מפרשי רש"י על במדבר כז ז
רש"י
"כן בנות צלפחד דברת" - כתרגומו יאות כך כתובה פרשה זו לפני במרום מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה
"כן בנות צלפחד דברת" - יפה תבעו אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו
"נתן תתן" - (ב"ב קיח) שני חלקים חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר
"והעברת" - ל' העברה (ס"א עברה) הוא במי שאינו מניח בן ליורשו ד"א ע"ש שהבת מעברת נחלה משבט לשבט שבנה ובעלה יורשין אותה שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו הדור בלבד וכן והעברתם את נחלתו לבתו בכולן הוא אומר ונתתם ובבת הוא אומר והעברתם
רש"י מנוקד ומעוצב
כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת – כְּתַרְגּוּמוֹ, "יָאוּת", [כְּלוֹמַר:] כָּךְ כְּתוּבָה פָּרָשָׁה זוֹ לְפָנַי בַּמָּרוֹם (ספרי קלד). מַגִּיד שֶׁרָאֲתָה עֵינָן מַה שֶּׁלֹּא רָאֲתָה עֵינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת – יָפֶה תָּבְעוּ; אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹדֶה לִדְבָרָיו (שם).
נָתֹן תִּתֵּן – שְׁנֵי חֲלָקִים: חֵלֶק אֲבִיהֶן, שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר (ב"ב קי"ח ע"ב).
וְהַעֲבַרְתָּ – לְשׁוֹן עֶבְרָה הוּא, בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיָרְשׁוֹ (ב"ב קט"ז ע"א). דָּבָר אַחֵר: עַל שֵׁם שֶׁהַבַּת מַעֲבֶרֶת נַחֲלָה מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, שֶׁבְּנָהּ וּבַעְלָהּ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ; שֶׁ"לֹּא תִסֹּב נַחֲלָה" (להלן לו,ז) לֹא נִצְטַוָּה אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַדּוֹר בִּלְבָד (ב"ב ק"כ ע"א). וְכֵן: "וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (להלן פסוק ח); בְּכֻלָּן הוּא אוֹמֵר "וּנְתַתֶּם" (להלן פסוקים ט-יא), וּבַבַּת הוּא אוֹמֵר "וְהַעֲבַרְתֶּם" (ספרי שם; תנחומא ט; ב"ב קמ"ז ע"א).
מפרשי רש"י
[ו] כתרגומו יאות כו'. מה שהוצרך להוסיף 'כך כתובה פרשה זו לפני וכו, מפני שקשה, למה הוצרך לכתוב "כן בנות צלפחד דוברות", לכתוב "נתון תתן להם נחלה", וממילא ידעינן כי יפה דברו, ולמה למכתב "כן בנות צלפחד דוברות", ולפיכך פירש כי לכך כתב כך, לומר לך ד'כך כתובה וכו:
[ז] יפה תבעו וכו' [אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו]. דאם לא כן, "דוברות" למה לי, לכתוב 'כן נתן תתן להם אחזת נחלה', ולמה לי למכתב "דוברות", אלא לומר לך 'אשרי אדם שהקדוש ברוך הוא מודה לדבריו':
[ח] נתון תתן להם וכו'. דברי רש"י סותרים; דלעיל פירש למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה, ו"לשמות מטות אבותיו" (לעיל כו, נה) לענין חזרה קאמר (רש"י שם), דלא שייך חזרה למאן דאמר ליוצאי מצרים, דהא מתחילה חולקים ליוצאי מצרים. ועכשיו מפרש כי בנות צלפחד נטלו ב' חלקים, וזה לא יתכן רק אליבא דמאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה, דלמאן דאמר לבאי הארץ נחלקה, איך יתכן לומר שיטלו הם בנכסי צלפחד אביהם, דהא לא הוי חזרה רק לחפר אבי אביהן. ומשום כך מוקמינן (בבא בתרא דף קיח.) מתניתין דקתני (בבא בתרא דף קטז:) דבנות צלפחד נטלו ג' חלקים למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה, דאי למאן דאמר לבאי הארץ, לא נטלו אלא בנכסי חפר. ואפשר כי סבירא ליה כרבי שמעון בן אלעזר, דסבירא ליה דלבאי הארץ וגם ליוצאי מצרים (ב"ב סוף קיז.), ומפרש דרבי שמעון בן אלעזר סבירא ליה גם כן חזרה. דאף על גב דמוקי ליה לקרא ד"לשמות מטות אבותם" ליוצאי מצרים (שם), סבירא ליה לרש"י דכיון דליוצאי מצרים ניתנה הארץ, דכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה", אם כן סברא שלא יטלו רק על ידי חזרה, דאין באי הארץ ראוים ליטול, לכך פירש למעלה (רש"י כו, נה) "לשמות מטות אבותיו" 'משונה נחלה זו כו. ומכל מקום אף ליוצאי מצרים נחלקה, ולפיכך נטלו בנות צלפחד חלק אביהן:
[ט] כך גרס הרא"ם לשון עברה מי שאין מניח בן ליורשו. פירוש, שהקדוש ברוך הוא מתמלא עליו עברה. וגירסא שלנו לשון העברה, כלומר שמי שאין מניח בן ליורשו, כאילו נכסיו עוברין ממנו, שאין הבת עיקר זרעו. וללשון אחר הם עוברים ממש:
[י] אלא לאותו הדור. כי אחר שאותו הדור נצטוו בחלוקה, לפיכך היו מצווין שלא להעביר ממטה למטה (להלן לו, ט), שהיו מבטלים החלוקה. אבל דור אחר שבאה להם בירושה ולא בחלוקה, יכולין להעביר ממטה למטה. וטעם הגון הוא, כי אחר שחלקו הארץ לבאי הארץ (בבא בתרא דף קיז.), או למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה (שם), סוף סוף זכו הם בחלוקה, לא הותר להם להעביר הנחלה, דאם כן תיבטל נחלת הארץ וחלוקה שלהם, אבל לדור אחר - לא:
בד"ה והעברת כו' והג"א פי' כי עיקר הגירס' היא לשון העברה הוא ופי' דכשאין לו בן והבת יורשת אותו הוי כאלו עוברת לו הנחלה ולד"א הוי העברה ממש ואני תמה עליו דהא בהדי' אמרי' בגמ' בפ' י"נ דף קט"ו כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה ופרשב"ם בשם ר"ח כלומר הקב"ה שונא אותו ע"כ ולדעתי גם לרא"ם ז"ל אישתמועי גמ' זו דוק בדבריו כנ"ל: