מפרשי רש"י על ויקרא ב א
רש"י
"ונפש כי תקריב" - לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו
"סלת יהיה קרבנו" - האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סלת (מנחות קד) שהיא הראשונה שבמנחות ונקמצת כשהיא סלת כמו שמפורש בענין לפי שנאמרו כאן ה' מיני מנחות וכולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו לכך קרויה מנחת סלת
"סלת" - אין סלת אלא מן החטין (ת"כ) שנאמר (שמות כט) סלת חטין ואין מנחה פחותה מעשרון שנא' (ויקרא יד) ועשרון סלת למנחה עשרון לכל מנחה
"ויצק עליה שמן" - על כולה (ת"כ)
"ונתן עליה לבונה" - על מקצתה מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד ומה ראית לומר כן שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט ד"א שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה כמ"ש מסלתה ומשמנה ולבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה שנאמר על כל לבונתה שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה ומקטירה (סוטה יז)
"ויצק ונתן והביאה" - מלמד שיציקה ובלילה כשירים בזר (ת"כ מנחות יח)
רש"י מנוקד ומעוצב
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב – לֹא נֶאֱמַר "נֶפֶשׁ" בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה, אֶלָּא בְּמִנְחָה. מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי; אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ (מנחות ק"ד ע"ב).
סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ – הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי מִנְחָה" סְתָם, מֵבִיא מִנְחַת סֹלֶת, שֶׁהִיא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבַּמְּנָחוֹת; וְנִקְמֶצֶת כְּשֶׁהִיא סֹלֶת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן (שם). לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ כָּאן חֲמִשָּׁה מִינֵי מְנָחוֹת, וְכֻלָּן בָּאוֹת אֲפוּיוֹת קוֹדֶם קְמִיצָה חוּץ מִזּוֹ, לְכָךְ קְרוּיָה "מִנְחַת סֹלֶת".
סֹלֶת – אֵין "סֹלֶת" אֶלָּא מִן הַחִטִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "סֹלֶת חִטִּים" (שמות כט,ב), וְאֵין מִנְחָה פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת לְמִנְחָה" (ויקרא יד,כא), עִשָּׂרוֹן לְכָל מִנְחָה (ספרא נדבה, פרק י,א-ד).
וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן – עַל כֻּלָּהּ.
וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה – עַל מִקְצָתָהּ, מֵנִיחַ קֹמֶץ לְבוֹנָה עָלֶיהָ לְצַד אֶחָד. וּמָה רָאִיתָ לוֹמַר כֵּן? שֶׁאֵין רִבּוּי אַחַר רִבּוּי בַּתּוֹרָה אֶלָּא לְמַעֵט (ספרא שם,ז). דָּבָר אַחֵר: שֶׁמֶן עַל כֻּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָל עִמָּהּ וְנִקְמָץ עִמָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" (פסוק ב); וּלְבוֹנָה עַל מִקְצָתָהּ, שֶׁאֵינָהּ נִבְלֶלֶת עִמָּהּ וְלֹא נִקְמֶצֶת עִמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל כָּל לְבֹנָתָהּ"; שֶׁלְּאַחַר שֶׁקָּמַץ, מְלַקֵּט אֶת הַלְּבוֹנָה כֻּלָּה מֵעָלֶיהָ וּמַקְטִירָהּ (שם ח).
וְיָצַק... וְנָתַן... וֶהֱבִיאָהּ – מְלַמֵּד שֶׁיְּצִיקָה וּבְלִילָה כְּשֵׁרִים בְּזָר (שם י; מנחות ט' ע"א).
מפרשי רש"י
[א] סולת יהיה קרבנו כו' [שהיא הראשונה שבמנחות]. אין פירושו שיביא מנחת סולת מפני שהיא הראשונה שבמנחות, דאם כן האומר 'הרי עלי עולה' יביא בקר שהיא ראשונה שבעולות, אלא הכי פירושו 'שהיא ראשונה' שאינה צריכה כל כך מעשה להיות נעשית מנחה, כמו שמפרש שהיא נקמצת בעודה סולת, ומפני כך נקרא 'מנחה' סתם, והאומר 'הרי עלי מנחה' יביא מנחת סולת, לאפוקי מנחת חלות ורקיקין (פסוק ד), מחבת (פסוק ה) ומרחשת (פסוק ז), שאינם נקמצים עד אחר אפייה, וכל מי שאומר 'הרי עלי מנחה' יביא היותר קרוב וראשון להיות נקרא מנחה, ומפני שהיא נקמצת בעודה סולת - היא ראשונה שבמנחות, רוצה לומר להיות מנחה שאין צריך לה תקון הרבה, לאפוקי אחרים שאינם נקמצים בעודן סולת, צריכין תקון יותר:
[ב] ועשרון סולת למנחה. הפסוק הזה בפרשת מצורע (להלן יד, כא) "ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה", דלא הוי צריך למכתב "למנחה", אלא ללמוד שכל מנחה צריכה עשרון אחד (מנחות דף פט.), ורש"י קיצר הפסוק והביאו:
[ג] מניח קומץ לבונה עליה. דרשו בתורת כהנים טעונה לבונה וטעונה קמיצה, מה קמיצה מלא קומץ, אף לבונה מלא קומץ:
[ד] מלמד שיציקה ובלילה כו'. מה שאמר 'יציקה ובלילה', ולא זכר הנתינה של לבונה והבאה שנזכרת בכתוב, מפני שזכר דבר שהמנחה נעשה על ידו, לאפוקי נתינת הלבונה - איןהמנחה נעשה בזה, שהרי אחר כך מלקט הימנה. וכן הבאה, אין זה מעשה שהמנחה נעשה על ידם. לפיכך אשמועינן יציקה ובלילה, שהמנחה נעשה על ידם, לומר דאפילו הכי כשר בזר, שהרי מקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות דף יח:):
וכתב הרמב"ן שההגשה, היא הקודמת לקמיצה - גם כן בכהן, דכתיב (פסוק ח) "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח", אלא מה שאמר 'מקמיצה ואילך' היינו בעבודות הכתובים בפסוק הזה, (והקמיצה) [וההגשה] לא נזכרת בפסוק הזה. ולי נראה, דקרא לא איירי אלא בדבר שמעכב, ואין הגשה מעכב, ולפיכך אמר 'מקמיצה מצות כהונה', אבל בהגשה אפשר שאין כאן הגשה, ולפיכך שפיר אמר ד'מקמיצה ואילך', ובהדיא אמרינן במנחות (דף יח.) דאין ההגשה מעכב: