מפרשי רש"י על ויקרא טז א
רש"י
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'" - מה ת"ל היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן וְגוֹמֵר – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל, לְחוֹלֶה שֶׁנִּכְנַס אֶצְלוֹ רוֹפֵא. אָמַר לוֹ: אַל תֹּאכַל צוֹנֵן וְאַל תִּשְׁכַָב בַּטַּחַב. בָּא אַחֵר וְאָמַר לוֹ: אַל תֹּאכַל צוֹנֵן וְאַל תִּשְׁכָּב בַּטַּחַב, שֶׁלֹּא תָּמוּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי; זֶה זֵרְזוֹ יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן. לְכָךְ נֶאֱמַר: "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן".
מפרשי רש"י
[א] בספרים שלנו גרסינן; אחרי מות שני בני אהרן מה תלמוד לומר. זה משמע שלא הוקשה לרבי אלעזר אלא דלא הוי ליה למכתב "אחרי מות", דאין לתרץ דהוצרך לכתוב מתי נאמר לו הדבור, דאם כן לא הוי למכתב רק "אחרי מות שני בני אהרן", ולא הוצרך לכתוב "בקרבתם לפני ה' וימותו", אם לא להזהיר את אהרן שלא יבא אל הקודש שלא ימות גם כן כמו שמתו בני אהרן. אך קשה, דאם כן לא היה לרבי אלעזר לומר משל לשני רופאים, אלא היה לו לומר 'המזהיר את החולה שלא ימות כדרך שמת פלוני - הוא יותר אזהרה משאם הזהירו אל יבא ואל ימות בלבד':
ולפיכך צריך לומר דהכי פירושו; 'אחרי מות שני בני אהרן מה תלמוד לומר', כלומר מה תלמוד לומר שקבע לו הכתוב דבור בפני עצמו לכתוב "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן", ולא נאמר לו באותו דבור רק "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו", דאין לומר שהוא דבור אחד עם דבור הכתוב אחריו (פסוק ב) "ויאמר ה' אל משה" - רק שהדבור הוא דבור כללי והאמירה פרטית, כמו "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (שמות ו', ב'), דהתם שאני, כיון דכתיב (שם) "וידבר אליו" בכינוי הוי"ו, חוזר הכינוי אל משה הנזכר לפניו, והוא דבור אחד. אבל מדכתיב "וידבר ה' אל משה", וחזר וכתב "ויאמר ה' אל משה", אצל כל דבור - השם, אם כן שני מאמרים הם ולא מאמר אחד, דאינו כמו "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'", שהוא ענין אחד. ובתורת כהנים גרסינן בהדיא '"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת", ואין אנו יודעין מה נאמר לו בדבור הראשון וכו. ותירץ, כי הוא משל לשני רופאים, והשתא יתורץ השני דבורים, כי בדבור "לא יבא" לא נזכר רק שלא יבא בכל עת אל הקודש, והוא הרופא הראשון. ובדבור שני שכתב "אחרי מות שני בני אהרן" נאמר לו דברי הרופא השני, שלא ימות כדרך שמת פלוני:
ואף על גב שהרופא השני נזכר אחר הרופא הראשון, אין זה קשיא, שאין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים דף ו:). ואפילו אם תאמר שהמוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר, אין בזה קשיא, כיון שגם הרופא השני הוצרך לומר כל דברי הרופא הראשון, אלא שמוסיף שלא ימות כדרך שמת פלוני, הזכירו ראשון, שבכלל דבריו דברי הרופא הראשון. לכן כלל הכתוב דברי הרופא הראשון בכלל דברי הרופא השני. וכך פירושו; "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל [יבא ואל] ימות", כלומר שכבר הזהירו הכתוב שאל יבא ואל ימות, הוסיף הקב"ה באזהרתו "אחרי מות שני בני אהרן", שלא ימות כמו שמתו בני אהרן. והשתא הוי הכתוב כסדר:
אלא שיש להקשות, מי הכריח רש"י לומר שהרופא הראשון דיבר "אל יבא" בלבד, והשני 'אל ימות כדרך שמת פלוני', והכתוב משמע שגם הרופא הראשון דיבר "ואל יבא" "ואל ימות", שהרי "ואל ימות" נזכר בדברי הרופא הראשון, ולמה חבר רש"י "ואל ימות" אל רופא שני, ותירץ הרא"ם, משום דדרך הכתוב לחלק לעולם האזהרה בכתוב בפני עצמו, והעונש בפני עצמו, לכן סברא לומר ששני הדבורים - היה האחד אזהרה, והשני עונש, לכך יש לומר שהאזהרה - דבר הרופא הראשון, והעונש הוא דברי הרופא השני. ואין זה נראה, דאם כן כל לאו שהוא אזהרה ועונש, נאמר שהוא משל לשני רופאים, ולא נמצא זה בשום מקום:
ולפיכך נראה, דלדעת רש"י אזהרת "ולא יבא", "ולא ימות" - אפשר שלא יבא לידי מיתה, שאם בודאי יבא לידי מיתה - מה מוסיף הרופא השני על הרופא הראשון, אלא הרופא הראשון אינו אומר שודאי ימות, כי אפשר על ידי משקין וכיוצא בזה מן הרפואות לרפאות את חליו אף אם ישכב בטחב. והרופא השני אומר 'כדרך שמת פלוני', ומאחר שהוא יודע שפלוני מת בענין זה בודאי, היה דבר נראה בחוש כי תיכף שאוכל צונן - מת, ואם כן אין תקנה לזה, כי מאחר שהוא מת מיד - אינו בא לידי רפואה. שאם לא מת מיד, מהיכן נדע שבשביל שאכל צונן - מת, שמא בשביל דבר אחר מת, אלא שתיכף שאכל צונן - מת. ולפיכך הדבור הראשון שאמר "ולא ימות" אין זה מיתה בודאי, רק שיש מיתה אם לא יתקן בתשובה ובמעשים טובים. ומה שאמר בדבור השני 'כמו שמתו שני בני אהרן' שמתו תיכף בבואם לקודש, שכיון שהם מתו מיד - אין תקנה לזה. ולפיכך השמיט רש"י המיתה מן הרופא הראשון, כדי להודיע ההפרש שבין שני הרופאים:
והרא"ם הביא נוסחא של תורת כהנים שיש שלשה רופאים; הרופא האחד הזהירו אל תשכב בטחב, השני - שאל ימות, והשלישי - שלא ימות כדרך שמת פלוני. ובנוסחאות תורת כהנים שלנו לא הזכיר רק שני רופאים, כמו שכתב רש"י. רק שנראה שהוא טעות סופר, מפני שמסיים אצל רופא השני 'זה זרזו יותר מכולם', אם כן יותר מרופא אחד היה לפניו, וחסר הרופא השני. ואפילו אם הגירסא שהם שלשה רופאים, יש לומר דעל כרחך עיקר המשל בשביל הרופא השלישי, שהרי לא קשה רק למה לי הדבור של "אחרי מות", ובשביל כך הביא המשל, ובא לתרץ במשל שהביא משלשה רופאים, שהרופא השלישי זרזו יותר מכולם. ולפיכך זה שאמר הכתוב "אחרי מות שני בני אהרן" זרזו יותר מכולם. ולא שבכתוב שלשה רופאים, שאין בכתוב רק שני רופאים, רק שמפני שיש בפסוק שלשה דברים; "אל יבא", "ולא ימות", "אחרי מות", קאמר כמו שהרופא שאמר (אחרי מות) 'כדרך שמת פלוני' מזהירו יותר מכולם, כך מה שאמר הכתוב "אחרי מות" הוא אזהרה יותר מכלם, אבל בפסוק זה אין כאן רק שני דברים. ורש"י בא לתרץ הדבור של "אחרי מות", ולפיכך אמר שהוא משל לשני רופאים, כלומר שני דבורים - משל לשני רופאים, ואין צריך יותר, רק לשני רופאים: