשביל הבשול בלבד - הכל בשם בשול נקרא. ומסופק אני אם בישל בשר בחלב ואכל בשר בחלב בהתראה אחת, אם חייב שתים, כיון שהתורה הוציא הכל בלשון "לא תבשל", אם כן אין כאן רק איסור בשול, ואחת הוא חייב, כמו אילו אכל ונהנה דגם אינו חייב רק אחת, והכי נמי בשול ואכילה אינו חייב רק אחת:
וראיה לזה בפרק כל הבשר (חולין דף קיד.) דאיכא לחד תרוצא כל היכי דלקי על בשול, כגון המבשל חילב בחלב דלקי אבישול, לקי נמי על האכילה, אף על גב דמדינא לא לקי, דהא האכילה כבר אסור משום חילב, ואין איסור חל על איסור, כיון דהוציא הכתוב האכילה בלשון בשול, ואבישול לקי, דליכא האי טעמא, לקי נמי על האכילה. וטעמא דמילתא, דסבירא ליה דהכל הוא תולה באיסור בשול, שהוא שורש האיסור, ולכך הוציא כל האיסורים בלשון בשול. ולתרוצא קמא דהתם (שם קיג ע"ב) דקאמר שם נמי כל היכי דלא לקי אאכילה לא לקי נמי אבישול, אף על גב דתלי בשול באכילה, היינו שסובר שם כי איסור האכילה ואיסור בשול נחשבו כאיסור אחד, ולפיכך אמרינן לדידיה היכי דלא לקי אאכילה לא לקי נמי אבישול, כיון דשני האיסורים הם אחד, וכתבה התורה לשון בישול שהוא איסור ראשון. לכך כתב שלש פעמים "לא תבשל", ולא כתב "לא תאכל", שאז היה משמע כי כל אחד ואחד איסור בפני עצמו. סוף סוף מלמד לך שאין ראוי לכתוב איסור אכילה בפני עצמו ואיסור בשול בפני עצמו, אחר שהכל איסור אחד. ודבר זה נכון למדקדק: