מפרשי רש"י על ויקרא כא כ
רש"י
"או גבן" - שוריציול"ש בלע"ז שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב
"או דק" - (בכורות לט) שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א כמו (ישעיהו מ) הנוטה כדוק
"או תבלל" - דבר המבלבל את העין כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא שהוא עוגל המקיף את השחור שקוראים פרוניל"א והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור ותרגום תבלול חיליז ל' חלזון שהוא דומה לתולעת אותו החוט וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב (בכורות לח)
"גרב וילפת" - מיני שחין הם
"גרב" - זו החרס שחין היבש מבפנים ומבחוץ
"ילפת" - היא חזזית המצרית ולמה נקראת ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר (דברים כח) ובגרב ובחרס כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב כך מפורש בבכורות (בכורות מד)
"מרוח אשך" - לפי התרגום מריס פחדין שפחדיו מרוססים שביצים שלו כתותין פחדין כמו (איוב מ) גידי פחדיו ישורגו
רש"י מנוקד ומעוצב
אוֹ גִבֵּן – שורצילו"ש [sorcilos = בעל גבות ארוכות וסבוכות] בְּלַעַז, שֶׁגְּבִינֵי עֵינָיו שְׂעָרָן אָרֹךְ וְשׁוֹכֵב.
אוֹ דַק – שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו דֹּק שֶׁקּוֹרִין טייל"א [teile = קרום], כְּמוֹ: "הַנּוֹטֶה כַּדֹּק (ישעיהו מ,כב).
אוֹ תְּבַלֻּל – דָּבָר הַמְּבַלְבֵּל אֶת הָעַיִן, כְּגוֹן חוּט לָבָן הַנִּמְשָׁךְ מִן הַלָּבָן וּפוֹסֵק בַּסִּירָא, שֶׁהוּא עֹגֶל הַמַּקִּיף אֶת הַשָּׁחוֹר, שֶׁקּוֹרְאִים פרוניל"א [prunele = אישון], וְהַחוּט הַזֶּה פּוֹסֵק אֶת הָעֹגֶל וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר. וְתַרְגּוּם תְּבַלֻּל "חִלִּיז", לְשׁוֹן חִלָּזוֹן, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְתוֹלַעַת, אוֹתוֹ הַחוּט. וְכֵן כִּנּוּהוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמֵי הַבְּכוֹר: "חִלָּזוֹן נָחָשׁ עֵנָב" (בכורות ל"ח ע"א).
גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת – מִינֵי שְׁחִין הֵם.
גָרָב – זוֹ הַחֶרֶס, שְׁחִין הַיָּבֵשׁ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ.
יַלֶּפֶת – הִיא חֲזָזִית הַמִּצְרִית. וְלָמָּה נִקְרֵאת יַלֶּפֶת? שֶׁמְּלַפֶּפֶת וְהוֹלֶכֶת עַד יוֹם הַמִּיתָה, וְהוּא לַח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים. וּבְמָקוֹם אַחֵר קוֹרֵא (ל"גָרָב") ["גָּרָב"], שְׁחִין הַלַּח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס" (דברים כח,כז), כְּשֶׁסָּמוּךְ גָּרָב אֵצֶל חֶרֶס קוֹרֵא לַיַּלֶּפֶת "גָּרָב", וּכְשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל יַלֶּפֶת קוֹרֵא לַחֶרֶס "גָּרָב", כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּבְכוֹרוֹת (מ"א ע"א).
מְרוֹחַ אָשֶׁךְ – לְפִי הַתַּרְגּוּם: "מְרִיס פַּחְדִּין", שֶׁפַּחֲדָיו מְרֻסָּסִים, שֶׁבֵּיצִים שֶׁלּוֹ כְּתוּתִין. "פַּחְדִּין", כְּמוֹ: "גִּידֵי פַחֲדָיו יְשׂרָגוּ" (איוב מ,יז).
מפרשי רש"י
[כט] חלזון נחש עינב. פירוש "תבלול" הוא חלזון, והוא תולעת ארוך ודק, ומפרש החלזון הזה נקרא 'נחש'. וענב מום אחר בפני עצמו, ופירוש בערוך שיש בעיניו כמו עינב, והוא מום. אמנם מה שפירש "תבלול" הוא חלזון, הוא לפי תרגום אונקלוס, אבל במשנה לא שנו כן, רק משמע כי "דק" הוא חלזון, וכן בברייתא דתורת כהנים:
ואם תאמר, למה לי שלשה מומין בראות; עור, דק, תבלול, קאמר בגמרא בפרק אלו מומים (בכורות דף מד.) אי כתב רחמנא עור, דאינו רואה כלל, אבל חסר ראות - לא, כתב רחמנא "דק" שאין זה רק חסרון ראות, אבל רואה קצת. ואי כתב רחמנא "דק", הוה אמינא דוקא חסרון ראות, אבל תבלול, שאין זה רק בלבול ראות, לא, קא משמע לן:
[ל] שמלפפתו והולכת עד יום המיתה. פירוש, שמתחבר בו תמיד יותר עד יום המיתה, תרגום של "וחבר" (ר' שמות לו, י) 'ולפף':
[לא] וכשהוא סמוך אצל ילפת וכו'. ואם תאמר, ולמה לא כתב גם כן התם (דברים כ"ח, כ"ז) 'גרב וילפת', או הוי למכתב גם כן כאן 'גרב וחרס', ויש לומר, דלקמן איירי לענין פורעניות שמביא על החוטאים, ואם יעשה תשובה - הקב"ה שהוא הכה אותו - מרפא אותו, שלא הכה אותו רק בשביל שיחזור מחטאו. אבל כאן שלא הביא הקב"ה עליו בשביל חטאו, ובא עליו כמנהגו של עולם, ומזלו גרם, בודאי קשה ההסרה, ולא יוסר, שלא בשביל חטא בא, ודבר כזה קשה שיוסר: