מפרשי רש"י על שמות יג יז
| מפרשי רש"י על שמות • פרק י"ג • פסוק י"ז | >>
• ג • ה • ח • יא • יז • יח • יט • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃
רש"י
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה וגו' וְלֹא נָחָם" - ולא נהגם כמו (שמות לב) "לך נחה את העם" (משלי ו) "בהתהלכך תנחה אותך":
"כִּי קָרוֹב הוּא" - ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה:
"בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה" - כגון מלחמת (במדבר יד) וירד העמלקי והכנעני וגו' (מכילתא) אם הלכו דרך ישר היו חוזרים ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה אם הוליכם בפשוטה עאכ"ו (לפי סדר הכתוב נראה הרשימות מהופכים ועי' ברא"ם ובג"א ובמ"י יישוב נכון ע"ז):
"פֶּן יִנָּחֵם" - יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב:
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה... וְלֹא נָחָם – [וְלֹא] נְהָגָם, כְּמוֹ: "לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם" (להלן לב,לד), "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ" (משלי ו,כב).
כִּי קָרוֹב הוּא – וְנוֹחַ לָשׁוּב בְאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ לְמִצְרַיִם. וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה יֵשׁ הַרְבֵּה.
בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה – כְּגוֹן מִלְחֶמֶת "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי..." (במדבר יד,מה), אִם הָלְכוּ דֶּרֶךְ יָשָׁר הָיוּ חוֹזְרִים. וּמַה אִם כְּשֶׁהִקִּיפָם דֶּרֶךְ מְעֻקָּם אָמְרוּ "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (שם יד,ד), אִם הוֹלִיכָם בִּפְשׁוּטָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פֶּן יִנָּחֵם – יַחְשְׁבוּ מַחֲשָׁבָה עַל שֶׁיָּצְאוּ, וְיִתְּנוּ לֵב לָשׁוּב.
מפרשי רש"י
[ט] נחם נהגם. פירוש המ"ם כינוי ואינו שורש, שהרי שורש המלה 'נחה' כמו שהביא ראיה "לך נחה את העם כו'" (להלן לב, לד), שאין שם מ"ם:
[י] כי קרוב הוא ונח לשוב וכו'. דאם לא כן אדרבא, מפני שהוא קרוב הוי ליה להוליכם דרך הקרוב. והקשה הרמב"ן על פירוש רש"י דהוי ליה להקדים ולומר 'כי אמר אלקים כי קרוב הוא', שהרי "כי קרוב" גם כן הוא ליתן טעם למה הוליכם דרך ארץ פלשתים, הוי ליה לומר 'כי אמר אלקים כי קרוב הוא', ונראה לי שכך פירושו "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" ואין להוליך אותם שם, ואמר מפני מה אין להוליך אותם שם - "כי אמר אלקים פן ינחם וכו'". ועל כרחך הוצרך לכתוב כך, שאם כתב 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים הקרוב כי אמר אלקים פן ינחם', היה משמע לא נחם אותם דרך הקרוב שהיה לו להוליך אותם, ועל זה יהא התשובה שמא בראותם מלחמה ישובו למצרים, ולא יהיה נזכר הטעם משום שהדרך הוא נוח לשוב מצרים, וזה אינו, שבשביל מלחמה לא ישובו, שהרי כבר ראו מלחמות הרבה ולא שבו מצרימה. אבל עיקר הטעם שהדרך קרוב ונוח לשוב מצרים. וגם לא כתב 'ולא נחם אותם דרך ארץ פלשתים כי אמר אלקים כי קרוב הוא ופן ינחם העם בראותם מלחמה', דזה אין שייך לומר, שהיה משמע שהשם יתברך נותן טעם לדבריו "כי קרוב הוא", ודבר זה הכל יודעים, ואין ליחס דבר זה אל השם יתברך שהוא יתן טעם זה. לכך מקדים "כי קרוב", ודברי השם יתברך באים על "פן ינחם העם וגומר" (כ"ה ברא"ם). וגם לא כתב 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ואמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה', לפי שהיה משמע שני דברים; האחד "כי קרוב הוא" ונוח לשוב מצרים, ועוד "כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", ולפיכך "ויסב אלקים את העם דרך המדבר" (פסוק יח), שאין הדרך קרוב וגם שם לא יראו מלחמה, וזה אינו, דהא בוודאי אף בדרך ההוא ראו מלחמה ולא היו חוזרים. והשתא דכתיב "כי קרוב הוא כי אמר אלקים" הכל הוא טעם אחד, שכאשר יראו מלחמה בדרך הקרוב אז ישובו מצרים, ובדרך הרחוק לא ישובו. וכך פירוש הכתוב "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב", ואין להוליך אותם בשביל שהוא קרוב, ולמה, ומה בכך שהוא קרוב, "כי אמר אלקים וגומר". והרא"ם תירץ קושיא זאת דלכך לא כלל בדבור אחד לכתוב 'כי קרוב הוא ואמר אלקים פן ינחם' מפני כי "קרוב הוא" סבה ראשונה - לכך לא הוליכם כפשוטו שמא יחזרו למצרים, ואחר כך הוא נותן סבת הסבה למה יחזרו למצרים, ואמר הסבה לסבת "פן ינחם העם וגו'". אבל לא פירש לנו למה נתן הסיבה שאינה סבה עד שיאמר גם כן סבת הסבה, אין דרך הכתוב לעשות כך, אמנם פירוש הנזכר הוא נכון:
אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דהוקשה לו גם כן קושיא זאת של הרמב"ן, דהוי ליה להקדים 'כי אמר אלקים כי קרוב הוא ופן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה', ולפיכך אמר 'ומדרש אגדה יש רבים', כלומר שבשביל הדרש שדרשו בו חכמים נכתב כך. כי למדרש רז"ל שדרשו במכילתא (כאן) הוי "כי קרוב" טעם בפני עצמו, שהרי דרשו "כי קרוב הוא" השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכך לא הוליכם דרך ארץ פלשתים:
[יא] כגון מלחמות עמלקי והכנעני. פירוש אין לפרש שבסתם מלחמה איירי, דהרי ראו מלחמות עמלק ועדיין היו סמוך למצרים ולא היו חוזרים (לקמן יז, ח), אלא מלחמות עמלקי והכנעני (במדבר י"ד, מ"ב) - במלחמות אלו איירי קרא (כ"ה ברא"ם). ומה שפירש 'אם הוליכם כפשוטו היו חוזרים', שאין לומר שפירוש הכתוב "פן ינחם העם ושבו מצרימה" כלומר שמא ישובו מצרים, דודאי זה אינו, שאם פירושו שמא היו חוזרים, אם כן מה הועיל, הרי אף בעקימה היו אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד, ד'), אלא על כרחך שהיו חוזרים בודאי. והא דכתיב "פן ינחם העם וגו'" דמשמע ספיקא, הך ספיקא ושמא הוא על המחשבה, שיתחרטו על יציאתם שיצאו, ואם יחשבו מחשבה על שיצאו - אז בודאי יחזרו. והשתא הועיל שפיר, דהא עכשיו שהוליכם בעקומה היו אומרים "נתנה ראש ונשובה" והיו מתחרטים על יציאתן, ולא היו חוזרין. וכך פירוש הכתוב "פן ינחם העם" יחשבו מחשבה על שיצאו, ואז ודאי ישובו מצרים, אבל בדרך רחוקה - אף אם יתחרטו על שיצאו, לא יחזרו בודאי:
ומה שפירש רש"י 'מה כשהוליכם דרך עקומה אמרו נתנה ראש אם הוליכם כפשוטו על אחת כמה וכמה', אף על גב דלא נוכל ללמוד שהיו חוזרים בודאי, דהרי כשהוליכם בעקומה לא היו חוזרים אלא אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ומנא לן שהיו חוזרים כשהוליכם בפשוטה, זה לא קשיא, שזה מגיד לך הכתוב שלכך לא הוליכם בפשוטה שהיו חוזרים. ומפני שהוקשה לו מנא ליה לפרש במלחמות עמלקי ולא במלחמה אחרת, ואמר שלכך אנו מפרשים במלחמה הזאת, שהרי תמצא במלחמה הזאת שאמרו "נתנה ראש ונשובה מצרים" (במדבר י"ד, ד'), כל שכן וכל שכן אם הולכים בפשוטה שהיו רוצים לחזור, ואמר לך הכתוב שהיו חוזרין, ואין הכתוב צריך ראיה לדבריו. אי נמי דילפינן קל וחומר דודאי היו חוזרין, דהרי כשהוליכם דרך עקומה רצו לחזור, אלא שהיה להם מונע דלא היה להם ראש, דאחר שהיה דרך רחוקה הוצרך למנהיג בדרך, ואם היה להם ראש היו חוזרים, כל שכן בדרך קרובה, ואין צריך להם לראש - אחר שקרוב הוא, בודאי חוזרים, דהא אין צריך להם לראש, וגם קרוב להם לחזור:
[יב] יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב. הפך הפירוש שלא כסדר הכתוב, ותירץ הרא"ם כי לא יתנו לשוב רק אחר ראיית המלחמה, לא כמו מצב הפסוק. ואין זה נכון, דהא שפיר כתב "פן ינחם העם" כאשר יראו מלחמה. אבל הפך הפירוש כדי שיהיה דבוק "פן ינחם" אצל "ושבו מצרימה", כאילו כתוב 'בראותם מלחמה פן ינחם ושבו מצרימה', כי פירוש "ינחם" 'יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב', וכאשר הוא דבוק אל "ושבו מצרימה" הוי שפיר "פן ינחם העם", וממילא נלמוד כי המחשבה - על שיצאו, שהרי הוא דבק אל "ושבו", אבל כאשר הוא מחובר אל "בראותם מלחמה" לא נוכל למילף כי 'המחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב', דהא לא כתיב רק "פן ינחם", ולא ידענו מה הוא הנחמה הזאת, והוא חסר בכתוב, ולכך אמר שהוא דבק אל "ושבו", ומזה ידעינן כי "פן ינחם" רוצה לומר 'יחשבו מחשבה על שיצאו', ולפיכך "ושבו מצרימה":
ואם תאמר ומי איכא ספיקא קמיה שמיא (ברכות דף ג:) שאמר "פן ינחם העם", יש לומר דאף על גב דודאי הכל גלוי לפני הקב"ה, דבר זה - שהוא ההליכה בדרך פשוטה - אינו אלא ספק מצד עצמו, דהא אם ישראל צדיקים לא יתחרטו על יציאתם, ואף על גב דהקב"ה יודע קושי ערפם של ישראל (להלן לב, ט) וידע שיחזרו, מכל מקום מצד ההליכה דרך הפשוטה אינו רק ספק, ולפיכך קאמר "פן ינחם", אבל אם יתחרטו אז בודאי ישובו, שהרי הדרך קרוב הוא. וכן פירוש הכתוב - דבר זה להוליך אותם בפשוטה יכול להביא ישראל שיחזרו למצרים. ואין הכתוב מדבר היאך הוא גלוי לפניו, דודאי גלוי שודאי יתחרטו על שיצאו, אבל הכתוב מדבר כי דבר זה להוליך אותם בפשוטו אין זה רק אפשרות שיחזרו למצרים, ואין הכתוב מדבר בידיעתו, שודאי השם יתברך יודע מה שיעשו:
בד"ה יחשבו כו' שבמקרא לשון כו' נ"ב ולי נראה מדלא כתיב פן ישוב מה צ"ל פן ינחם אלא ש"מ דלא קפיד קרא אמה שישובו כי בודאי לא (יצאו) [תצא] מחשבתם לפועל כי לא יניחם יי' אלא שחש המקום על הירוס דעתם ומחשבו' שכל פעם יתנו לב להשיב ודוק מהרש"ל:
בשלח... ולא נחם נהגם, כמו לך נחה את העם וכו' - פירוש לא בא רש"י בכאן לפרש פתרון המילה אלא לפרש דקדוקה ולהודיע שאין המ"ם מן היסוד אלא כנוי לרבים והרי הוא כמו 'נחה אותם' ולכך הביא ראיה ממלת 'נחה את העם הזה' וממלת 'תנחה אותם' שאין בהם מ"ם כל עקר אלא הה"א בלבד:
בראותם מלחמה. כגון מלחת וירד העמלקי וכו'; כי קרוב הוא. ונוח לשוב לשוב באותו הדרך למצרים - קשה למה תפש רש"י מלחמה זו יותר משאר מלחמות, ועוד קשה למה סרס מקרא שפירש "בראותם מלחמה" קודם שיפרש "כי קרוב הוא" הקודם לו בפסוק[*]. י"ל שתפש מלחמת העמלקי והכנעני מפני שבאותה מלחמה נפלו מישראל ונוקשו ונשברו, וזהו שאמר 'מלחמת ”וירד העמלקי והכנעני“' כלומר המלחמה הכתובה באותו הפסוק שנאמר בו: "ויכום ויכתום" וכו'. ומה שפירש המקרא סירוסין, כדי לסמוך "בראותם מלחמה" למה שפירש לעיל ’"כי קרוב הוא" ונוח לשוב באותו הדרך למצרים‘. כלומר לכך ירא שמא ישובו בראותם מלחמה, כגון מלחמת העמלקי והכנעני, שאם הלכו בדרך ישר היו חוזרין כדמפרש ואזיל.
ומהר"ר כתב דסרס המקרא משום ד"פן ינחם" קאי "ישובו מצרימה" כמו שפירש ינחם העם על שיצאו ויתנו לב לשוב:
- [*] (ובפירוש שלנו נדפס כסדר, וכן בכמה מקומות דקדק הגאון המחבר ז"ל הזה על רש"י למה הקדים, ולפנינו נדפס כסדר. ונראה שהמדפיסים אחרונים הציגו כסדר ושינוי ממה שהיה נדפס בימים ראשונים)