מפרשי רש"י על ויקרא כא א
רש"י
"אמור אל הכהנים" - (יבמות פ"ה ת"כ) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים
"בני אהרן" - (קידושין לה) יכול חללים תלמוד לומר הכהנים
"בני אהרן" - אף בעלי מומין במשמע
"בני אהרן" - ולא בנות אהרן
"לא יטמא בעמיו" - (ת"כ) בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה
רש"י מנוקד ומעוצב
אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים – אֱמֹר... וְאָמַרְתָּ, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים.
בְּנֵי אַהֲרֹן – יָכוֹל חֲלָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: הַכֹּהֲנִים.
בְּנֵי אַהֲרֹן – אַף בַּעֲלֵי מוּמִין בְּמַשְׁמָע.
בְּנֵי אַהֲרֹן – וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן.
לֹא יִטַּמָּא... בְּעַמָּיו – בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ עַמָּיו; יָצָא מֵת מִצְוָה.
מפרשי רש"י
[א] להזהיר הגדולים על הקטנים. ביבמות בפרק חרש (סוף קיד.). פירוש, שאין דרך הכתוב לכתוב שתי אמירות בהדדי, דכל מקום שכתוב "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" פירושו דבר דבור כללי, והאמירה היא אמירה פרטית, כלומר ענין זה תאמר אליהם. ומפני שהוא גם כן מיותר, דלמה למכתב דבור כללי ואחריו אמירה פרטית, דרשו בו במכילתא (שמות כ"א, א') 'דבר ותחזור ותאמר להם', כלומר שיאמר להם הפרשה שתי פעמים, לכך כתב בראשונה דבור ואחר כך אמירה, כי בפעם הראשון אין הענין מובן לאדם, והוא לו דבור בלבד, עד שבפעם השנית הוא מובן אצלו, ואז אצלו אמירה, שהוא מורה על הענין. אבל כאן שכתב שתי פעמים לשון אמירה, ואם כן בלשון האמירה כבר הוזכר האמירה הפרטית שהוא אחר 'דבר', ואם כן למה כתב עוד אמירה, אלא בא לאורויי תוספות אזהרה, 'להזהיר הגדולים על הקטנים':
ובפרק חרש מפרש התם תלמודא (יבמות דף קיד.) הא מילתא 'להזהיר גדולים על הקטנים' - פירוש דלא ליטמא בידים, אבל אם טמאו עצמן - אין צריך להפריש אותם, דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו (שם), כך מפרש אליבא דרבי אליעזר בן פדת. אף על גב דאליבא דרבי יוחנן מפרש התם דספוקי מספקא ליה אם בית דין מצווים להפריש, כיון דלרבי אליעזר בן פדת פשיטא ליה, אין לדחות פשיטתיה דרבי אליעזר בן פדת משום ספיקא דרבי יוחנן. אבל מדברי בעל הטורים נראה דסובר דחילוק יש בין האיסורים; דבהלכות טומאות כהנים (יור"ד סימן שעג) פירש דכהנים מוזהרים על הקטנים, ואילו בהלכות שבת (אור"ח סימן שמג) פירש דאפילו באיסור דאורייתא אין בית דין מצווים להפרישם. ומשמע מזה דהוא מחלק בין שאר איסורים ובין טומאה. ולפי דבריו צריך נמי לחלק דגבי דם מוזהרים הגדולים על הקטנים, דהא גבי דם גם כן אמרו 'להזהיר הגדולים על הקטנים', וכן בשרצים:
ובפרק חרש (יבמות ריש קיד ע"ב) עביד בגמרא צריכתא הא דכתב 'להזהיר הגדולים על הקטנים' גבי דם ושרצים וטומאת כהנים, וקאמר, אי כתב רחמנא שרצים ודם, הווה אמינא שאני אלו שאיסור שלהם שוה בכל, אבל טומאה, שאין איסור של טומאה שוה בכל, הוצרך לכתוב גם כן 'להזהיר הגדולים על הקטנים', ומשמע דכל איסור שהוא שוה בכל אתא מיניה, ואם כן, מה חילוק יש בין איסור שבת לאיסור דם ושרצים. ועוד, דמאי פריך התם לרבי אליעזר בן פדת מן "אמור ואמרת" 'להזהיר גדולים על הקטנים', ומדם ושרצים, לשני ליה דהתם גלי קרא, אבל בדוכתיה אחריתי - לא. ועוד קשיא לי, שהטור כתב שהכהן מוזהר על הקטן, ומשמע דוקא כהן מוזהר על הקטן, אבל ישראל אינו מוזהר עליו. וכל זה שלא כסוגיא דהתם, דאם כן לא הוי קאמר התם דאי כתב רחמנא דם ושרצים לא הוי אתא טומאת כהנים מיניה משום דהוי לאו שאינו שוה בכל, תיפוק ליה בלאו הכי, דאיך הוי אתא מינהו שמוזהר עליו כהן אחר, דהא לא דמיא לגמרי לשרצים ודם, דהתם כל ישראל מוזהרים עליו, וכאן לא מוזהר עליו רק כהן אחר:
ונראה כי הטור סובר דכל הך סוגיא אתא כרבי אליעזר, דקאמר התם (יבמות ריש קיד.) אלמא קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, ומשמע דאין שום איסור שאחר מוזהר עליו, דאי הוי סובר רבי אליעזר דוקא גבי שבת אמרינן שאין בית דין מוזהרין על הקטן, ולא בכל האיסורים, לא הוי ליה למנקט רק איסור דקאי ביה, דהיינו שבת, לא איסור נבילות דלא קאי ביה, אלא רוצה לומר בכל איסורין בעולם אין בית דין מצווין להפרישו, ומקשה שם מדם ושרצים וטומאה שפיר. אבל לרבי יוחנן דמספקא ליה, לא קשה מידי, דרבי יוחנן ספוקא מספקא ליה אם ילפינן מן דם ושרצים וטומאה, או לא ילפינן, ושמא דוקא גלי בשרצים ודם וטומאה, ובמקום אחר - לא, או שנאמר דאין חילוק, וילפינן מיניהו להזהיר גדולים על הקטנים בכל מקום. וסבר בעל הטורים, כיון דרבי יוחנן מספקא ליה בשאר האיסורים, ורבי אליעזר פשיטא ליה, אין מוציא ספיקא דרבי יוחנן מפשיטתיה דרבי אליעזר, ויש להתיר בשאר האיסורים. אבל בטומאה דפשיטא ליה לרבי יוחנן גם כן דאסור, קיימא לן כוותיה, ולא כרבי אליעזר, והגדולים מוזהרים על הקטנים. וברייתא כפשטיה 'להזהיר הגדולים' היינו הכהנים, דקרא כתיב גביה כהנים. וכל הך צריכתא דעביד בגמרא הוא לרבי אליעזר, דמוקי ליה לקרא שלא יטמאו הקטנים ביד, וכל האיסורים הם שוים בזה. ולפי זה הא דכתיב גבי טומאה 'להזהיר גדולים על הקטנים' - לאו בכהן איירי, אלא אף ישראל אסור לו לטמאות כהן קטן, ואהא עביד צריכותא. אבל לרבי יוחנן לא הוי הכי, ובזה מיושבין דברי הטור:
אך קשיא, דמנא ליה לתלמודא לדייק מרבי אליעזר דסבירא ליה בכל האיסורין קטן (שאוכל נבילות) [שעובר] אין בית דין מצווין להפרישו, דקאמר 'אלמא קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו', דלמא לא בכל איסור סבר ליה רבי אליעזר כן, כדסבירא ליה רבי יוחנן גם כן דחילוק בין שאר איסורין ובין טומאה ובין שרצים. לפיכך דבריו צריכין עיון וישוב:
ושם (יבמות דף קיד:) עביד צריכתא; דאי כתב שרצים, משום דאסורם במשהו, אבל דם עד דאיכא רביעית דם אימא לא, קא משמע לן. ואי אשמועינן דם, דאיכא כרת (לעיל יז, יד), אבל שרצים לא, קא משמע לן. ואי אשמועינן הנהו תרתי, משום דהוי איסור שוה בכל, אבל טומאה לא, קא משמע לן. ואי אשמועינן טומאה, הוי אמינא כהנים שאני, דריבה להם מצות יתירות, אבל דם ושרצים לא, קא משמע לן. והקשה הרא"ם, דלכתוב טומאה וחד מהנך, דהשתא נילף במה הצד שפיר, דליכא למפרך מידי, ואין זה קשיא, דכיון דכהנים שאני דריבה להם המצות, אם כן אין זה הצד השוה, דצריך לומר הצד [השוה] שבהן, ואין לעשות צד השוה כהנים עם שאר איסורים, דכיון דכהנים רבה להן מצות יתירות, ואין זה דומה כלל, ואינו צד השוה, ופשוט הוא פירוש זה:
[ב] בני אהרן יכול חללים וכו'. יש לפרש דהכי פירושו; "בני אהרן" יכול חללים, תלמוד לומר "הכהנים", דמשמע שראוי לכהונה, אבל חלל אין ראוי לכהונה. ומפני שהוקשה לו אם "הכהנים" אתא למעט חללים, הוי ליה למכתב 'בני אהרן הכהנים', כיון ד"הכהנים" אתא לאורויי על "בני אהרן", שלא תאמר כל בני אהרן אף חללים, הוי ליה למכתב 'בני אהרן הכהנים', לא "הכהנים בני אהרן", וכן כתיב בפרשת ויקרא (ר' לעיל א, ה) "וזרקו בני אהרן הכהנים", ומתרץ "בני אהרן" 'אף בעלי מומין במשמע', ואילו כתיב 'בני אהרן הכהנים' הוי אתא "הכהנים" לאפוקי אף בעלי מומין, אבל השתא דכתיב "הכהנים בני אהרן" לא מפיק "הכהנים" "בני אהרן" ממשמעתיה. ואיפכא ליכא למימר, למעט בעלי מומים ולרבות חללים, דהא בעל מום אוכל בקדשים (זבחים דף קא:), ולא החלל:
והשתא מקשה, דלעולם יכתוב 'בני אהרן הכהנים', ואם אמרת ד"הכהנים" הוי אתא לאפוקי "בני אהרן" דאין בעלי מומין במשמע, אם כן לא לכתוב "בני אהרן" כלל, ולכתוב "הכהנים", והוי משמע כהנים דוקא שראוים לעבודה, ולא בעלי מומין, ואם כן "בני אהרן" בודאי אתא לרבות בעלי מומין אפילו אם כתב 'בני אהרן הכהנים', והדרא קושיין לדוכתיה, ומתרץ "בני אהרן" 'ולא בנות אהרן', דעיקר קרא אתא למעט בנות אהרן. והשתא אם כתב 'בני אהרן הכהנים' הוי ממעט אפילו בעלי מומים, ולא קשיא דלא לכתוב "בני אהרן", שהרי אתא למעט בנות אהרן. והשתא אתא שפיר דכתיב בפרשת ויקרא (ר' לעיל א, ה) "וזרקו בני אהרן הכהנים", ופירש שם רש"י 'יכול חללים, תלמוד לומר "הכהנים"'. והשתא נמי נימא (שם) "בני אהרן" 'אף בעלי מומין במשמע' כדאמר הכא, ודבר זה לא יתכן, אלא על כרחך דלעיל "הכהנים" אתא למעט הכל, בין בעלי מומין ובין חללים, והא דכתיב (שם) "בני אהרן" אתא למעט בנות אהרן. אבל הכא כתיב "הכהנים בני אהרן", אמרינן "בני אהרן" אף בעלי מומין במשמע:
אך קשה, דבתורת כהנים בפרשת ויקרא (שם) אמרינן נמי "בני אהרן" יכול חללים, תלמוד לומר "הכהנים", אוציא אני את חללים ולא אוציא את בעלי מומים, תלמוד לומר "בני אהרן", מה אהרן כשר אף בני אהרן כשרים. ואם כן משמע דבלא "הכהנים" ממעטינן בעלי מומים מן "בני אהרן", ולפי זה משמע מן "הכהנים" ממעטינן בעלי מומים. ועוד, דבתורת כהנים (שם) קאמר "בני אהרן" ממעט בעלי מומים, ולפירוש רש"י (כאן) "בני אהרן" מרבה בעלי מומים. ובתורת כהנים בפרשת אמור (כאן) שנו כמו דברי רש"י בכאן, והכי איתא שם; "בני אהרן" אין מטמאין למתים, ולא בנות אהרן, "בני אהרן" - יכול חללים, תלמוד לומר "הכהנים" יצאו חללים. ומנין לרבות בעלי מומים, תלמוד לומר "בני אהרן", עד כאן. והשתא דבריו (של התו"כ) סותרין דבריו דבפרשת ויקרא:
אמנם הפירוש הנכון בכל זה, בודאי כאשר יכתב "בני אהרן הכהנים" אתא "בני אהרן" למעט בעלי מומים, ופירושו מה אהרן אינו בעל מום, אף בניו אינם בעלי מום. טעם הדבר, כיון דהכתוב בא לומר מי יזרוק, ובודאי פירושו אותם שהם בני עבודה וראוים לעבודה, וקאמר "בני אהרן" שהם ראוים לעבודה. וכיון שבני אהרן אתא לארויא על הכהנים שהם ראוים לעבודה, יש לפרשו לגמרי שהם דומיא דאהרן שהיה כשר, שהרי הכתוב בא לארויא במה שכתב "בני אהרן" שיזרקו הראוים לעבודה. אבל במקום שכתב "הכהנים בני אהרן", אם כן כבר כתב לך הראוים לעבודה במה שכתב "הכהנים", אם כן אין לפרש "בני אהרן" שיהיו בניו (שיהיו) תמימים, שלא כתיב זה בקרא, ואדרבא, נדרש לרבות כל אותם שהם "בני אהרן", אפילו בעלי מומין במשמע:
ומפני שרצה רש"י לפרש ד"בני אהרן" אתא 'ולא בנות אהרן', לפיכך הוצרך לומר "בני אהרן" 'אף בעלי מומין במשמע', ולפיכך ליכא למעט מיניה "בני אהרן" ולא בעלי מומים, דודאי "בני אהרן" אף בעלי מומים במשמע. ואף על גב דממעטינן בפרשת ויקרא (לעיל א, ה) "בני אהרן" ולא בעלי מומין, היינו מפני שכתב "בני אהרן הכהנים" כדלעיל, אבל כאן כתיב "הכהנים בני אהרן". וליכא למימר דקרא להכי אתא לרבות בעלי מומים, דלא לכתוב כלל "בני אהרן", דמהיכי תיסק אדעתין למעט בעלי מומים, דהא אדרבה, בפרשת ויקרא (שם) צריך קרא למעט בעלי מומים, אם כן מן "הכהנים" לא משמע מיעוט כלל, ולמה כתב "בני אהרן". והא דיליף בתורת כהנים (כאן) מן "בני אהרן" לרבות בעלי מומים, לא שצריך לזה, דהא בלאו קרא נמי דמהיכי תיתי למעט, אלא דניחא ליה לאתוי מקרא, דהא "בני אהרן" משמע הכל - אף בעלי מומים, אבל קרא להכי לא צריך, ומתרץ דקרא אתא "בני אהרן" ולא בנות אהרן, והשתא צריך הכל:
אי נמי, דהא דפירש רש"י בכאן "בני אהרן" 'אף בעלי מומים במשמע', דהא "בני אהרן" הם גם כן, ומהיכי תיתי למעוטי, דהא ליכא מיעוט לאפוקי משמעותיה ד"בני אהרן" ולומר דבעלי מומים לא. וכן ממעטינן מן "בני אהרן" 'ולא בנות אהרן'. ואין לומר דלמא קרא אתא לרבות כהנים בעלי מומין, ומנא לן דדרשינן דקרא אתא למעט בנות אהרן, דזה אינו, דלכך פירש רש"י "בני אהרן" 'אף בעלי מומים במשמע', כלומר דמגוף המקרא משמע כך - "בני אהרן" כל שהוא בני אהרן, אף על גב שהוא בעל מום. ולכך אין לך לומר דאתא לרבוי, ולא משתמע מיניה בנות אהרן. בשלמא אי הוי "בני אהרן" רבוי, תוכל לומר משום רבוי כתב "בני אהרן", ולא תשמע מיניה מעוט 'ולא בנות אהרן'. אבל לא משום רבוי ילפינן בעלי מומין, רק ד"בני אהרן" משמע אף בעלי מומין. והשתא נוכל ללמוד גם כן שפיר 'לא בנות אהרן', דהא "בני אהרן" כתיב, ולא בנות אהרן:
ואף על גב דבכל התורה כולה נאמר "דבר אל בני ישראל", ואין חילוק בין איש לאשה בכל עונשין שבתורה, מדרב יהודה אמר רב "איש או אשה" (במדבר ה', ו') השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (בבא קמא דף טו.), הכא שאני, דודאי היכי שנוכל למילף כל אשה הוי שפיר, אבל לומר 'השוה כהנת לכהן' זה אינו, דלא אמרינן אלא במקום שכל איש שייך במצות, אמרינן 'השוה אשה לאיש', אבל מצוה דלא שייך רק בכהנים, בהא לא נאמר 'השוה כהנת לכהן', דאדרבא, כיון דיש חילוק בין איש לאיש - בין כהן לישראל, הכי נמי יש חילוק בין איש לאשה, ודבר [זה] ברור. ולפיכך מלשון "בני אהרן" הכתוב מפקינן 'בני אהרן ולא בנות אהרן'. והוצרך הכתוב לרבות בעלי מומים, דהוה אמינא כיון שפסול לעבודה (פסוק יז) אין נפקא מיניה בטומאתו:
ואם תאמר, אם כן לא לכתוב "בני אהרן", כיון דכתיב "הכהנים" מנא לן לרבות נשים, דהא "הכהנים" כתיב, דאין זה קשיא, דכמו שיקרא הזכר 'כהן', האשה תקרא 'כהנת', ואין חילוק בזה ביניהם, כי שם התואר של כהונה נופל על שניהם בשוה. ובשביל שכתיב בלשון זכר תאר השם אין להוציא הבנות. אבל "בני" שהוא לשון 'בן', אין זה תאר, רק הוא שם עצם לזכרים, כי הנקיבות יקראו 'בנות', וכאילו כתיב "איש", ובודאי כאשר כתיב "איש" אין לומר שהכתוב מדבר בנקיבה גם כן, כיון שלשון "איש" נופל על הזכר בעצמו. ו'בן' ו'בת' הוא כמו 'איש' ו'אשה', וכאשר יכתוב "בני אהרן" אין לרבות בנות כלל, כמו שלא נוכל לרבות אשה מלשון "איש":
[ג] יצא מת מצוה. בתורת כהנים. דאם לא כן "בעמיו" למה לי. והקשה הרא"ם, דלמה לי למכתב להתיר מת מצוה, תיפוק ליה מכהן גדול ונזיר שמטמאים למת מצוה, אף על גב דלקרוביהם אינם מטמאים, כהן [הדיוט] דמותר לטמא לקרובים (פסוקים ב, ג) - אינו דין שמותר לטמא למת מצוה, וכי בשביל שהוא כהן הדיוט יהיה יותר חמור מכהן גדול, וכהן גדול מטמא למת מצוה, כמו שפירש לקמן (רש"י פסוק יא) 'לא בא הכתוב רק להתיר מת מצוה'. ויראה דלא קשיא מידי, דלא כתיב שריותא דמת מצוה, והוה אמינא דקרא ד"לא יטמא" (פסוק יא, במדבר ו, ז) שלא יטמא טומאה בחנם שלא לשם מצוה, אבל להתעסק במת לקוברו, דאיכא מצוה, שרי, ואין אסור רק שלא לשום מצוה, ולכך כתב בכהן הדיוט שכל אשר המת תוך עמיו אסור לטמאות, ואם כן היתר דכהן גדול איירי במת מצוה שאין לו קוברים, אבל יש לו קוברים - אף על גב דמצוה עביד - אסור לטמאות לו: