מפרשי רש"י על ויקרא טז טו
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק ט"ז • פסוק ט"ו |
• א • ב • ג • ד • ו • ח • ט • יא • יב • יג • יד • טו • יח • יט • כא • כג • כד • כז • לב • לד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת׃
רש"י
"אשר לעם" - מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם
"כאשר עשה לדם הפר" - אחת למעלה ושבע למטה
רש"י מנוקד ומעוצב
אֲשֶׁר לָעָם – מַה שֶּׁהַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים, מְכַפֵּר הַשָּׂעִיר עַל יִשְׂרָאֵל; וְהוּא הַשָּׂעִיר שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם.
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר – אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה.
מפרשי רש"י
[כג] מה שהפר מכפר וכו'. פירוש, דלא הוי למכתב "אשר לעם", דכבר כתיב למעלה (ר' פסוק ה) "ומאת בני ישראל יקח", אלא לכך כתיב "אשר לעם", לומר כי קרבן זה הוא לעם, לאפוקי הפר שהוא לכהנים, ומזה נלמוד ששניהם מכפרים בשוה, דאם לא כן לא שייך לומר "אשר לעם" לאפוקי הפר שהוא לכהנים - אם לא היה כפרת שניהם שוים, דאם היה כפרת הפר על שאר עבירות - לא יתכן לומר השעיר הוא לעם לאפוקי הפר שהוא לכהנים, כיון דאין עניניהם שוה, ודבר זה פשוט:
והקשה הרא"ם, דאיפכא מבעי ליה; 'מה שהשעיר מכפר על ישראל הפר מכפר על הכהנים', ויראה לי, דמשום דבדיוק המקרא כך אתה צריך לדרוש 'מה שהפר מכפר השעיר מכפר נמי', דהרי מדכתיב "אשר לעם" לאפוקי הפר שהוא לכהנים, כאילו כבר ידוע משפט הפר, אם כן יליף מיניה מה שהפר מכפר השעיר מכפר נמי, אף על גב דודאי עיקר קרא טומאות מקדש וקדשיו כתיב בשעיר (פסוק טז), מכל מקום בילפותא משמע 'מה שהפר מכפר - השעיר נמי מכפר', וממילא מה שהשעיר מכפר הפר נמי מכפר בטומאת מקדש וקדשיו. שאיך נפרש "אשר לעם" דגבי שעיר ללמוד על שיהא כפרת הפר כמו השעיר, דזה לא יתכן, ופשוט הוא זה למבין דקדוק המלה:
ומה שהקשה הרב המזרחי עוד, דבפרק שני דשבועות (דף יג:) מפרש "אשר לעם" ללמוד שאין הכהנים מכפרים בשל ישראל, אין זה קשיא, דעל כרחך אף על גב דקרא אתיא שאחיו הכהנים אינם מתכפרים בשל עם, אנו צריכים לומר שגם הפר בא על טומאות מקדש וקדשיו, שהרי "אשר לעם" משמע על כרחך דיוק "אשר לעם" - לאפוקי הפר שאינו לעם, אם כן ממילא שמעינן הך דרשא שהוא מכפר על טומאות מקדש וקדשיו כמו שכבר כתבנו, דמפשטיה דקרא דייקינן ד'מה שהפר מכפר - השעיר מכפר'. והא דדרשינן מיניה שלא יהיו הכהנים מתכפרים בשל עם, ולא מוקמינן ליה דקרא אתא מה שהפר מכפר על הכהנים השעיר מכפר על העם, משום דהוי למכתב 'אשר לעדת ישראל', ומדכתיב "אשר לעם" בא ללמוד דוקא לעם, ולא לכהנים. ועוד, דודאי מסברא יש לאוקמי "אשר לעם" אבל הכהנים לא יתכפרו בשל עם, ולא ללמוד שהפר מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, דיש לאוקמי קרא לגופיה טפי, רק דממילא שמעינן גם כן מיניה מה שהפר מכפר גם כן השעיר מכפר, וילפינן מזה שהפר מכפר על [טומאת] מקדש וקדשיו, כדלעיל:
[כד] אחת למעלה. לא מהיקישא מן פר גמר בשעיר אחת למעלה, דאדרבא, בשעיר כתיב הזאה אחת למעלה, מדכתיב "אותו", דמשמע מעוט, כמו שאמרנו למעלה, אלא כך הפירוש, מהך קרא ילפינן שכל הזאות של שעיר שוים היו כמו בדם הפר (יומא דף נה.), אף על גב שהיה בשעיר הזאה אחת למעלה - לא תאמר שגם למטה היה אחת, אלא אחת למעלה וז' למטה:
[כה] הנכנסים למקדש וכו'. לא שאר טומאות, שעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים נקראים גם כן טומאה, שעבודה זרה כתיב בה (להלן כ, ג) "למען טמא את מקדשי", ובגלוי עריות כתיב (להלן יח, ל) "ולא תטמאו בהם", שפיכות דמים כתיב (במדבר ל"ה, ל"ד) "ולא תטמאו את הארץ", מוקמינן לקרא רק אטומאת מקדש, כדדרשינן בפרק קמא דשבועות (דף ז:) "וכפר על הקודש מטומאות", ולא כל טומאות, ומאחר שחילק הכתוב בין טומאה לטומאה, אם כן מה מצינו בשאר מקום שחילק הכתוב בין טומאה לשאר טומאות, שהרי חייב הכתוב (לעיל ה, א-יד) בעולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ולא כן בשאר טומאות, לכך מוקמינן להך נמי בטומאת מקדש וקדשיו, כך סבירא ליה לרבי יהודה. (ורש"י) [ורבי שמעון] קאמר התם מדכתיב "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וכו'", בטומאת מקדש וקדשיו איירי:
ומה שאמר (רש"י) 'ולא נודע להם בסוף', יליף גם כן התם (שבועות דף ז:) שאם נודע להם בסוף בר קרבן הוא, והכתוב הקיש אותו לפשעים, מה פשעים לאו בר קרבן, אף הם לאו בר קרבן, והיינו שלא נודע להם בסוף. ואם תאמר, שלא נודע להם בתחלה ונודע להם בסוף, דאף זה אינו בר קרבן, דאינו בר קרבן אלא אם כן נודע להם בתחלה ונודע בסוף כדאיתא בשבועות (דף ב.), תרצו שם (שבועות דף ח:) מדכתיב "לכל חטאתם", משמע שראוי לבא לכלל חטאת, ואילו לא נודע בתחלה אינו ראוי לבא לכלל חטאת כלל, ואם כן אי אפשר רק שלא נודע לו בסוף. ואם תאמר, כיון דלא נודע לו למה צריך כפרה, ואין זה קשיא, להגין עליו מן היסורין עד שנודע לו (שם), שגם מי שעשה עבירה בשגגה צריך כפרה שלא יבואו עליו יסורין:
[כו] כשם שהזה כו'. ואם תאמר, והלא בשעיר גופיה לא כתיב שבע למטה ואחת למעלה, אלא דילפינן מפר, ובקדשים לא ילפינן למד מן הלמד כדאיתא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מט:), בגמרא בפרק הוציאו לו (יומא דף נז.) מקשה זה, ומתרץ דאין זה למד מן הלמד, שהרי בין בפר בין בשעיר כתיב למעלה ולמטה, אלא שאין מנין הזה כתיב בפירוש, וילפינן בהיקש, ואין זה למד מן הלמד אלא גלוי מלתא הוא כמה הזאות מזה:
מה שפירש"י יצנוף כתרגומו כי' יש מקשין למה הביא התרגום אם בעבו' שלא תאמר הבי"ת של ובמצנפת יתהפך פירושו ותאמר שיצנוף דבר אחר על ראשו עם המצנפת ע"כ מביא התרגום שפירש שהמצנפת גופ' הוא מה שצונף על ראשי א"כ ה"ל להביא התרגו' על ובמצנפת כי' ולמה הביאו על יצנוף אלא נראה לפרש שלכך הביא התרגום לפי שבא לומ' שהצניפה היא על הראש ומאחר שהביאו צריך לפרש מהו לשון יחית ודוק מהרש"ל: