מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק סז
פרק סז
עריכהכאשר הושאל לשון 'אמירה' לרצון בכל מה שנברא ב'ששת ימי בראשית' ונאמר 'ויאמר - ויאמר' הושאלה לו ה'שביתה' ביום השבת כאשר לא היתה שם בריאה ונאמר "וישבות ביום השביעי"; כי העמידה מן הדיבור גם כן תקרא 'שביתה' כמו שנאמר "וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב":
וכן העמידה מן הדיבור בא בה 'לשון ניחה' והוא אמרו "וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דו' וינוחו" - ענינו אצלי ועמדו מדבר עד שישמעו המענה כי לא קדם להם זכרון טורח בשום פנים עד שאפילו טרחו היה אומרו 'וינוחו' זר כספור מאד; ואמנם סיפר שהם סדרו כלל זה המאמר אשר בו מרכות אמרים מה שאתה רואה ושתקו - כלומר לא הוסיפו על זה המאמר ענין אחר ולא פועל מחיב שיהיה מענהו מה שאמר להם; כי כונת הסיפור ההוא - לספר גנותו בעבור שהיה בתכלית הגנות:
ולפי זה הענין גם כן נאמר "וינח ביום השביעי". אבל ה'חכמים' וזולתם מן המפרשים שמוהו מענין המנוחה ושמוהו פועל מתעבר - אמרו ה'חכמים ז"ל' "וינח לעולמו ביום השביעי" - רצונו לומר הפסק הבריאה בו:
ואפשר שיהיה מעלולי הפ"א או עלולי הלמ"ד ויהיה ענינו הניח או הנחה או המשיך המציאות כפי מה שהוא ביום השביעי - יאמר כי בכל יום מן הששה היו מתחדשים חידושים יוצאים מזה הטבע המונח הנמצא עתה במציאות בכללו וביום השביעי נמשך הענין והונח כפי מה שהוא עתה. ולא יסתור מאמרנו היום שימושו אינו כשמוש העלולי הפ"א או הלמ"ד כי כבר הוזרו שמושים ובאו על בלתי הקש וכל שכן באלו הפעלים העלולים; והסרת כמו זה הענין המטעה לא יבוטל בדרכי שמוש לשון - עם דעתנו שאנחנו היום בלתי יודעים לשוננו ושדרכי כל לשון רוביים. וכבר מצאנו בזה השורש גם כן העלול העי"ן ענין התשומה וההנחה והוא אמרו "והוניחה שם"; וכן "ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם"; ומזה הענין גם כן אצלי "אשר אנוח ליום צרה":
אבל אמרו "וינפש" הוא הפעלות מן 'נפש' וכבר בארנו שתוף 'נפש' ושהוא בענין הכונה והרצון ויהיה ענינו - השלם רצונו והוית כל חפצו