מעשה אפוד (דוראן)/פרק ז
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
הפרק השביעי
עריכהוקודם שאדבר בשרשי הלשון העברי אשר מהם הסתעפו אמיריה ונשתלחו פארותיה, ובאופן הלמוד הנעשה בחקירה ממנה, אקדים הקדמה ואומר שכבר קרה ללשון העברי מה שקרה לבעליה, רצוני שנתדלדלה בדלותם ונתמעטה במעוטם ונשתכחה בגלותם וטלטולם, וכאשר היתה מקדם היותר שלמה שבלשונות והיותר רחבה ומסתפקת מכלם, כמו שהיה זה מחויב בחק פועלה, שבה בעון בעליה היותר קצרה שבלשונות, ולא יספיק הדבור בה לא בשמות ולא בפעלים בהרבה מחלקי הנמצאות, ואולי בחלק היותר גדול מהם. וכתב הרב במורה על השם המפורש: "ואפשר שיורה כפי הלשון אשר אין אתנו ממנה היום אלא דבר מועט" וכו' (מו"נ א סא). וכתב עוד פרק ס"ז חלק ראשון שאנחנו היום בלתי יודעים לשוננו. הנה כבר הורה על קצור הלשון העברי היום ומיעוטה. והחכם בעל הכוזר כתב גם כן: "כבר מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם, והיא בעצמה החשובה שבשלשונות מקבלה וסברא" וכו' (הכוזרי ב סח). נתן סבת דלותה ומיעוטה, דלות בעליה ומיעוטם. וזה כי אחר שגלו אנשיה ונפוצו אנה ואנה בין גויי הארצות, הסתפקו בלשונות הגוים ההם והניחו לשונם הנבחר וישכחוהו, וכמו שאמר "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים קו לה). והנה בשבעים שנה של גלות בבל שכחו קרוב לחצי העם לשונם, כמו שאמר: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה יג כד). שיעור הכתוב: וחצי בניהם מדבר אשדודית וכלשון עם ועם, ואינם מכירים לדבר יהודית. ואם בזמן ההוא הקצר קרה להם זה, ומה גם עתה בגלות הארוך הזה אשר אבדו ספרינו וחבורינו רשעי האומות הסכלות, ואבדו החכמות הרבות אשר היו באומתנו, והיה כל זה סבה לקצור הלשון העברי ומיעוטה. ועוד אחרת חזקה היא שעמדה מנגד גרמה זה מאתנו היתה נסבה, והיא שהמשתדלים בחכמת התורה, רצוני בעלי התלמוד, הניחו הלשון ההוא הנבחר <עמ' 40> וכתבו מאמריהם בלשון ארמי ברוב, שהוא לשון הקדש שנשתבש, ואולי לא עשו זה בבחירה אבל להכרח, כי נשכחה הלשון אז בזמן חבור התלמוד, לפי שכבר חובר התלמוד ביתר מארבע מאות ושלושים שנה אחר החרבן וגלות העם, כי נחתם שנת תתי"א לשטרות שהיא שנת ד' אלפים רנ"ט ליצירה. אבל מה אתן התנצלות לראשונים, והנה גם בימים האלה ובזמן הזה ראיתי לאחרונים מחכמי התלמוד והם ההולכים אחרי עקבות הראשונים, במשאם ומתנם בישיבותיהם ובעת עסקם בלמוד לא ידברו בלשון העברי לבד, אבל יחברו אליו לשון עם ועם, לא ירצו להבדיל בין הקדש ובין החול, ועליהם אני קורא: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית" – אל תקרי בְּנֵיהֶם אלא בְּנָאֵיהֶם. וגם המלמדים להתינוקות החכמה הזאת ידרכו דרכם ואין מן הפלא, ועליהם יאמר הכתוב כפשטו. ולסבה הזאת החזקה נשתכחה הלשון וכמעט אבד זכרה, זולת הנמצא ממנה בספרי הקדש אשר להשגחת ה' על הלשון ההוא ועל עמו נשארו על שלמותם ותמותם בתכלית הדקדוק והאמת, לא נמצא בם מחלקת בין שני יהודים מהודו ועד כוש. והנה הם גם כן באותו שבעים שנה של גלות בבל כבר התחיל להשיגם ההפסד והבלבול להתיאש האנשים מהם, ומפני שהרגיש בזה השלם ראש לסופרים עזרא הכהן הסופר, נער חצנו ושם כל מאמצי כחו לתקן המעוות, וכן עשו כל הסופרים הבאים אחריו ותקנו הספרים ההם בתכלית מה שאפשר, עד שהיה זה סבת השארם שלמים במנות הפרשיות והפסוקים והתיבות והאותיות והמלא והחסר והזר והנוהג מנהג הלשון וזולת זה, ולזה נקראו 'סופרים'. ועשו בזה חבורים והם ספרי המסורה, ובמקומות אשר השיגם ההפסד והבלבול הניחו הקרי והכתוב להיותו מסֻפק במה שמצא. והנה נראה כי ההפסד הזה כבר התחיל גם בזמן הבית למעוט עיון והשגחת האנשים בהם, וגם על ספר התורה כתוב שמצאו חלקיה הכהן הגדול במקרה, אמר: "וּבְהוֹצִיאָם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית יְיָ" וכו' (דה"ב לד יד) ואמר לשפן "סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְיָ" (פסוק טו), כמוצא מציאה במקרה. ראה איך קיים "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א ח), והוא שנאמר עליו "וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב ז). וגם יאשיהו שהיה ממלכי יהודה החסידים נכרי היה בעיניו, וכתוב על המלך "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים יז יט), לא קרא הוא בו אבל קראהו שפן לפניו (פסוק יח), וכאשר שמע דבריו קרע בגדו (פסוק יט), נראה שהיה דבר חדש בעיניו. וכאשר ראה עזרא הסופר התרשלות האנשים ועצלותם מהעיון בספרי הקדש, וחשב כי אולי היתה סבת העצלה וההתרשלות האלה קושי קריאת הספרים, התחכם להמציא הנקוד כדי שתהיה בהם קריאת הספרים קלה לכל אדם, והמציא עוד הטעמים שיתנו ערבות לקריאה עד שיתן חשק בלב האנשים למקרא לערבות השיר אשר יתנוהו הטעמים, וגם שיהיה למקרא עמידה וקיום והשארות בכח הזוכר, כי מן הידוע כי לשיר והנעימה מבא להשאיר המשוֹרָר בכח הזוכר, וכי באמצעותם תקל הזכירה וההזדכרות. ואלה שתי סבות למציאות הטעמים, זולת הסבה החזקה והעצמית שכבר קדמה, וכבר כתבתי זה (לעיל פרק ה). הנה זה מה שהתחכם בו עזרא להשאיר הספרים ההם לעד בתכלית הדקדוק והשלמות, ולהביא תשוקה בלב האנשים להתמיד העיון בם ולתתם שלמים, בהישרת הספרים ההם המאירים מחשכי עולם אל זה. אבל כל זה לא שוה למיעוט השמע האנשים לאמת כשיקראם לא סרו אחריו מהתרשל מהעיון בספרי הקדש וישליכו אותם אחרי גום, וגם בשמירת הלשון העברי לא הקפידו, והיה זה סבה אל ששכחו התורה והמצוה, וכמו שהעידו החכמים ז"ל על קצתם, אמרו: "בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקימה תורתם בידם" (עירובין נג א). ועתה ראה כמה רב הנזק וההפסד שנמשך מהעצלה וההתרשלות בשמירת הלשון העברי וההקפדה עליו הנמשך מהעדר התמדת העיון בספרי הקדש והחקירה השלמה בהם. ואומר אני שהענין הזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהכניעם ולהשפילם ולהחליף התורה, כי סכלות האנשים ההם ומיעוט בקיאותם בלשון והכתוב הביאם לדבר סרה על התורה, והיה מה שהיה <עמ' 41> שכבר ידעת. ואולי זה הוא המכוון באמרו "בני גליל שלא הקפידו" וכו', כי האנשים ההם גלילים היו ומה לי ולהם.
והנה גם בימים האלה והזמן הזה רואה אני חכמי ישראל וגדוליהם מתרשלים מאד מהמקרא, ודי להם לקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ועדין אולי, ואם תשאלם על פסוק אחד לא ידעו מקומו איו, וגם יחשבו לסכל מי שיטריד זמנו במקרא, כי התלמוד הוא העיקר. והחולי הזה חזק מאד בצרפת ואשכנז, אמנם בדורינו זה ובאשר היה מלפנינו, אבל בדורות הקודמים לא כן, כי רואים אנחנו עטרת תפארת בעלי חכמת התלמוד והמוציא לאור תעלומותיה, הרב הגדול רש"י ז"ל, העמיק בהבנת המקרא וכתב עליו פירושיו הנאים, וגם בדקדוק והלשון כתב דברים נחמדים, ודי בו מוסר לכל מי שהוא למטה ממנו בחכמה. וכבר הגיע החסרון מהלשון העברי לכל מי שראיתי עד היום, שאין גם אחד בהם שידע אמיתת הנִפְעַל וההִתְפַּעֵל והמקור, אבל הכל טועין באמתתם כמו שאבאר לך מופתו בפרק אֲיַחֵד אל זה (לקמן פרק י, ופרק יא). והיו סבת השבוש הזה מלמדי התינוקות אשר ילעזו לנערים המקרא כפי מה שיעלה על לבם ואשר ישום המקרה בפיהם אותו ידברו, ואחר בבאם בימים יעמדו על מה שגדלו עליו והרגילוהו ולא יתעוררו לחקור האמת. וגם השרשים אשר השריש החכם ר' דוד קמחי בחכמת הלשון הטעו אותם במקומות מה כמו שיתבאר. וכבר נתן החכם רבי יונה סבת הסכלות הזה בספרו באופן אחר, אמר: "ואשר הקל מהם יותר בחכמה הזאת ובזה לענין הזה, הנוטים מהם אל מעט מחכמת התלמוד, בעבור גאותם במזער שיבינו ממנו" ע"כ (ספר הרקמה, הקדמה). ולא קרה החסרון הזה בדקדוק הלשון לבד, שגם בפירושי השמות והפעלים ומלות הטעם יטעו במקומות רבים במקרא, ויקרה מזה בלבול בעיקר המצוה. והמשל כי מפני שלא הבדילו בין השלילה והמניעה בכתוב, ילעזו אָמְרוֹ "לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים" (שמות כא ז) על דרך המניעה, ויהיה לפי זה מצות לא תעשה, וטעות הוא בידם, כי הוא שלילה לבד ולא מצוה. וכבר נפל הספק באמרו "אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַייָ בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ" (ויקרא כז כו), כי הרש"י על ויקרא כז כורש"י ז"ל חשבו מניעה והרמב"ן ז"ל שלילה.
וממה שיורה על קצורינו בלשון העברי, שאתה תמצא כי כל שרשי המלים שמות ופעלים ומלות הטעם במה שנמצא אצלינו היום ממנו לא יעלה מספרם לשנים אלף, ולא יעלה מספר הפעלים מהם לאלף ושלש מאות, ואם תבחין ותחקור זה בשאר לשונות האומות המתחלפות יעלה מספרם לכפלים ויותר מזה. וממה שיורה על קצורנו בו, סכלותנו בפעלים ושמות הכלים לבעלי המלאכות המתחלפות כחרש ברזל ועצים וזולתם, אשר מציאותם הכרחי להשלמת הקבוץ המדיני אשר לא ישלם זולת הלשון כאמור, ואלה כולם כמעט שלא ימנו מרב, ולא נמצא אתנו מהם כי אם מעט שכתבו ממנו במשנה בסדר טהרות, ואינו כלו לשון הקדש. ושמות הסמים הנפרדים בחכמת הרפואות גם כן עם רבוים לא נמצא אתנו מהם כי אם חלק קטן מאד וזה בסדר זרעים, ואינו כלו גם כן לשון הקדש. ואין ספק שזה כלו ידוע היה אצלם, כי ספר רפואות שגנז חזקיהו לא היה חסר דבר מכל זה בלא ספק, ולא בצלאל ושאר עושי מלאכת ה' במשכן והמקדש היו סכלים בשמות הכלים הרבים ההם אשר היו צריכים אליהם במלאכות ההם, ולא בפעלים המורים על כל הפעלות ההן, וכן בזולתן מהמלאכות. והנה גם בהבנת קצת מה שנמצא אצלנו מן הלשון הזה אנחנו סכלים, כי אמנם נודעו לנו הגזרות ידיעה מה אשר נכפל ונשנה מהשמוש בם להוראת הדברים קצתם על קצתם, אמנם הגזרות אשר לא בא בם ההשנות בכתוב, הנה לנו בהם מחשבה לבד לא ידיעה ברורה במה שתורה עליו הגזרה. וכבר ידעת מה שאמרו ב"וְטֵאטֵאתִיהָ" (ישעיהו יד כג) וזולתו שלא היו יודעים החכמים המכוון בו, וכי הבינוהו מכח מאמר השפחה (ראש השנה כו ב). והנה הגזרות אשר לא בא בם ההשנות יעלה מספרם ליותר ממאתים. וכל זה ממה שיורה על קצורנו בידיעת הלשון העברי.
והנה לכל הסבות הנזכרות נשארנו סכלים מהלשון הזה המקֻדש וחכמתו, עד שכבר נעלמו ממנו הרבה מפשוטיו <עמ' 42> בהרבה מהשמות ובקצת הפעלים, כשמות האבנים והחיות והעופות וזולתם. ולסכלותינו בשמות העופות הוכרחו חכמי התלמוד ז"ל לתת בהם הסימנין שכבר ידעת יוכר בם בין הטמא והטהור. וכן קרה לנו הסכלות בקצת הפעלים. וצא וחשוב כי גם בפעל הראשון הנמצא בכתוב, שהוא מלת "בָּרָא" באמרו "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א א), נפל בו מחלוקת בין המפרשים על מה זה יורה כפי הנחתו הראשונה ועל גזרתו, וכתב בו הא"ע מה שכבר ידעת. ואמנם כתבתי זה לפי שבאור הפעל הזה הוא יתד שהכל תלוי בו ועמוד שהכל נשען עליו. וכבר הורה החכם ר' יונה בפתיחתו לספר השרשים החסרון אשר לו בלשון העברי בהרבה מהגזרות. וכתב מנחם בן סרוק לדונש בן לברט: "ואילו לא גלינו מארצנו והיתה הלשון כלה נמצאת בידינו כירחי קדם ושנים קדמוניות ושבתנו בטח במשכנות שאננות, אזי מצאנו כל דקדוקי לשוננו ומיני תוצאותיה וידענו משקליה ועמדנו על גבוליה, כי לכל עם ועם יש לה משקלות ודקדוק, רק אבדה מידינו יען כי רב העון ונעלמה ממנו עקב כי גדלה האשמה מיום אשר נפלנו בגולה, ואחרי אשר היתה רחבה ונקשרת נקצרה ונסתרה ותהי נעדרת" ע"כ. והנה כבר הורה בדבורו זה על קצור הלשון העברי היום והעלמו מאתנו, וסבת כל זה על הדרך שהונח. ואמנם שלמותה על שאר הלשונות יתבאר מאופני שמושיה ותהלוכותיה. והחכם בעל הכוזר כתב על זה: "והיתה הלשון העברית לבדה המעולה שבהם, ומעלתה מדרך הסברא כפי מעלת העם המשתמשים בה ומה שהיה צריך אליהם אל המליצה, כל שכן עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצריך אל האזהרה והנגונים והזמירות. ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה, היתכן שיחסר להם מליצה בעת שהיו צריכים אליה לדבר כאשר תחסר לנו אנחנו אלה פה היום בעבור שאבד הלשון ממנו. הראית ספור התורה במשכן והאפד והחושן וזולתם כאשר הוצרכו אל שמות נכריות היאך מצאו אותם עד תמם, וכמה נאה סדר הספור ההוא. וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו ותוכחות ישעיהו ונחמותיו וזולתם" (הכוזרי ב סח).