מפרשי רש"י על שמות ד יט
רש"י
"כי מתו כל האנשים" - מי הם דתן ואבירם חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת (נדרים סד)
רש"י מנוקד ומעוצב
כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים – מִי הֵם? דָּתָן וַאֲבִירָם. חַיִּים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, וְהֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת (נדרים ס"ד ע"ב).
מפרשי רש"י
[יב] אלא שירדו מנכסיהם. ואם תאמר שמא סומין היו או בלא בנים או מצורעים היו שכל אלו נחשבים כמתים, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (דף ה.), ותרצו התוספות במסכת נדרים (דף ז:) דסומין לא דהא כתיב (במדבר ט"ז, י"ד) "העיני אנשים תנקר", ומצורעים נמי לא דהא כתיב (שם שם כד) "העלו מסביב למשכן קרח ודתן ואבירם", אם כן בתוך המחנה היו, ומצורע אסור לכנוס למחנה (ויקרא י"ג, מ"ו). ובנים גם כן היה להם, דכתיב (ר' במדבר טז, כז) "ודתן ואבירם יצאו נצבים נשיהם ובניהם וטפם". ולי נראה שאם סומים היו או מצורעים או בלא בנים לא היה זה תשובה, וכי בשביל שיש בהם אחד מכל הדברים לא יוכלו לעשות לו רעה אליו, אלא שירדו מנכסיהם, וכיון שאין השעה משחקת להם (ר' ברכות ז ע"ב) לא יוכלו להרע לו:
[יג] והעני חשוב כמת. ודבר זה ידוע כי העני שאין לו חיות מעצמו רק שהוא מקבל מזולתו, ובעצמו אין עומד בו החיות - הרי הוא כמת, כי החי הוא שצריך שיהיה חי מעצמו ולא נתלה מזולתו, ולפיכך 'העני חשוב כמת'. וזהו שאמר שלמה (משלי ט"ו, כ"ז) "ושונא מתנות יחיה", פירוש כי ההסתפקות בעצמו הוא החיות, שהרי מי שאינו מסתפק בעצמו והוא חסר עד שהוא רוצה לקבל תמיד מזולתו - זה הוא חסר, והחסר יש בו ההעדר אשר הוא המיתה. אבל השונא מתנות והוא מסתפק בעצמו - זהו החיות, שלא יחסר דבר, והוא שלם. והעני אשר בעצמו חסר וצריך לזולתו הוא כמת בעבור חסרונו, וזהו הנכון:
ודע לך עוד כי החיות הוא קבלת הברכה העליונה שאינו פוסק, וזהו נקרא "חיים", כי הדבר שיש לו הפסק הוא המיתה, ודבר שאין לו הפסק הוא החיים, וכאשר העני הוא חי ופסק ממנו הברכה - נחשב כמת. למה הדבר דומה, למעיין חיים ונסתם המקור שלו, אף על גב שיש בו מים כיון דהמקור שלו נסתם אינו נקרא מעיין חיים, וכך העני אשר יבש מן שפע הברכה נחשב כמת, אף על גב שלא נעדר לגמרי, מכל מקום בשביל שנסתם ממנו מקור הברכה, ויבש מעין הברכה שלו - בשביל זה אין לו שם "חיים" כלל, ונחשב כמת:
ומזה תבין אשר אמרו (תענית דף ה:) 'יעקב אבינו לא מת', כי האנשים מתחלפים במדריגה אין כל אחד שותה ממה ששותה חבירו, כי יש שותה מן המקור, והוא מעיין החיים, ולשעה פוסק המקור ונסתם, וזה מדת כל האנשים. אבל יעקב אבינו בשביל ששתה מן המקור שהוא בלא קץ ובלא תכלית, ועד שם הגיע, שהרי ברכת יעקב היה כדכתיב (בראשית מ"ט, כ"ו) "ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעות עולם", וברכתו בלי מצרים כמו שאמרו חז"ל, ובשביל זה לא פסק ממנו המעיין הזה לעולם, אף ביסוד עולם אשר שם הנשמות בלא גולם. ודבר זה רמזו הלוי ט"ל ז"ל גם כן, כמו שפירש בעל מגדל עוז בשמו בהלכות תשובה במיימוני (רמב"ם פ"ח ה"ב), עיין שם במגדל עוז. נמצא כי יש ג' מדריגות; האחד הוא יעקב אשר זכה להיות בחיים אף במיתתו, בעבור שנתברך בלי שיעור וגבול. השני - סתם בני אדם אשר בעולמם מתדבקים במעיין, והוא פוסק כשיגיע זמנם. השלישי - העני אשר נחשב כמת אף בעת חייו מפני שאין לו דבר, והוא מת ויבש, ונחשב כמת אף בעולם הזה: