מ"ג במדבר לב לח
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם ואת שבמה ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְיָת נְבוֹ וְיָת בַּעַל מְעוֹן מַקְּפָן שְׁמָהָן וְיָת שִׂבְמָה וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהָת קִרְוַיָּא דִּבְנוֹ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיַת בֵּית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וְיַת קַרְתָּא דְבָלָק דְפָגְרוּ מִתַּמָן טָעוּת פְּעוֹר בְּמָדוֹר בֵּית בַּמְסַיָא וְיַת קַרְתָּא דְמַקְפָן שׁוּרָהָא גְלִיף שְׁמָהַת גוּבְרַיָא וְיַת שִׁירַן וּבָתַר דְבָנִינוּן קְרוֹ לְהוֹן שְׁמָהָן כְּשׁוּם גוּבְרַיָא דִבְנוּנוּן: |
רש"י
"ואת שבמה" - בנו שבמה והיא שבם האמורה למעלה
ולפי דבריו, ראוי שכל ישראל - מיד שכבשו אותם - יקראו להם שמות אחרים, כדי שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה. ואחר שבנו בני גד ובני ראובן את הערים, קראו להם שמות מה שרצו לקרות להם, דלמה יש לתלות קריאות "מוסבות שם" - שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה - לבני גד ולבני ראובן, ולא לכל ישראל, אחר שכבשו כל ישראל את הערים. בשלמא אם קריאת השם היה אחר שבנו המקומות, ובני גד ובני ראובן בנו אותן, לכך בני גד ובני ראובן קראו להם שמות. אבל אם נאמר שקודם שבנו המקומות קראו להם שמות כדי שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה, היה ראוי שמיד שכבשו את המקומות לקרות להם שם כל ישראל, ולמה יתלה זה בבני גד ובני ראובן דווקא. ומדברי רש"י משמע שבני גד ובני ראובן קראו להם שמות, ולא כל ישראל:
ויש לתרץ, כי מה שפירש רש"י כי בני גד ובני ראובן הסבו שמות עבודה זרה שלהן, ולא תלה בכל ישראל, לפי שלא הוצרכו לקרוא להם שמות אחרים כאשר כבשו אותם מיד - קודם שירשו בני גד ובני ראובן הערים, מפני שהיו ישראל רוצים להניח הערים כמו שהם, ולא ליישב אותם בעבר הירדן. דודאי לא עלה על דעתם מתחלה ליישב את המקומות האלו, ושלא לעבור הירדן, שהוא עיקר ארץ ישראל, עד שבקשו בני גד ובני ראובן לשבת באלו הערים. וכן כתב הרמב"ן בעצמו בפרשת חקת (לעיל כא, כא), עיין שם. וכאשר היו רוצים ליישב בני גד ובני ראובן המקומות, אז קראו להם שמות אחרים שלא יהיו על שם עבודה זרה. ואחר שבנו את הערים קראו לכולם שמות אשר רצו לקרות להם:
ומכל מקום דוחק שלא יהיה חילוף השם אלא בשעה שבנו, ואם כן למה הוצרך הכתוב לכתוב "מוסבות שם", אחר שבלאו הכי היו קוראים לכל הערים שמות אחרים:
ולפיכך נראה, שדעת רש"י אף על גב שקראו לערים שמות אחרים, אי אפשר שלא יהיה נשאר שם המקום הראשון, שכן תמצא שמקום אחד נקרא בהרבה שמות, ואף אחר שנקרא בשם החדש - לא נתבטל השם הראשון. והוצרך להחליף שם הראשון שנקרא על שם עבודה זרה, לא שינוי גמור להיות קורא בשם אחר, אלא הסבו שמם הראשון, כמו "בעל מעון" שינו את השם במקצת, שנקרא 'אל מעון' (ר' ירמיה מח, כג, ורמב"ן כאן), ובזה יודע שלא יהיה נקרא בשם "בעל מעון". וזה יקרא "מוסבת שם", שכאשר יקרא שמות הערים - השם מוסב לשם אחר. אבל ערים אחרים שקראו להם שם אחר, אין מניעה לקרותן על שם הראשון גם כן. שכאשר נקרא בשם "ישראל" (בראשית ל"ב, כ"ח), נקרא גם כן בשם "יעקב", שנקרא לו שם אחר, וזהו נכון. אי נמי, כי הערים שהיו להם שמות עבודה זרה הם מוסבות לגמרי, שלא היו נקראים בשם הראשון כלל. ואילו הערים אשר בנו, אף על גב שקראו להם שמות אחרים, אינם מוסבות שם לגמרי מן שם הראשון, שגם בשם הראשון היו נקראים:
ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל, שלא כתב בפירוש מה היו השמות אשר קראו להם, שאין הכתוב רוצה להגיד לך רק שאין אלו השמות הניחו להם ישראל, שאין ראוי לקרוא בשם עבודה זרה, אלא הסבו שמם:
[יג] ואת שבמה בנו את שבמה. כלומר "ואת שבמה" קאי אמה שכתוב לפניו "ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה" (פסוק לז), וכן בנו את שבמה. ולאפוקי דלא קאי "ואת שבמה" על מה שכתוב בקרא בסמוך לו "ואת בעל מעון מוסבות שם ואת שבמה", שיהיה "שבמה" גם כן "מוסבות שם", דאם כן לכתוב 'את נבו ואת בעל מעון ואת שבמה מוסבות שם', אלא קרא רוצה לומר שבנו את שבמה. והשתא כל המקרא כסדר, שכל המקרא מדבר מה שבנו הערים האלה; שבנו את חשבון, וגם בנו את נבה ואת בעל מעון, שהם מוסבות שם, לפי שהיו נקראים על שם עבודה זרה. ובנו גם כן את שבמה, ולא היתה היא מוסבת שם, שלא היתה נקראת על שם עבודה זרה. וביש ספרים '"ואת שבמה" - בנו אותה בשמה'. ומפרשים שבנו אותה בשמה, ולא היתה מוסבת שם. וכדי שלא יקשה לך, הרי הסבו גם כן שם המקום, שהרי למעלה כתיב (פסוק ג) "שבם", וכאן "שבמה", אמר (רש"י) 'והיא שבם'. כלומר שהוא אחד עם שבם האמורה למעלה, שאין חילוק בין "שבם" ל"שבמה":
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְאֶת שִׂבְמָה – בָּנוּ שִׂבְמָה [בִּשְׁמָהּ], וְהִיא שְׂבָם הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה.
רמב"ן
והכתוב שאמר "ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו" על כולם ירמוז, לא על נבו ועל בעל מעון בלבד.
ועוד: מה טעם שיזכיר אותם הכתוב בשם הע"ז, ויאמר כי בני ראובן בנו אותן והסבו שמם, ולא יזכיר השם הטוב המוסב להם? ומנהג הכתוב לעולם בערים הנלכדות להזכיר השם החדש:
- (יהושע יט מז): "ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם",
- (במדבר לב מא): "ויקרא אתהן חות יאיר",
- (במדבר לב מב): "ויקרא לה נבח" גם בכלל המוסבות שם יזכירם:
- (יהושע יד טו): "ושם חברון לפנים קרית ארבע",
- (יהושע טו טו): "ושם דביר לפנים קרית ספר".
והקרוב אלי, כי אלו השמות היו שמות הערים ביד מואב, וסיחון כבש כל הערים האלה ממלך מואב הראשון, כי כן כתוב בחשבון ודיבון ומידבא, כמו שאמר (במדבר כא ל): "ונירם אבד חשבון וגו'"; וכן יראה לי מדברי יפתח, שאמר (שופטים יא כו): "בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון", והיא ערוער אשר לקחו מיד סיחון.
והנה, כאשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור לראובני ולגדי, חזרו מואב וישבו בארצם ובעריהם, כי מצאנו בספר ירמיהו (מח) כאשר החרים נבוכדנצר את מואב, שלכד מהם כל הערים האלה, והזכיר בשמות חשבון ואלעלא וקריתים ודיבון ונבו ויעזר וערוער, ובעל מעון שקראו בית מעון, ובית נמרה שקראו נמרים, ויהצה, והרי הם כולם למואב;
וכן בישעיהו (פרקים טו טז), כששטף סנחריב את מואב, הוזכרו שם רובן של ערים הללו, כי לראובני ולגדי הגלה תחלה, ואחר כך שטף עמון ומואב.
ולכן נראה, כי פירוש "מוסבות שם", שאלו הערים כולן הם מוסבות שם, שהסבו האמורי את שמם הראשון כאשר לכד אותם, וזה היה שמם הראשון כשהיו ביד מואב, ובני ראובן וגד עוד קראו אותם בשמות כאשר בנו אותם, ולא אמר הכתוב "ויקראו שמות לערים אשר בנו", אבל אמר ויקראו בשמות את שמות הערים, כי קראו להם בשמות את השמות הראשונים אשר היו להם מתחלה, כי רצו להזכירם בשם הידוע להם מאז, או להוביש את מואב, או כאשר הזכירו רבותינו שהיו האמורים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם, אבל לא ראינו ביהושע שהסב שמות הערים שכבש.
וטעם "ואת שבמה" - שבנו את שבמה, ואינה מוסבת שם.