מפרשי רש"י על במדבר לב לח


| מפרשי רש"י על במדברפרק ל"ב • פסוק ל"ח |
ג • יב • יז • יט • כד • כח • לב • לו • לח • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


פסוק

(לח) וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ.

רש"י

"ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם" - נבו ובעל מעון שמות ע"א הם והיו האמוריים קורים עריהם ע"ש ע"א שלהם ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים וזהו מוסבות שם נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר

"ואת שבמה" - בנו שבמה והיא שבם האמורה למעלה


רש"י מנוקד ומעוצב

וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם – 'נְבוֹ' וּ'בַעַל מְעוֹן', שְׁמוֹת עֲבוֹדַת אֱלִילִים הֵם, וְהָיוּ הָאֱמוֹרִיִּים קוֹרִים עָרֵיהֶם עַל שֵׁם עֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁלָּהֶם; וּבְנֵי רְאוּבֵן הֵסַבּוּ אֶת שְׁמָם לְשֵׁמוֹת אֲחֵרִים. וְזֶהוּ מוּסַבֹּת שֵׁם, נְבוֹ וּבַעַל מְעוֹן, מוּסַבּוֹת לְשֵׁם אַחֵר.
וְאֶת שִׂבְמָה – בָּנוּ שִׂבְמָה [בִּשְׁמָהּ], וְהִיא שְׂבָם הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה.

מפרשי רש"י

[יב] שמות עבודה זרה הם והיו האמוריים וכו'. הקשה (הרא"ם) [הרמב"ן], דהא כל הערים קראו להם שמות, כדכתיב "ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו", והאי "ויקראו" על כל הערים קאי, אף אותן שלא היו על שם עבודה זרה, ואם כן מאי שינוי היה באותן שהיו נקראו על שמות עבודה זרה, כיון שכל הערים קראו להם שמות. והרא"ם תירץ, דאותן שהיו נקראים על שם עבודה זרה - קודם שבנה אותם קראו להם שם אחר, שלא יהא נקרא עליהם שם עבודה זרה. ושאר הערים לא קראו להם שמות עד שבנו אותם הערים:

ולפי דבריו, ראוי שכל ישראל - מיד שכבשו אותם - יקראו להם שמות אחרים, כדי שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה. ואחר שבנו בני גד ובני ראובן את הערים, קראו להם שמות מה שרצו לקרות להם, דלמה יש לתלות קריאות "מוסבות שם" - שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה - לבני גד ולבני ראובן, ולא לכל ישראל, אחר שכבשו כל ישראל את הערים. בשלמא אם קריאת השם היה אחר שבנו המקומות, ובני גד ובני ראובן בנו אותן, לכך בני גד ובני ראובן קראו להם שמות. אבל אם נאמר שקודם שבנו המקומות קראו להם שמות כדי שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה, היה ראוי שמיד שכבשו את המקומות לקרות להם שם כל ישראל, ולמה יתלה זה בבני גד ובני ראובן דווקא. ומדברי רש"י משמע שבני גד ובני ראובן קראו להם שמות, ולא כל ישראל:

ויש לתרץ, כי מה שפירש רש"י כי בני גד ובני ראובן הסבו שמות עבודה זרה שלהן, ולא תלה בכל ישראל, לפי שלא הוצרכו לקרוא להם שמות אחרים כאשר כבשו אותם מיד - קודם שירשו בני גד ובני ראובן הערים, מפני שהיו ישראל רוצים להניח הערים כמו שהם, ולא ליישב אותם בעבר הירדן. דודאי לא עלה על דעתם מתחלה ליישב את המקומות האלו, ושלא לעבור הירדן, שהוא עיקר ארץ ישראל, עד שבקשו בני גד ובני ראובן לשבת באלו הערים. וכן כתב הרמב"ן בעצמו בפרשת חקת (לעיל כא, כא), עיין שם. וכאשר היו רוצים ליישב בני גד ובני ראובן המקומות, אז קראו להם שמות אחרים שלא יהיו על שם עבודה זרה. ואחר שבנו את הערים קראו לכולם שמות אשר רצו לקרות להם:

ומכל מקום דוחק שלא יהיה חילוף השם אלא בשעה שבנו, ואם כן למה הוצרך הכתוב לכתוב "מוסבות שם", אחר שבלאו הכי היו קוראים לכל הערים שמות אחרים:

ולפיכך נראה, שדעת רש"י אף על גב שקראו לערים שמות אחרים, אי אפשר שלא יהיה נשאר שם המקום הראשון, שכן תמצא שמקום אחד נקרא בהרבה שמות, ואף אחר שנקרא בשם החדש - לא נתבטל השם הראשון. והוצרך להחליף שם הראשון שנקרא על שם עבודה זרה, לא שינוי גמור להיות קורא בשם אחר, אלא הסבו שמם הראשון, כמו "בעל מעון" שינו את השם במקצת, שנקרא 'אל מעון' (ר' ירמיה מח, כג, ורמב"ן כאן), ובזה יודע שלא יהיה נקרא בשם "בעל מעון". וזה יקרא "מוסבת שם", שכאשר יקרא שמות הערים - השם מוסב לשם אחר. אבל ערים אחרים שקראו להם שם אחר, אין מניעה לקרותן על שם הראשון גם כן. שכאשר נקרא בשם "ישראל" (בראשית לב, כח), נקרא גם כן בשם "יעקב", שנקרא לו שם אחר, וזהו נכון. אי נמי, כי הערים שהיו להם שמות עבודה זרה הם מוסבות לגמרי, שלא היו נקראים בשם הראשון כלל. ואילו הערים אשר בנו, אף על גב שקראו להם שמות אחרים, אינם מוסבות שם לגמרי מן שם הראשון, שגם בשם הראשון היו נקראים:

ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל, שלא כתב בפירוש מה היו השמות אשר קראו להם, שאין הכתוב רוצה להגיד לך רק שאין אלו השמות הניחו להם ישראל, שאין ראוי לקרוא בשם עבודה זרה, אלא הסבו שמם:

[יג] ואת שבמה בנו את שבמה. כלומר "ואת שבמה" קאי אמה שכתוב לפניו "ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה" (פסוק לז), וכן בנו את שבמה. ולאפוקי דלא קאי "ואת שבמה" על מה שכתוב בקרא בסמוך לו "ואת בעל מעון מוסבות שם ואת שבמה", שיהיה "שבמה" גם כן "מוסבות שם", דאם כן לכתוב 'את נבו ואת בעל מעון ואת שבמה מוסבות שם', אלא קרא רוצה לומר שבנו את שבמה. והשתא כל המקרא כסדר, שכל המקרא מדבר מה שבנו הערים האלה; שבנו את חשבון, וגם בנו את נבה ואת בעל מעון, שהם מוסבות שם, לפי שהיו נקראים על שם עבודה זרה. ובנו גם כן את שבמה, ולא היתה היא מוסבת שם, שלא היתה נקראת על שם עבודה זרה. וביש ספרים '"ואת שבמה" - בנו אותה בשמה'. ומפרשים שבנו אותה בשמה, ולא היתה מוסבת שם. וכדי שלא יקשה לך, הרי הסבו גם כן שם המקום, שהרי למעלה כתיב (פסוק ג) "שבם", וכאן "שבמה", אמר (רש"י) 'והיא שבם'. כלומר שהוא אחד עם שבם האמורה למעלה, שאין חילוק בין "שבם" ל"שבמה":