מפרשי רש"י על דברים לב מ
רש"י
"כי אשא אל שמים ידי" - כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה
"ואמרתי חי אנכי" - לשון שבועה הוא אני נשבע חי אנכי
"כי אשא אל שמים ידי" - כמו כי נשאתי תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים כתרגומו אפילו חלש למעלה וגבור למטה אימת העליון על התחתון וכ"ש שגבור מלמעלה וחלש מלמטה
"ידי" - מקום שכינתי כמו איש על ידו והיה בידי להפרע מכם אבל אמרתי שחי אנכי לעולם איני ממהר לפרוע לפי שיש לי שהות בדבר כי אני חי לעולם ובדורות אחרונים אני נפרע מהם והיכולת בידי ליפרע מן המתים ומן החיים מלך בו"ד שהוא הולך למות ממהר נקמתו ליפרע בחייו כי שמא ימות הוא או אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו אבל אני חי לעולם ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם אפרע במותם
רש"י מנוקד ומעוצב
כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי – כִּי בַּחֲרוֹן אַפִּי אֶשָּׂא יָדִי אֶל עַצְמִי בִּשְׁבוּעָה.
וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי – לְשׁוֹן שְׁבוּעָה הוּא: אֲנִי נִשְׁבַּע, חַי אָנֹכִי.
מפרשי רש"י
[כא] כי נשאתי תמיד אני משרה שכינתי וכו'. לפירוש הזה לא יתכן לפרש אותו בלשון עתיד, דהא דיבר בפורענות האויב עד הנה, ועתה יהיה נשבע. בשלמא אם כל הפרשה נגד ישראל, מדבר אל ישראל גם כן "כי אשא אל שמים ידי", שאני נשבע לנקום מאויבי, שלא זכר נקמת האויב כלל. אבל לרבי נחמיה, שכבר הזכיר בכל הפרשה נקמת האויב, למה צריך להשבע על זה עתה, היה להזכיר השבועה בתחלה. לכך פירש אותו כך, 'כי תמיד אני משרה שכינתי וגו, כלומר מה שלא עשיתי נקמה בכם עד עכשו, מפני שישיבתי בשמים וחי לעולם, ואפילו גבור למטה וכו':